באמת שנמאס לי מהמשפחה הזאת. הפעם אני מתכוון לזה בכול דרך אפשרית.
הייתה לי פגישה אחת עם פסיכולוג, אז לאימא שלי הייתה פגישה, ומאז ועד השבוע האחרון הכול היה טוב ויפה, וצבוע. כולם התנהגו יפה, עידן כבר הפסיק להיות 'לא מועיל' ו'לא מוצלח' ו'לא עושה כלום בשביל הבית' והפך להיות בן בית לכול דבר. בפעם הראשונה מזה המון המון זמן אני אשכרה שמתי לב לאיזה שהוא יחס אמיתי מאבא שלי, ועזבו את זה לרגע שזה היה צבוע בצורה בלתי נתפסת. זה היה משכנע משהו ואני דיי האמנתי לזה.
השבוע הכול נקטע, וידעתי שכשאני אלך שוב לעזור לאבא שלי זה יחזור על עצמו. אחרי שהרסתי לעצמי ערב ממש ממש טוב, והלכתי לעזור לו ולסחוב קרטונים מלאים בחרא של שטראוס, בזמן שהוא מסתובב לו ממקום למקום במפעל הזה ולא עושה שום דבר מועיל כדי לעזור לי לסחוב את הקרטונים האלו, הוא בשיא החוצפה מתחיל לזרוק האשמות בנוסח של 'אין לי על מי לסמוך במשפחה הזאת'. להזכירכם קוראים יקרים, מיד אחרי שהרסתי לעצמי ערב מעולה בשביל לעזור לו.
דיברתי על זה עם אימא שלי, ואז היו יומיים של שקט יחסי. לא ראיתי אותו בכלל. ואז כשכן ראיתי אותו, זכיתי להתעלמות מוחלטת. עזבו איזה 'שלום' או משהו, הוא לא הסתכל לכיווני אפילו. והיום הגיע הקש ששבר את גב הגמל.
בשבוע שעבר אחי הגדול לקח את הפלייסטיישן בלי לשאול אותי בכלל, ואימא שלי כמובן גיבתה אותו. הכול היה יכול להיות טוב ויפה, אם הוא גם היה מלווה לי דברים. אבל כשאני מבקש ממנו משהו, אפילו לשתי דקות, רק להסתכל, הוא אומר לי איזה 'לא' מוחץ ובזה הסיפור נגמר. ואני מדבר על משהויים שעולים אולי 100 שקל. לא על פלייסטיישן ומשחקים שסך הכול עולים יותר מ 6000 שקל. יצאתי לפה בבוקר ואמרתי לאימא שלי שתגיד לו שיחזיר את זה, ואז מתסבר שהוא לא יגיע בכלל. התעצבנתי על זה, וכמובן, איך לא - הצורר של המשפחה המחורבנת הזאת ישר יצא מהמאורה שלו והתחיל לצעוק עליי. לא שמעתי את ההאשמות של 'חתיכת זבל אתה לא מועיל בלה בלה בלה' כבר הרבה זמן, וזה גרם לך שכשאני כן אשמע אותן שוב [וזה באמת היה רק עניין של זמן], אני אחטוף קריזה. כמובן, אם זה לא ברור, הוא התחיל עם כול הצעקות האלו בנוסח 'אתה חתיכת זבל לא עושה כלום בשביל המשפחה הזאת' וכיוצא בזה. הוא גם טרח להדגיש 'הנה, אני אומר את זה מול אימא שלך, שתשמע את זה גם'.
אם הייתי צריך הוכחה חד משמעית לזה שהמשפחה הזאת זה הדבר הכי צבוע שקיים על פני האדמה הזאת, הרי שקיבלתי אותה כרגע. כול ההתנהגות שלהם מאז הפגישה של אימא שלי עם הפסיכולוג הייתה צביעות אחת גדולה, סביר להניח בגלל משהו שהפסיכולוג אמר לאימא שלי ושהטריד אותה. זה פשוט הטריף אותי, ועשיתי דברים שלא עשיתי כבר המון המון המון זמן. ועכשיו, אני שמח להודיע שאני נמצא במצב של יאוש מוחלט שבחיים לא הייתי בו. הלימודים היו על הפנים, הסיפור עם הצבא גם כן על הפנים, אבל חשבתי לעצמי שלפחות עם המשפחה הכול בסדר. כמובן שלא חשבתי לעצמי לשנייה אפילו שיכול להיות שהם מזיינים את המוח. אז הנה, מסתבר שהלימודים באמת על הפנים, והם ימשיכו להיות כאלה, הצבא לא יהיה בכלל, אני בטח אהיה פקיד של משהו, שלא ייתן לי כלום להמשך החיים, והמשפחה - המצב מעולם לא היה גרוע יותר. הוא גם לא יהיה. אני חושב עכשיו ברצינות גמורה על לעוף מהבית הזה לקיבינימט.
ויותר מזה, היה לי כול כך טוב בימים האחרונים, והם הרסו לי את זה כמו כלום. נראה לי שזאת רמת השנאה הגבוהה ביותר שאלייה אפשר להגיע, כשאתה שונא את המשפחה של עצמך.
שיישרפו כבר.
מצטער שוב על החפירה. הייתי חייב להוציא את זה איך שהוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
life-tester