היה ילד פעם. בן 17 בערך.
היה לו בערך כול דבר הכרחי. הוא מעולם לא היה רעב, תמיד היו לו בגדים ללבוש ומיטה נוחה לישון עלייה. הייתה לו משפחה אוהבת ותומכת כשהיה צורך, חברים טובים. גם הנאות של החיים היו לו בדמות מחשב נורא חזק, טלויזית פלזמה בחדר וכדומה.
כולם תמיד היו אומרים לו שיש לו חוכמת חיים. הוא ידע בדיוק את מה להגיד ומתי, גם אם זה היה פוגע. לא היה אכפת לו שזה פוגע, כי הוא ידע שבטווח הארוך זה עוזר. התכונה הזאת עזרה לו לרכוש לא מעט חברים קרובים, שבעת צרה ניסו לתמוך בו ככול האפשר, או ככול שהוא נתן להם. הוא היה מרוצה יחסית מהחיים ולא היו לו או למשפחתו אוייבים למינהם.
בעיה אחת הייתה לו. קטנה גדולה. הוא לא הצליח בכלל בלימודים. עם כול הרצון שהיה בו. זה לא משנה כמה הוא ניסה, מה הוא לקח, כמה הוא לקח, הוא פשוט לא הצליח. שיעורים פרטיים אצל מורה לא עזרו לו, הקלות מטעם משרד החינוך, אין ספור מבחנים, ופשוט כלום. הבעיה הקטנה גדולה הזאת היא שרדפה אותו במשך כול יום, לא משנה עד כמה שמח הוא היה. מסוג הדברים האלו שתמיד יושבים שם בחלקו האחורי של הראש ונוגסים חתיכות מהשמחה והאושר.
הבעיה השנייה שלו הייתה שהוא לקח דברים בצורה קיצונית וסוטרת מידי. מצד אחד, הוא ידע שאם הוא לא ייקח את עצמו בידיים הרבה יותר חזק מאשר עכשיו, הוא לא יצליח לעולם בלימודים. אבל מהצד השני, הוא חיי בגישה של 'יהיה בסדר'. אותה גישה שבסופוש ל דבר הכשילה אותו. הגיעה בגרות בפיזיקה, אותו מקצוע שהוא כול כך אהב והוקיר. הוא לא היה מוכן בכלל בגלל שלמד כמו מטורף לבגרות בתנך שהייתה יומיים לפני כן. הוא לא טרח אפילו להתכונן כי ידע שאין טעם ושהוא לא יצליח לעשות כלום בתוך יומיים. תחילה הוא נכנס לדיכאון מכך, אבל כששמע שיש מועד ב', רוחו התרוממה לאין שיעור. הוא הלך לבגרות בפיזיקה לא מוכן לחלוטין, הגיש תופס חצי ריק, חצי לא נכון, והלך הביתה עם חיוך על הפנים.
מצבו בלימודים לא היה מזהיר באופן כללי. אבל הגישה של 'יהיה בסדר' היא שעזרה לו להמשיך. אופטימיות יתר ? כנראה.
הוא הכיר את עצמו, והוא ידע שבסופו של דבר לא יהיה כלום. תמיד ניסה למצוא פתרונות מידיים וחסרי כול מאמץ, שלא עבדו אף פעם. הוא גם ידע שהם לא עובדים, ובעצם השלה את עצמו.
יום אחד, בגלל החינוך שאותו קיבל, הילד קלט פתאום שהוא בעצם הורס לעצמו את החיים, ולא בלית ברירה - יש לו שתי ברירות - ללמוד ולא ללמוד, והוא בוחר בשנייה, תוך כדי שילוב בין חוסר יכולת מסויימת לבין חוסר רצון. מה זה היה שכול כך הפריע לו ? התסכול שבכול זאת לא הולך לו, למרות הכול ? לא ידוע. הוא קלט את זה מאוחר מידי.
לאחר זמן ממושך מאוד של מחשבות אין - קץ, הוא החליט להפסיק. הוא היה שלם עם הבחירה שעשה, ועם המצב. אנוכי ככול שיהיה, הוא חשב שהבחירה שלו תגמול אותו מהייסורים שאותם הוא עובר. בלי לחשוב על אף אחד שסובב אותו, על התוצאות של המעשה שלו, אלא רק על כך שהוא לא ייצתרך לראות את התוצאות של הרס החיים שלו עצמו.
דבר אחד שדבק בו במשך כול הזמן היה השאלה למה ? על צורותיה הרבות.
למה אנשים שחיים בזבל, שאין להם כסף לפת לחם, שצריכים לישון על ספסלים בגנים ציבוריים ולספוג עלבונות מילדים קטנים שמשחקים שם בשעות היום ממשיכים לחיות למרות הכול, והוא מחליט ליטול לעצמו את החיים בגלל משהו אידיוטי כול כך ?
למה הוא, עם כול מה שיש לו בחיים, לא מרוצה מזה עד כדי הפסקת החיים ?
ולמה בכול זאת, עם ההבנה שהמצב לא נכון, הוא ממשיך עם ההחלטה שלו עד הסוף ?
אף אחד לא שם לב לזה, לא חשב על זה אפילו. על פניו, החיים של הילד נראו טוב. הוא לא סיפר לאף אחד על איך שהוא מבפנים. הפסיכולוג שאליו נהג ללכת בעצם מעולם לא טרח להקשיב לו. הוא התייאש והחליט לעטות מסכה של 'הכול בסדר' כלפי הוריו כדי שלא יחשדו.
ואז הגיע אותו יום אחרון בחייו. הוא עלה לגג הבית של אחד מחבריו, היכן שהם תמיד נהגו לעשן נרגילה ולדבר דברי חולין, תיפס על שפת הגג, ונתן מבט אחרון בנוף שמסביבו.
מה אתם אומרים [גם על התמונה, וגם על הכתיבה] ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
life-tester
