היום, בפעם הראשונה מאז שהתחילו כול הסידורים עם המעבר דירה, הבנתי שאני אשכרה עובר.
נכון לעכשיו, וזה סופי ב 99% [רק איזה הרס לא מתוכנן של הדירה יימנע את זה], אני עובר לגור בכפר סבא, לא רחוק מהתחנה המרכזית [כדי להקל על כול מי שיירצה לבקר :)].
התחלתי עכשיו לארוז וזה העלה בי נוסטלגיות מטורפות שגובלות בדיכאון-
היו שם מלא מבחנים, שככול שהתקדמתי כלפי החלק התחתון של הערימה הציון הכללי עלה - זה התחיל מ 20ים למינהם, 30, 40, 50, 60, 70, 80, 90, והיו פה ושם מאיות מהימים האדירים של כיתה ז'.
היו שם מלא ציורים של צ'וקה, למי שזוכר, חתולת הקומיקס המיתולוגית מהחטיבה. כול הציורים לקחתי ושמתי בקופסא עם הספרים וסגרתי את זה.
היו שם מלא סיפורים שלא נגמרו, שגם אותם סגרתי בקופסא עם הספרים.
היו גם לוחות מבחנים של שנים שעברו, והמון המון המון טופסי הקלות למינהם החל מ-ח'1 ועד ל י'א 7, והיה גם איזה אחד של י'ב7. כול אלו נזרקו לפח, וזה היה ממש ממש מבאס, אבל היי, כמה אפשר לשמור את כול הדברים האלו ?
היו מחברות מששת שנות הלימוד האחרונות, ספר מחזור של החטיבה, קלסרים, ספרי לימוד, עבודות הגשה שנעו בין גאונות דוממת לבין כאלו שהיו ברמת ההשכלה של ערס ממוצע, היו ציורים של מכוניות שצירתי מזמן, תמונות שהדפסתי מהמחשב, דפים רנדומליים למינהם, קטלוג מכוניות ישן, מסמכים שבכלל לא קשורים אליי, ועוד כול מיני.
זה היה ממש מבאס לסדר את השולחן שלי, 90% מהדברים שהיו עליו זרקתי לפח, וה 90% האלו הם בערך תמצית ששת השנים האחרונות. מצד אחד זה ממש מבאס והייתי מת לשמור את הכול, מצד שני - צריך לפנות מקום, צריך להמשיך הלאה, איפה שהוא אני גם צריך לנתק את עצמי מהבית ספר הזה ומהחיים כאן בכלל. היה טוב וטוב שהיה, כמו שאומרים.
אבל בכול זאת ...
נזכרתי באיך שבכיתה ז' כתבתי בפעם הראשונה והיחידה עד אז את הספר השלם שלי, שאימא שלי זרקה קיץ אחד אחר כך לפח בלי לדעת בכלל, איך שהציונים שלי היו מעולים, איך שגם שום דבר לא הטריד אותי פרט למתי מסיימים ללמוד היום, איך שהיו לי מלחמות אין סופיות הן עם המשפחה והן עם המחנכת על העבודת שורשים הזאת שבסוף לא עשיתי בכלל, וזה היה הדבר היחיד שהיה נראה לא טוב בתעודה.
נזכרתי בשיעורי הערבית חסרי התועלת של תחילת כיתה ח', שבהם הציון שלי היה בממוצע בערך 12, ואיך שחצי שנה אחר כך הציון קפץ ל 90 בגלל שהייתי חייב ללמוד את זה כמו שצריך. איך שהייתה את המורה הגרועה בעולם ללשון שנראתה כמו דב פנדה ושלחה אותי לקבוצת ילדים מפגרים כי לא קיבלתי 60 באיזה מבחן. נזכרתי איך שבפעם הראשונה בחיים נסעתי על טרקטורון [שזה היה אגב ממש ממש כיף], שקיבלתי מדפסת חדשה [שנמצאת אצלי עד היום, שזה היה אגב הדבר הממוחשב הראשון שקיבלתי בחיים].
כיתה ט' כבר הייתה השקט שלפני הסערה, התעודה שלי נראתה כמו ים סוף בחצייה שלו - חלק אחד ציונים גבוהים, חלק שני ציונים ברצפה וחלק שלישי ציונים גבוהיים גם כן. ראיתי גם את המבחן המיתולוגי בלשון - המבחן שרק בזכותו נכנסתי לכיתה עיונית. אולי אם לא הייתי עושה את המבחן הזה הדברים היו נראים אחרת, לטובה או לרעה.
כיתה י' כבר הייתה אחרת, הייתי לבד בכיתה, בלי אף חבר והייתי צריך למצוא אותם בעצמי, החברים שלי התפזרו בין כיתות מב'ר לכיתות אומנות ואחד הלך לכיתה עיונית אחרת ומצא לעצמו שם חברים, וגם הציונים שלי בזמנו היו לא משהו. מצאתי גם עוד מבחן אחד בלשון שגם הוא מנע ממני לעוף מהכיתה העיונית. ראיתי גם את מחברת ערבית מאותה שנה, וזה היה דיי מצחיק כי היא הייתה ריקה לגמרי P:
בי'א היחסים שלי עם המשפחה כבר היו מדורדרים מאוד, מה שהביא מצב שבו אני אחראי לעצמי, והלימודים שלי המשיכו להתרדר כי פשוט שנאתי את הבית ספר. לא הלך לי כול כך למצוא שם חברים בכיתה הזאת כי מעולם לא ממש התסדרתי עם האנשים האלו, והאמת היא שאין לי יותר מידי חוויות טובות לזכור מכול התיכון.
והשנה האחרונה, י'ב, שנגמרה בטרם עת - ההגעה שלי לבית הספר נפסקה אי שם לפני פסח [ועכשיו אני קצת מתחרט על זה, למרות שהייתי מתחרט גם אם הייתי הולך], המורה לאזרחות שממש קרע אותנו מצחוק ובכלל השעות החופשיות שהחלטתי שיש לי.
ראיתי גם המון המון אישורי מחלה, לפעמים אישורים של יום כן יום לא, ושתבינו רק - היו שם מספיק אישורי מחלה שמילאו שקית שלמה - ואלו אישורים של כול ששת השנים האחרונות.
וזהו, בזה גמרתי לארוז את כול השולחן, ובזה גם ממש התבאסתי. החדר שלי ריק בצורה מטורפת עכשיו, והוא רק מוסיף ומתרוקן. אני לא יודע איך החדר שלי בדירה החדשה ייראה - אני רק יודע שיש שם מזגן ואולי אולי אולי תהיה גם טלויזיה חדשה, אולי גם שולחן כתיבה נורמלי ולא ארון-משולב-כוננית-משולב-שולחן שממלא שליש מהחדר, כמה מדפים, אולי איזה אקווריום קטן וזהו.
הכול גם מסריח מאבק, משמע שאני צריך להתחיל לסדר שם עכשיו, וזהו.
כול זה המחיש לי כמה שאני אוהב את המקום הזה, ואולי רק בגלל שאני לא מכיר שום דבר אחר. כול זה גם המחיש לי שזהו זה, החיים הקלים נגמרו. עוד חודש פחות יום אני בן 18, והחל מאותו הרגע אני בחזקת עצמי כך ש...זהו. אה כן, יש גם את הצבא. וגם זה שלפני שבוע עברתי טסט ואני נהג חדש, וגם יש לי לפטופ חדש ממש מגניב בזכות גלי (3>), ואני גם כותב ספר חדש, ואני גם בעבודה קבועה יחסית, אבל כול הדברים הטובים מתגמדים לעומת ההרגשה הזאת של לשים הכול בקופסאות ולסגור עד להודעה חדשה.
שיהיו לכולם אחלה חיים אנשים, אני הלכתי לשאוב אבק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
life-tester