תראו מה זה חוק מרפי. דווקא כשסחבק'כם הנאמן מרפד את ישבנו האצילי כדי לחרוש חרישה ארוכה וחסרת מעצורים על עניינים ברומו של תואר, מחליטה הכלכלה העולמית להתחצף אליו, לחרוץ לשון, ולגרור אותו לכתוב פוסטים על דברים ראויים פחות, כמו מפעלים מתמוטטים, אנשים מפוטרים ומשפחות רעבות ללחם. אתם יכולים להאמין לחוצפה שכזו??? אין, אני צריך לתבוע אותם!
אבל מכיוון שמשפט הוא דבר ארוך ומייגע, ועורכי דין של היום זה מקצוע מכובד בערך כמו הרופאים של פעם: הם מתנהגים כמו עלוקות כורתים את האיבר הלא נכון, ועוד מאשימים אותך בזה שלא נתת להם הוראות מדויקות החלטתי ביני ובין עצמי, בתיווכו של אנוכי, שמוטב לי ועדיף לי, לכתוב פוסט קטן אחד תוך כדי הפרישה מרצון שכפיתי על עצמי, כדי להסדיר את החוב, ולשמור את עורכי הדין במקומם הראוי... הרחק ממני.
אז בואו נראה מה קרה לנו בזמן שלא הייתי. הדבר הבולט ביותר היה המשבר הכלכלי: נפילות ענקיות בבורסה, שמתחלפות בעליות קלות, ומיד לאחר מכן הופכות לנפילות גדולות עוד יותר. התקשורת למרבה ההפתעה מסקרת את העליות הקטנטנות, בפרץ אופטימיות גדול לא פחות מהדיכאון העצום בו היא מסקרת את הנפילות הגדולות. חוסר האיזון הזה גורם לסיקור הכלכלי, להישמע כמו פרשנות למשחק כדורגל, כשהפטריוטיות והתקווה מכסות על הטעויות, ואם כך הוא הדבר אולי היה מהנה יותר אילו היה יורם ארבל מסקר את הבורסה, אולי בליוויו של אריה מליניאק שאצלו הפתרון לכל דבר זה: "לשחק יותר אגרסיבי”.
הנפילות בבורסות העולם אינן מתחלקות בצורה שווה. בסין וברוסיה הן גדולות מאוד, באירופה קצת פחות. הסיבה היא שהמשבר הוא בעיקר משבר נדל"ני, וכבר לפני שנים החליטו הכלכלנים הסיניים, במקום לקנות איגרות חוב של הממשל האמריקאי, להלוות לאזרחים האמריקאים. זו הסיבה שהמשבר הכלכלי פוגע אנושות גם בהם. אירופה לעומתה שמרה באופן עקבי על בידוד מסויים מהכלכלה האמריקאית ובעשור האחרון התרחשו מאבקי איתנים בין האיחוד האירופי לממשל האמריקאי על חופש המסחר. זו הסיבה שכעת המהלומה האירופית כואבת מעט פחות.
המילה שנזרקת לחלל האוויר בעת האחרונה, היא תכנית סיוע. הממשל האמריקאי אישר לא מזמן תכנית סיוע בהיקף של 700 מליארד דולר. 700 מליארד דולר זה בערך כל התקציב של מדינת ישראל לכמה שנים טובות. וכל הסכום הזה מוקצב רק כדי לעזור לכמה חברות לצאת מהמשבר. גם אם תאושר תכנית הסיוע הזו, וגם אם תהיה אפקטיבית, וזהו "אם" לא קטן הרי שהיא נכשלה כישלון חרוץ מיומה הראשון.
הכישלון הראשון הוא כישלון מעשי: הרעיון מאחורי הסיוע הוא לשמש כפלסטר עד שהפציעה תתרפא מעצמה. אבל מהרגע שהפלסטר הושם, והילד השובב שיודע שבסופו של דבר, במקום מכות בטוסיק הוא יקבל מהממשלה נשיקה בברך,הוא לא ישתולל פחות אלא יותר. הסיוע הכלכלי. שהוא אגב סיוע מכספי המסים של כולנו, יקבע תקדים, מן רשת בטחון שתגרום לכלכלנים להסתכן יותר ולא פחות, מתוך האמונה שהממשלה תעזור בסופו של דבר, והרי סיכון יתר הוא הבעיה שהתחילה את המשבר מלכתחילה .
הכישלון השני הוא רעיוני. הקפיטליזם שהיו אלה שקראו לו "חזירי", דגל באי התערבות טוטלית של הממשלה, וכניעה מוחלטת לתנאי השוק מתוך אמונה שבסוף הכל יסתדר.. אפילו אצלנו, כשכל כך הרבה אנשים נפגעו מנפילת חברת חפציבה, החליטה הממשלה להסתכל הצידה. תחת דוקטרינת הקפיטליזם החזירי, היא הפריטה מפעלים ואדמות ששייכים לכולנו, בשם אותו הקפיטליזם החזירי, היא גם עיקלה קצבאות אל מול זעקה קורעת לב של המסכנים, הכל תוך אמונה שהקפיטליזם החזירי יוביל לטוב,ואז פתאום, דווקא המדינה עם הקפיטליזם החזירי ביותר, ארה"ב, הפסיקה להאמין בטוב, ובוחרת לעשות את הדבר הישראלי ביותר: לתמוך כספית בחברות המתמוטטות בסכומי עתק. זה חושף את אופיה האמתי של הבעיה. המדינה החזקה ביותר כיום התמוטטה אידאולוגית, ואין אף אידאולוגיה אחרת שתחליף את זו שקרסה. זה מסביר מדוע מנסה הממשל אמריקאי תכנית "רסטורציה" כלומר לתת בלוני חמצן לאידאולוגיה הגוססת... בתקווה שתחלים מעצמה.
הכלכלנים אליהם בא הציבור עם שברי חלומותיו, מתנהגים כמו עובדי אלילים. מה זאת אומרת אתם שואלים? להלן ההסבר. מי שעובד אלילים, בעצם מוותר מראש על רצונו לדעת "למה". יש לו אידאולוגיה אחת בראש: Don't fix it if it ain't broken . במילים אחרות, יש לעובד האלילים ריטואל קבוע בראש שהוא אמור ללכת לפיו מהתחלה עד הסוף, ואם כך אמנם יעשה, יברך אותו האליל התורן בברכות לרוב: ילדים זכרים, פרנסה, אישה שלא כואב לה הראש בלילה... מה שתרצו. ואם חלילה וחס לא קרה הדבר המיוחל, והתרחש אסון. אז לא מפקפקים באליל. האליל תמיד צודק. תחת זאת בודקים את התהליך מחדש, ומוצאים את המקום הראשון בו החלו הדברים להתקלקל. ואחרי שמוצאים את הנקודה המקוללת הזו, לוקחים שעיר לעזאזל ומקריבים אותו לאליל הזועם על מזבח השגשוג, בין אם בו האשם ובין אם לאו.
כך אנו מגיעים ל"עידן השעירים לעזאזל". זהו הזמן ה(לא) כל כך זוהר של האנושות. הזמן להפניית אצבעות מאשימות, הזמן לחיסול חשבונות. זהו הזמן שבו מתחילות מהפכות, אימפריות נופלות וקמות, נסיכים חדשים וססגוניים קמים מן הרפש, ונסיכים ישנים ודהויים חוזרים אליו לבלי שוב.
ח"כ אבישי ברוורמן, לדוגמה, מאשים את האידיאולוגיה. אבישי ברוורמן, הוא פרופסור נודע לכלכלה וחסיד מדיניות הכלכלה הסוציאליסטית. הוא טוען במאמרו בעיתון "ישראל היום", כי האימוץ משולח הרסן של המודל האמריקאי, גרם למשבר. הוא הצביע על העובדה שברוב המדינות המתוקנות, מנהל מרוויח פי 25 מהעובד הכי נמוך. רק כדי לסבר את האוזן. אם אצלנו שכר המינימום הוא 4000 ש"ח לחודש בערך, המנהל צריך להרוויח פי 25 לכל היותר: כלומר מאה אלף ש"ח בחודש. אך במקום זה, בארץ מרוויחים פי 344 בדיוק כמו בארה"ב.
;
לי קשה להזדהות עם דבריו של ברוורמן. מצד אחד הוא מצביע על אי צדק חברתי גדול. אך מצד שני קשה לי להאמין שזהו הדבר שגרם למשבר הכלכלי. נכון שגמולים גדולים גורמים הרבה מאוד פעמים לנטילת סיכונים גדולים. כך עובדת השיטה בכל מקום. אך מצד שני קשה לי להאמין שמנהל שהיה מרוויח פחות היה לוקח סיכונים קטנים יותר. אם כבר המשכורות המנופחות הללו, על כל חוסר הצדק שבהם, מונעות לקיחת סיכונים מיותרים, משום שהם גורמות לפחד מאיבוד המקום הכל כך מתגמל.
בעיניי מקור הבעיה לא טמון בבתי ההשקעות, אלא בפקולטות לכלכלה. בכל פקולטה לכלכלה, בקורסים הבסיסיים ביותר מלמדים שבית זו השקעה בטוחה לטווח ארוך. אני מפשפש בזכרוני ולא מסוגל למצוא אף תרגיל בו כאשר היה צורך באקוויטי (סוג של ערבון), לקחו משהו מלבד בית כדוגמה . אני מאמין שהגישה הזו החלה לחלחל למוחם של תלמידי הכלכלה למן היום הראשון ועד ליום בו הסכימו לקבל את הדירה כמשכון להלוואות הגדולות בהרבה מערכה ... מן התנייה פבלובית שבסופו של דבר גרמה למשבר. כעת באקדמיה מן הסתם יכו על חטא, ובתרגילים בקורסים השונים יביאו דוגמאות של בית כהשקעה מסוכנת. אני מוכרח להודות שאני סקרן מעט לדפדף בחוברות המבחנים בעוד כמה שנים, ולראות מהו הסלע האיתן מבחינת השקעה כלכלית שהם יביאו במקומו של הבית. נחכה ונראה.
;
סיבה נוספת למשבר הכלכלי הייתה ההתעלמות מן הכתובת על הקיר. כמו ששמתם לב כבר לפני כמה שנים החל הדולר לרדת בהפתעה. כולנו שמחנו על כך, שהרי כל ההשקעות שלנו היו קשורות בקשר גורדי לדולר. הדירה, המשכנתא... אפילו החתונה נמדדה בדולרים (לצערי לא הכלה). הסיבה לכך הייתה שמסיבות של (חוסר) גאווה לאומית, הפסיקה ממשלת ארה"ב להתעקש על מטבע חזק. לא מזמן היא אפילו כעסה על ממשלת סין, שביטלה את ההצמדה של המטבע הסיני , והפכה אותו לגמיש יותר. כל הדברים האלה היו כתובות שהראו על החלשותה של הכלכלה האמריקאית. אך במקום להסיק את המסקנות, ולהקים מערכות הצלה חלופית בזמן שנותר, המשיכו כל מדינות העולם, ואנו בתוכם להסתמך על הכלכלה האמריקאית.
כך המשיכה הכלכלה לדשדש בביצה, בטוחה שאם רק תתמיד די הצורך, היא תגלה את האור, והיא אכן גילתה אותו: האור מהכוכבים שכולנו ראינו אחרי המפולת. אך מסתבר שסטירת הלחי הזו לא הספיקה בכדי שמנהיגי העולם ישנו כיוון, או לכל היותר ישאלו אנשים מלבד אלה שגרמו למשבר כיצד לתקן אותו. מנהיגנו, שלמדו באוניברסיטה מאותם מנהיגים כלכליים שגרמו למשבר, חזרו אליהם בקשו הנחיות, ומה התשובה שהם קיבלו?? "יהיה בסדר", "לא לדאוג!" "זה קורה תמיד, ועובר". כמובן שהמנהיגים הדגולים שלנו מאמינים לכך, וללא היסוס חותמים על צ'קים, שחלקם מה לעשות ללא כיסוי.
זה לא הפעם הראשונה שזה קורה. בפעם האחרונה שזה קרה, הייתה בארץ אינפלציה של 400%, רק לשם השוואה, כיום היא נמוכה פי 40 בערך. באותה התקופה, משכורות נמדדו במליונים, זכיות בפיס במליארדים. אמא שלי מספרת שהיא שילמה אז על קילו עגבניות 3000 שקל, ועל ארטיק 500. כן, היו ימים. האינפלציה ההיא גם באה בעקבותיו של משבר כלכלי, המשבר של 1973. גם המשבר ההוא היה משבר עולמי, אך בעוד שלאחר מספר שנים מרבית מדינות העולם נחלצו ממנו, ישראל רק שקעה יותר ויותר בבוץ, עד לאינפלציה המטורפת הזו שהובילה לתוכנית הבראה תחת ממשלת האחדות בראשותו של שמעון פרס.
הבעיה במשבר ההוא, כמו גם במשבר הזה, היא שסומכים יותר מדי על ההשגחה העליונה. כמו אז גם עכשיו, מאמינים מנהיגנו שאם ישמרו על הראש מעל המים די זמן, יבוא דג גדול ויסחוף את כולנו אל חוף מבטחים. אולם המציאות היא, שהלך מחשבה כזה הוא בדיוק מה שחולף בראש של כל מהמר כרוני, שלא יודע מה לעשות כשהוא מפסיד, החל במסכן שהפסיד את כל חסכונותיו בלאס-וגאס, וכלה בעופר מקסימוב שאיבד 250 מליון ומוטט תוך כדי בנק קטן.
כל קוצ'ר דרג ז' אומר: אי פעולה היא גם פעולה, פעולה מן הסוג הגרוע ביותר. אי הפעולה הזו, תוכנית ההבראה המסתורית שנשמרת במגרה, ולבסוף תתגלה כאנמית מדי, רק תגרור את כולנו עמוק יותר אל פי פחת. כי זו הדוגמה המובהקת ביותר של אי מנהיגות. ולכשנגיע לשם, כבר לא יהיה בידנו כמו עכשיו,הכסף הדרוש כדי לצאת משם וגם אמון הציבור יעלם.
המשבר הנוכחי לא היה הכרחי. הוא היה מיותר בהחלט. זה משבר של אנשים שלא למדו את לקחי ההיסטוריה או שאולי דווקא למדו את לקחי ההיסטוריה טוב מדי, והבינו שגם במשברים הגדולים ביותר ישנם מפסידים וישנם מרוויחים, והם, מחוללי המשבר, מקווים להיות בצד המנצח. אין לי ספק שהמשבר יחלוף, כי במצב דהיום בו שלושת המעצמות המובילות בעולם: רוסיה ארה"ב וסין הן הנפגעות הגדולות ביותר, חזקה שיהיה שיתוף פעולה גלובלי, גדול אף יותר משיתוף הפעולה בנושא אירן, בכדי שהמשבר יחלוף במהרה בימנו, אבל אני כלל לא בטוח שללא הנהגה ראויה, כשהמשבר יחלוף אנו נהייה בצד המרוויח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
