זמן רב רציתי
לכתוב פוסט על מצב הטלוויזיה בארץ,
אבל מסיבות שונות ומשונות,
תמיד נדחק הדבר לקרן הזווית.
היו ימים שאמרתי לעצמי "זה
היום!", ואז
חטפו חייל, או
פרצה שביתה, ומה
בעצם לא קרה בארצנו הסוערת.
אולם כעת, משהפכו
את זה לנושא החם,
החלטתי לבסוף להביע על כך את דעתי.
הבעיה בארץ,
היא לא התדרדרות הנוער,
ולא הוזלת התרבות.
הבעיה היא שאיבדנו את היכולת שלנו
לשקר לעצמנו. במשך
אלפי שנים קראנו לעצמנו "עם
סגולה" , ו"עם
הספר", ופתאום
גילינו שאנו כמו כל העמים.
מזילים ריר על הסרטונים של פמלה
אנדרסון, עוקבים
בדאגה אחר עלילותיה של פריס בפריס.
ואפילו עוקבים בדריכות אחרי מעללי
הסיגר בגופה של מוניקה לווינסקי.אף
אחד מן הדברים הללו,לא
פסול בפני עצמו.
גילינו פשוט,
שאנו אנשים רגילים,
שהמציאות לא פיתחה אותנו ברמה התרבותית
והמנטלית. לכן,
לא הגילוי הוא מה שמפריע לנו,
אלא ההתעוררות מהחלום.
עם זאת ,ישנם
בינינו אנשים , שלאחר
הכחשה ממושכת, הבינו
כי המצב הזה הרחיק לכת ורוצים לעשות מעשה.
הם עברו ליד המראה יום אחד והתחילו
להיגעל מעצמם. הגועל
שהם חשו, היה כה
גדול, שהוא גרם
לתגובת נגד אוטומטית,
ובמקום מחשבה שקולה והגיונית לגבי
מהי הבעיה, וכיצד
לתקן אותה. הם
נקטו בצעדי רתע בלתי הגיוניים.
ההגיון
מכתיב שהדבר הראשון שצריך לעשות כשנתקלים
בבעיה, הוא
להגדיר אותה. כבר
בנקודה הזו מתבצע כשל.
כי הבעיה לא מוגדרת כראוי.
חשבתם לרגע לשאול מהי
הבעיה? האם
הבעיה היא התרבות הנמוכה המוצגת בטלוויזיה,
או שאולי הבעיה האמתית היא
התרבות הנמוכה של האנשים שצופים בתכניות
האלה. אם
הבעיה היא בטלוויזיה,
אז אפשר לקנות או לייצר
כמה תכניות איכות,
והציבור מעצמו ידיר כבר
את הרגליים מהתכניות הגרועות.
אבל זה הרי לא באמת מה
שקורה בפועל.
מה
שקורה בפועל הוא שלמרות שאנו בעיצומו של
מבול של תכניות "טראשיות",
עדיין לא חסרות בין 500
הערוצים ב HOT,
תכניות איכות כדי למלא את
כל שעות היום.
אבל תשאלו את עצמכם:
מתי בפעם האחרונה ראיתם
את: "לגעת
ברוח” בערוץ 33?
כמה אחוזים תופסים ערוץ 8
או נשיונל ג'אוגרפיק
מלוח הצפייה שלכם?
האם אי פעם צפיתם בסרט שהוא
לא באנגלית או בעברית ב HOT
PRIME? התשובות לשאלות האלה,
לא מותירות שום ספק,
שהבעיה היא לא בהיצע,
הבעיה היא בביקוש,
כלומר בנו הלקוחות.
לכן,
זה לא יעזור עד כמה נחרים
תכניות, בסופו
של דבר, כל
עוד אנו לא מוכנים לבצע את הצעד החשוב
ביותר, ולהודות
שהבעיה אינה שיש תכניות כאלה,
אלא שאנו זקוקים להן,
תמיד נתנועע בין קיצוניות
אחת שהיא ערוץ 1
בימיו המונופוליסטיים
ובין הקיצוניות השנייה שהיא המצב היום.
ההחלמה,
אם ישנה,
יכולה לבוא רק לכשנבין
שבכל אחד מאיתנו,
זכר ונקבה,
גדול כקטן,
ישנו גרעין שדורש לראות
זבל, ששמח
לראות אנשים נופלים על קליפת בננה או
חוטפים על הראש.
רק לאחר שנבין את זה,
נתקדם צעד אחד קדימה.
הצעד
הבא יהיה לשאול את השאלה:
"כמה".
השאלה "כמה"
שבאה בעקבות השאלה "מה
(הבעיה)",
היא שאלה חשובה לא פחות.
לאחר שנבין שיש לנו צורך
בסוג כזה של תכניות,
ונפסיק להתייחס אליהן
כמוקצות מחמת המיאוס,
נוכל לייצר אותן ללא רגשות
אשם, כך
שתספקנה את צרכינו במינון הדרוש,
ורק במינון הדרוש.
רק
לאחר שיתבצע השלב הזה,נוכל
לבוא ולטעון בעתיד,
שבאמת
הגיעו מים עד נפש.
כל
עוד זה לא קרה,
אז
בכל פעם שתבליח תכנית כזו,
אנו
נגיב כמו אדם גווע שרואה ארוחת מלכים,ויאכל
יותר ממה שהוא צריך,
ויעלה
במשקל יותר מאשר בהתחלה.
לאחר
השלב השני,
של
חישוב ה"כמה".
מגיע
השלב השלישי והרביעי:
"המתי
והאיפה”.
כלומר
עלינו לפשפש בזכרוננו,
ולשאול
בכנות מתי ואיפה השתבשו הדברים.
האם
היה מקום או זמן בהם המצב היה טוב יותר
מאשר היום,
ומה
בכלל גרם לו להתדרדר מלכתחילה.
כאן,
לצערי,מתבצע
כשל נוסף בתהליך – כשל הנוסטלגיה.
בעבר,
כך
טוענים האנשים,
הייתה
טלוויזיה טובה יותר.
הם
מביאים דוגמאות נוסטלגיות של תכניות
בשחור לבן מילדותם עליהם הם מתרפקים
בעיניים מצועפות,
ומשחררים
אנחת געגועים.
אני
לא מסכים אתם.
אני
זוכר מילדותי (שלפני
הערוץ השני),
שהערוץ
הראשון שידר רק שעה אחת בלבד של תכניות
ילדים ונוער ושעתיים בכל יום בערבית ללא
תרגום.
את
שאר התכניות המעניינות,
הוא
שידר מאוחר בלילה,
ואת
הפריים טיים,
מילא
בפרצופם השמן של אריאל שרון ודוד לוי,
שהפיצו
תעמולה שחוקה בתכנית המשעממת "מוקד”.
האנשים
היו כל כך נואשים שבמקרה הטוב הם התקינו
אנטנות וצלחות לוויין כדי לקלוט את רוסיה,
ירדן,
מצריים
ולבנון,
ובמקרה
הרע,
שלמו
לכבלים פירטיים,
שהיו
מעבירים כבלים של 25,000
וולט,
ללא
שלטי אזהרה,
בגובה
שילדים קטנים היו יכולים להתנדנד עליהם,
רק
כדי לשדר קסטות וידאו מהחנות השכונתית.
כמו
שאתם מבינים גם אז,
האנשים
חיפשו את הטראש,
וכשלא
קיבלו אותו בישראל ברחו אפילו למדינות
האויב בשבילו ואפילו היו מוכנים לעבור
על החוק ולסכן אנשים תמורתו.
זהו
לא המודל שאני רוצה לחזור אליו.
עם
כל הכבוד למבוגרים,
אני
חושב שעם כל הבעיות,
המצב
היום טוב יותר מאשר פעם.
לכן,
התשובה
היא שהמצב לא השתבש אלא דווקא השתפר.
הבעיה
היא שהציפיות שלנו עלו,
והתחלנו
להרעיב את עצמנו כמו בחורה אנורקטית,
ולנזוף
בעצמנו בכל פעם שטעמנו משהו "אסור”.
לא
באמת החלו להפיק תכניות גרועות במקום
הטובות,
אלא
שהתכניות הגרועות הפכו לזולות יותר,
והתכניות
הטובות נשארו באותה רמת מחירים.
אנו,
כמו
ישראלים ממוצעים,
לא
מוכנים לשלם עבור התכניות הטובות.
ולכן
באופן אוטומטי אנו מקבלים מעט מהן,
ואת
החלל ממלאות הרבה תכניות טראשיות.
אבל
ברמת הבסיס עדיין ישנן יותר תכניות טובות
מאשר מהימים של פעם.
לכן
הפתרון של להחרים תכניות "טראשיות"
נשמע
לי טיפשי.
ראשית,
החרמה
שלהם לא תשיג דבר.
היא
לא תהפוך את התכניות הטובות לזולות יותר,
או
את התכניות הטראשיות למשתלמות פחות.
ובכלל
הרייטינג נמדד באחוזים מסה”כ הצופים,
ומי
שלא נהנה וסוגר את הטלוויזיה,
פשוט
לא נספר.
הצרכן
הישראלי משלם הרבה כסף,
ולעולם
לא מבין מדוע הוא מקבל כל כך מעט.
אז
להלן ההסבר:
באנגלית
ישנו ביטוי:
“There is no such thing as a free lunch”. בדיוק
כמו שאתם עוברים בחנות ורואים שלט:
“מבצע"
וחושבים
"מה
לא בסדר עם המוצר ששמים אותו במבצע",
אולי
הוא פגום,
אולי
הוא ישן,
אולי
הוא לא טוב ,
עלים
להבין שבטלוויזיה פועלים אותם הכללים
בדיוק!
על
כל המקוננים באשר הם להבין,
שהדרך
היחידה לקבל תכניות טובות היא לדרוש אותן
ולשלם עליהן ישירות.
זה
שהם קיבלו "חבילת
ערוצים במבצע תמורת התחייבות לשנתיים",
או
חושבים שבגלל שהם הולכים להשתין בזמן
הפרסומות גלגלי הכלכלה יסתובבו בהיעדרם
זו בדיוק הסיבה שהם מקבלים תכניות זבל.
הם
התקמצנו ושלמו מעט,
תמורת
הרבה,וזה
ידוע שהקמצן משלם פעמיים.,
במקרה
שלנו אנו משלמים אפילו יותר מפעמיים.
הערה:
אין
לי YES
בבית,
אז
הבאתי דוגמאות מHOT.
מי
שרוצה מוזמן לכתוב בתגובות את ערוצי הYES
המקבילים
לערוצי הHOT
שציינתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
