ארכיון דון קישוט:

הנה החלה לה שנת לימודים באוניברסיטאות, שנת לימודים ראשונה זה זמן רב בה אינני משתתף. אומנם לא סיימתי ללמוד, אך גם קורסים חדשים אין לי יותר לקחת. יש כאלה שיאמרו שזהו דבר חיובי, בעיניי זה דבר ממש לא כך. במובנים רבים, אני מרגיש כמו זומבי, לא לכאן ולא לכאן – לא מת ולא חי. למרות זאת, אני מרגיש שהמצב הזומבי שלי, מאפשר לי תובנות ייחודיות, שלשום סטודנט או בוגר לא יהיו.

No-Angel, כתבה פוסט בו היא מתארת את קשייה באוניברסיטה כשלמדה שם לפני המצאת האינטרנט.היא טוענת שהדברים השתנו לטובה, ושהיום קל הרבה יותר. לי לעומתה, הפוסט גרם לחשוב, שמאז לא השתנו דברים רק לטובה, אלא גם לרעה.

בעבר, האוניברסיטה הייתה כרטיס כניסה לחיים טובים. לפיכך גם תנאי הקבלה אליה היו לא פשוטים. הלימודים היו מפרכים, אבל בסופם היה אור בקצה המנהרה: עבודה. פעם, אפשר היה למצוא עבודה כמעט עם כל תואר באוניברסיטה,וגם אנשים שלא סיימו אוניברסיטה, נחשבו איכותיים רק מעצם זה שהם למדו שם, והצליחו לקבל משרות טובות.

כיום המצב שונה. התואר הראשון הפך כה נפוץ, שהוא כבר לא מהווה כרטיס כניסה אוטומטי לשום מקום. לסיים היום תואר ראשון,לא שונה בהרבה מלסיים בגרות, או לסיים צבא. כלומר עצם הסיום של המסגרת, לא מקנה עבודה טובה, אבל אי הסיום, מהווה כתם שחור. לכן, אנשים מנסים לסיים את המסגרות האלה בכמה שפחות מאמץ, ובכמה שפחות השקעה.

ברמה האקדמית קרה אותו הדבר בדיוק. המצאת המחשבים לא רק שלא העלתה את הרמה האקדמית, אלא אף הורידה אותה. אם פעם סטודנט שקיבל תרגיל היה צריך ללכת לספרייה, לנבור בין אלפי ספרים, לסכם לאסוף מסמכים, ולבסוף היה עורך את כולם ומרכיב מהם את המידע הנחוץ, בשנות השמונים עם הכנסת המחשב האישי, הוא פשוט היה קונה תוכנה, והתכנה הייתה פותרת לו את הבעיה.

לעומת זאת בשנות התשעים, עם כניסת האינטרנט לחיינו , התקדמנו כולנו עוד צעד קדימה. היום גם להפוך את הבעיה לנגישה לפתרון תוכנה כבר אין צורך. כיום יש את גוגל, ופשוט מחפשים בעיות דומות ברשת. כמעט תמיד אפשר למצוא בעולם מרצה שנותן את השאלה של שיעורי הבית, כשאלת דוגמה פתורה... צריך רק לחפש. ורוב הסיכויים שגם מוצאים. כך שבניגוד לפעם, בה הצטיינות בלימודים העידה תמיד על ידע, כיום הצטיינות בלימודים מעידה גם על יכולות חיפוש טובות, או על Networking מצוין, כדי למצוא חומר משנים עברו.

זה לא בהכרח דבר רע. הרי כשעובדים בעבודה, הקריטריון היחידי הוא רווח, ואם אדם יכול להביא פתרון מהגוגל מהר, בזמן שאדם אחר צריך לחשוב עליו יומיים, אז מדוע שלא יעדיפו את האדם הראשון. החיסרון היחידי, אולי, הוא שעכשיו כש"תנאי השטח" השתנו, והאוניברסיטאות עברו לעבוד בשיטות חלופיות, לא נשאר לאדם השני, החושב, מקום כדי להפגין את כשרונו. רוב הסיכויים הם שדווקא הוא, המוכשר יותר, לא יצטיין כמו הראשון, לא ילך לתארים מתקדמים, וידשדש.

האינטרנט והגלובליזציה, שאולי הקלו על הלימודים, מקשים על מציאת העבודה. המחשב החליף הרבה פונקציות שבעבר התבצעו ע"י אנשים. חשבו על זה לרגע. האאוטלוק חוסך מזכירה, תוכנות סימולציה, חוסכות עשרות מהנדסים ובודקים. פחות ופחות עבודות זמינות כעת, מאשר פעם, ויותר ויותר בוגרים מסיימים ומתחרים עליהם. למי שאין פרוטקציה, והוא לא מצטיין, קשה יותר להתברג פנימה. אם פעם 70 נחשב כציון ממוצע, ו-75 נחשב כציון הראוי לתואר שני, כיום 80 נחשב כציון ממוצע, ובפחות מ-85 ממוצע קשה להיכנס לתואר שני. בהרבה מקומות, אגב, דורשים לתארים גבוהים לבצע בחינות כניסה, בדיוק כמו הבחינות הפסיכומטריות לתואר ראשון, ולהזכירכם, גם סיום תואר שני לא מבטיח עבודה טובה, או עבודה בכלל.

כל זה צריך לזכור, הוא לא בחינם! בעבר כשרק בגרות הספיקה, מדינת ישראל סיבסדה בגרויות למחיר שווה לכל נפש. כיום, למרות שתואר ראשון שווה ברמת היוקרה שלו לבגרויות של שנות השבעים, כל ההוצאות הן על חשבונו של הסטודנט: אובדן ההכנסה, שכר הלימוד, הספרים, המחברות, הצילומים, האוכל, המגורים, הארנונה והנסיעות, הכל על חשבונו. באתר YNET עשו פעם חישוב, וגילו שעבור תואר תלת שנתי, העלות של כל אלה מסתכמת לחצי מליון שקלים.

אם עושים חשבון פשוט, ומניחים שעל כל הדברים האלה משלמים מע"מ 15%, מגלים שהמדינה מרוויחה על הסטודנט כ-100,000 ש"ח. זה מציג באור קצת מגוחך את הטענה של המדינה שאין כסף לתת לסטודנט הנחה נוספת בשכר לימוד שמסתכמת ב-25,000 ש"ח ל-3 שנים. כל זה, להזכירכם, נועד רק כדי להגיע לאותה נקודת זינוק, שפעם הספיקה רק בגרות בעבורה.

כיום כדי להגיע לנקודה הזו, שפעם הגיעו אליה בגיל 18, צריך לעבוד ולסיים ללמוד רק בגיל 25-27, עם כיס מדולדל וחובות גדולים. בגילאים האלה יש גם לרוב הסטודנטים חברה (או חבר). חיי החברה, שגם גוזלים כסף וזמן. שוב עוברים למושב האחורי.

גם לאחר סיום התואר, לא מגיעים אל המנוחה והנחלה. כולם רוצים לקבל עבודה טובה, ולכן נכנס טרנד חדש לחיי הבוגר: בחינות ההתאמה הפסיכולוגיות.בחינות ההתאמה הפסיכולוגיות, עליהם כתבתי פעם, גם הם משוכה, שבעבר לא הייתה קיימת. תארו לכם איך זה להיות סטודנט שלמד שלוש שנים לתואר, בסופן הלך לחפש עבודה, ולאחר שעבר את הראיון ,והפגין את הכישורים שלו, עדיין החליט מקום התעסוקה שלו, שהוא לא מוכן עדיין לקחת את מלוא הסיכון, ושולח אותו למכון אבחון.

לאחר שצייר עץ, הסתכל על תמונות, צייר קווי זיגזג, והשלים משפטים הוא יכול עדיין להידחות, לשנתיים, ואפילו לא לדעת למה, כי הוא חותם על ויתור קבלת התוצאות. המעסיק ששלח אותו לבחינה, גם לא יאמר לו מדוע נדחה, כי גם הוא חתום על חוזה סודיות. ומכיוון שמכון ההתאמה משרת מספר מקומות עבודה רב, אז הביקורת הזו של השנתיים, פוסלת את הבוגר מהרבה עבודות בשוק. לפני שנה ישבתי באוטובוס, ושמעתי סטודנט לתעשייה וניהול, שסיים באוניברסיטת ת"א אומר: “ס'עמק, למדתי 4 שנים, הצטיינתי, ועל מה פסלו אותי? על זה שלא כתבתי סיפור יפה על ילד וכינור??”

כדי להוסיף על הצרות, כיום יש קשר בין הון ושלטון. בעלי ההון קובעים את סדר היום של המדינה במקום הפוליטיקאים. זה אומר שכיום היכולת של העובדים להכתיב להם תנאים א די מוגבלת. אם עובד חקלאי או עובד בניין דורש יותר מדי כסף מכפי שבעל ההון או הפוליטיקאי חושבים שמגיע לו, אז הם לא נותנים לשוק לעשות את שלו... הם פשוט מביאים עובד מהודו, סין, תאילנד... המגמה הזו לא פוסחת גם על האקדמאים. למעשה זה הרבה יותר קל לייבא עבודה אקדמית לארץ. עבודתו של האקדמאי היא בעיקרה עבודה מול מחשב. כדי לשלוח קבצי וורד, שרטוטים או רישומים בדואר האלקטרוני, לא צריך אפילו רישיון כדי להביא את האקדמאי לארץ, אפשר להשאיר אותו בחו"ל.

לסיכום, אולי פעם היה קשה ללמוד, אבל ללימודים היה ערך. הם התבצעו באווירה של וודאות, שההשקעה תניב פירות. אם פעם קראו ללימודים באוניברסיטאות "טיפוס בסולם ההצלחה", כיום הסולם שוקע בבוץ, והמלחמה היא לטפס מספק מהר כדי לא להתלכלך. אז נכון שהיו קצת שיפורים בתהליך, אבל כשאני הולך ורואה את המצב הקשה של חלק מהבוגרים של היום, יש בתוכי חלק שמעדיף לחזור כמה שנים אחורה.