ארכיון דון קישוט:

"ישנם שלושה סוגים של פוליטיקאים", כך מספרת הבדיחה, “אלו שיודעים לספור, ואלו שלא". עמי איילון שייך לסוג השלישי. עם השנים מסלול החיים של איילון היה של עוף מוזר, אינדיווידואליסט, יצור שלנצח משיק למערכת המאורגנת, אבל לעולם לא חודר אליה.

זוהי בעצם הטרגדיה של אדם כמותו, אדם שמלווה, וכנראה ימשיך ללוות את הפוליטיקה הישראלית כמו צל בלתי פוסק. מצד אחד הוא לא ירפה מאיתנו, נואש לאחוז בזיכרון של החיים האידאליים כפי שהוא מדמיין אותם, ומצד שני, נדון לנצח להיות לא יותר מאשר בבואה חיוורת של המורכבות הישראלית.

"אני לא גנרל, אני אדמירל!”. זוהי האמרה שתקושר תמיד בזיכרון הקולקטיבי עם עמי איילון. את המשפט הזה, פלט איילון במקרה כשנשאל בתכנית אירוח, מדוע הפוליטיקה הישראלית כה רוויה בגנרלים. מעל לכל ממחיש המשפט הזה, עד כמה שונה , חושב איילון שהוא מכל השאר – אדמירל, עם מדים לבנים ומצוחצחים, קול מחוספס, וזיכרונות על אימפריה שמעולם לא הייתה ולעולם לא תקום, ובשם השוני הזה, הוא מבקש מאיתנו הבוחרים את הזכות להנהיג.

אולם עבורנו הציבור, גנרל ואדמירל הם היינו הך. הישראלי של שנת 2008 הוא לא הישראלי של 1967. הישראלי דהיום הוא לא הקיבוצניק או המושבניק שנלחמו בעוז על הרחבת גבולות הארץ, שניזונים וחיים ממנה. הישראלי של היום הוא העולה החדש, הירקן בשוק, המובטל בלשכה, ומעל לכל המעמד הבינוני שחושב שהוא טוב מכל אלה גם יחד. כולם ספוגים בציניות אחרי 60 שנה של התעללות מהמדינה, וההבנה כי הם חשופים בצריח הכלכלי – חשופים בצריח בגלל אותם הגנרלים שניהלו את המדינה בארבעים השנים האחרונות.

זו הסיבה שסיכוייו של עמי איילון להצליח קטנים. הוא מנסה למכור מותג חדש בשוק רווי ממילא . אם הבוחר הישראלי גמר אומר להעדיף את איש הצבא המחוספס על פני האקדמאי הממושקף, מדוע להסתפק באדמירל, ולא ברמטכ"ל. מופז, בוגי יעלון ואהוד ברק, כולם מותגים נוצצים יותר, מוכרים יותר מאותו האדמירל – שריד לאימפריה ימית שלא הייתה וגם לא תהיה. למרות זאת, עומד עמי איילון בשער, ובטוח שהאדמירליות שלו, היא זו שתכריע את הכף.

אין דוגמה בולטת יותר כדי להראות את הניתוק של איילון מהעם, מאשר בדוגמה הבאה: בעבר, מול משרדי מפלגת העבודה, התמקמה אם עם משפחה, שנשללה ממנה הקצבה. האם חיה באוהל, ורצתה לזעוק את מצוקתה כלפי העולם. חברי המפלגות המתורגלים בפוליטיקה, עקפו את האוהל שלה, מעמידים פנים שלא שמו לב אליה, כדי שלא יתפסו יחד עמה בצילום. היחידים שכן עצרו באוהל שלה, היו ח"כ שלי יחימוביץ', וח"כ עמי איילון. שלי יחימוביץ' בעלת הניסיון התקשורתי, הביאה לה מהבית סיר מלא אוכל. ואילו עמי איילון, הציע לה את עזרתו בתיקון שגיאות הכתיב בשלט המחאה שהניפה.

שניהם צולמו, ושניהם שודרו בחדשות. התקשורת שיבחה את יחימוביץ' וגינתה את איילון, על כך שהוא מתקן שגיאות כתיב במקום לעזור באמת, אך האמת היא הפוכה. במבט הגיוני, איילון הוא זה שהגיש לאם את העזרה המשמעותית יותר. כי הרי בהתחשב בכוח המצוי בידיו של חבר כנסת, שני הח"כים יכלו לעשות למען האם ומשפחתה הרבה יותר מכפי שעשו. ארוחה עולה 50 ש"ח, הרבה פחות מסכומים הכסף העצומים הנדרשים לפרסומת אוהדת בטלוויזיה. לכן העזרה ששלי יחימוביץ' הגישה, הייתה בעצם מחיר מבצע לפרסומת. אולם העזרה שהציע איילון, תיקון שגיאות הכתיב, דווקא היא הייתה העזרה המשמעותית יותר.

הסיבה לכך הייתה שהאם הזו לא התמקמה באוהל מול מרכז פוליטי בשביל לקבל אוכל. היא עשתה זאת כדי להצהיר הצהרה פוליטית. תוכן ההצהרה הפוליטית היה אמור להיות משהו כזה: “אני אדם נורמטיבי, ולא מגיע לי לחיות בתנאים האלה". היא צודקת כמובן, אך שלט בשגיאות כתיב, היה מוחק את הטענה שהיא אדם נורמטיבי, ומאשר בעיני הצופים בתקשורת שמצבה הקשה מוצדק בשל ה"אנאלפבתיות" שלה. עמי איילון הציע לה את העזרה האמתית: עזרה בהפצת המסר שלה באופן ראוי, והאירוניה היא שדווקא הוא זה שנענש תקשורתית.

הדוגמה הזו ממחישה את הניתוק של איילון מהשיח התקשורתי. הטעות החובבנית שעשה, בכך שלא הסיט מבט כשעבר על פני האוהל, למרות שהוא ביטחוניסט ובאופוזיציה, והבעיות הכלכליות לא היו "באחריותו", ועדיין הצליח איילון לסבך עצמו שלא לצורך.

מעל לכל, מה שאפשר ללמוד מהסיפור הוא, שעד כמה שיהיה איילון יהלום נוצץ בכתר הישראלי, עדיין זקוק הוא לכתר להשתבץ בו כדי לנצוץ. במקרה שלנו, הכתר הוא המנגנון הפוליטי. העסקנים, אנשי המפלגה שיסבירו, ימחישו וירככו את המחוספסות שלו. בלעדיהם, עמי איילון, הוא סתם יהלום, אבן קשה, אולי הכי קשה שיש, פוצעת, חותכת, אבל לא בהכרח את הדברים הנכונים.

בעזיבתו של איילון את מפלגת העבודה, התנתק איילון מן המנגנון הזה, ובהתנתקו מן המנגנון , הפך איילון את עצמו לחשוף יותר ויותר למתקפות גרילה תקשורתיות. לאט לאט יחוגו העיטים מעל ראשו. הם לא יתקפו אותו, הדינוזאור, ישירות, אלא יכרסמו בדמותו התקשורתית טיפין טיפין, עד שהאדמירל, יהפוך לקריקטורה, לחרצוף מעורר גיחוך. ולאחר שזה יקרה, ילך איילון בדרכם של אמנון ליפקין שחק, עמרם מצנע, ודן חלוץ. כל מה שיוכל לקוות לו, היא כתבה אוהדת למחצה ביומן של יום שישי עם הכותרת: “מה קרה לאדם שפעם נחשב להבטחה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית". זו תהיה כתבה שתתאר את איילון כמנכ"ל חברה גדולה, ראש ראשות מקומית או סוחר נשק מורשה.

העצוב הוא שזה לא חייב היה להסתיים כך. עמי איילון היה יכול לבחור בדרך החכמה, ולהיות מספר 2 של אהוד ברק, בדומה לתפקיד שאריאל שרון מילא בממשלת בנימין נתניהו. הוא יכול היה לחכות לתבוסה הבלתי נמנעת של ברק חופשי ורחוק מהרפש, כמו רבין בממשל פרס, עם הנפילה לקום ולהפוך למשקם הגדול, ולזכות בהערכה שמגיעה לו. שם כישוריו המנהיגותיים: התושייה ,האומץ והקול המחוספס והסמכותי שלו יכלו להיות לנכס אמתי.

אך עמי איילון לא יכל לעשות את זה. מהלך כזה לא כתוב בגנים של אדמירל שחולם על תור זהב. לכן ימשיך האדמירל ללוות אותנו בספינת רפאים מצטמקת ממנדטים מקדנציה לקדנציה, עד שלבסוף נפסיק להביט עליו אחורה ברחמים.