לא פינוי בית
המריבה בחברון,ולא
הגילויים על הסרטן ביחידת הנח"ל
משכו את תשומת לבי בשבוע החולף.
גם לא הוידויים קורעי הלב של המובטלים,
שבקרוב יאבדו את בתיהם,
ועדיין ימשיכו להיות חייבים לבנק,
הם אלה שהעירוני משלוותי.
דווקא המאורע הבלתי צפוי מכל,
מאורע כמעט בלתי מורגש היה זה שגרם
לי לחשוב.
זה כבר כמה
זמן ש"האח
הגדול" כובשת
בסערה את מסכי הטלוויזיה שלנו.
האח הגדול, תוכנית
שהחלה בקול תרועת חצוצרות רמה,
עשתה חייל ומורגשת בארצנו הקטנטונת
בקול מפץ תותחים רועם.
מדד להצלחתה הוא אחוז הבוחרים הנמוך,
בבחירות לרשויות המקומיות שיוחס
לשידור במקביל של התוכנית.
מעבר לכך, סגנונות
הלבוש והתספורות של יושבי הבית,
הפכו למושא חיקוי לאומי,
ופניהם המחייכות של אנשים שכל הישגם
בחיים הוא שהם הצליחו לגור בבית,
מעטרים כל מסיבת השקה.
גם אני ,שלא
צופה אדוק בתוכנית,
מבין שניטשת מלחמת חורמה בין ה"פרידמנים"
לבין יוסי בובליל,
ונדמה שכל מי שעומד בפני הבולדוזר
האימתני הזה, נדון
לכליה... או לאבד
כליה. בימים
כתיקונים הייתי מפטיר את התופעה הזו
בהתערבות הפקה, עריכה
מגמתית או סתם מזל עיוור.
אבל בתוכנית כמו "האח
הגדול" שבה
הצופים צריכים להצביע בSMSים
עבור המועמד המועדף עליהם שבוע אחרי שבוע,
קשה להסביר את ההצלחה של האדם הזה.
הדרך היחידה,
כך אני חושב,
להסביר את התופעה,
לא טמונה ביוסי בובליל האדם,
אלא ביוסי בובליל הסמל.
עבור הישראלי הממוצע מסמל יוסי בובליל
את הישראליות בהתגלמותה הפשוטה ביותר:
“מישהו דפק אותי,
חכה, חכה
, אני עוד
אדפוק אותו".
והמסר הפשוט הזה סוחף את כל האומה.
אין דרך אחרת
בה אפשר להזדהות אתו,
משום שבשום דרך אחרת הוא אינו מעורר
אהדה. הוא לא יפה
במיוחד, לא תרבותי
במיוחד, הוא אפילו
לא חכם במיוחד והפתגמים שלו,
המפורסמים באינטרנט,
מתחרים ברצינות טיפשותם באלה של אלון
מזרחי. אבל למרות
ובגלל כל אלה, יוסי
בובליל הוא מלאך הנקמה המושלם,
משום שאם הוא יכול לנקום באותם אנשים
זחוחים, כל אחד
יכול, וזה בעצם
המסר שהוא מעביר לנו.
זה המסר שהציבור הישראלי בולע בשקיקה.
המסר הוא שתמיד,
אבל תמיד תבוא הנקמה,
כי "הוא
לא פראייר, ולא
שפן, אלא
דורבן שיורה בזמן".
וכך כשהנקמה לא מגיעה,
הצופה הישראלי לא מתאכזב,
הוא יודע שהיא תבוא,
ויושב פרק אחרי פרק,
לצפות בהשתלשלות העניינים.
מה שהקהל לא
שם לב, הוא שלא
יוסי בובליל הוא זה שמבצע את הנקמות,
אלא הקהל בבית.
הוא זה שמדיח את המתמודדים,
הוא זה שמבזבז כסף על SMSים,
והוא זה שמכתיר תחת ידיו משה אופניק
קטן וזקן, שרוטן
כבר שלושה חודשים בבית אל מול פני האומה.
וכך, כצפוי,
כשלמדו המתמודדים את הלקח,
והפסיקו להתגרות בו,
לא נותר ליוסי בובליל גם במי לנקום,
והוא הפסיק לנקום באלה שעשו לו רע,
והתחיל לצאת כנגד הסמל.
פעולה זו,
מעידה על אינטואיציה יוצאת מגדר
הרגיל, או על
אינטליגנציה מפתיעה מצד הדורבן,
אבל תהיה התשובה לכך אשר
תהיה, דבר
אחד ברור מעבר לכל ספק:
הדורבן משתולל.
כדי למצוא לעצמו אויב חדש,
החליט יוסי בובליל הקבלן
האשקלוני לבנות אויב מאפס.
אנשים שעושים כך,
בונים את האויב להיות ההפך
המוחלט שלהם.
ראשית,
הוא קרא לו בשם:
“הפרידמנים".
אומנם לא צפיתי בסדרה,
אבל נדמה לי שאף אחד מיושבי
הבית לא נושא שם כזה,
ובכל זאת,
רק מלשמוע את השם,
נדמה שכולם יודעים מיהו
פרידמן, מהו
פרידמן, ואיך
לזהות פרידמן.
יוסי בובליל לא צריך אפילו
להסביר מדוע הוא שונא את שם המשפחה הזה...
השנאה ברורה מאליה ומשותפת
משום מה לכל יושבי מדינת ישראל.
פרידמן,
כך הולך ההסבר,
הוא ההיפך המוחלט מבובליל,
או יותר נכון מדמותו
הטלוויזיונית.
הבעיה היא,
שדמותו הטלוויזיונית של
יוסי בובליל כל כך מוקצנת,
שפרידמן הפכה להיות כינוי
לכל דבר שנחשב לטוב:
נעורים,
נאורות כלפי תרבות המערב,
יופי ומודרניות.
כולם ההפך המוחלט מיוסי
בובליל ובתו עינב.
וכך יושב יוסי בובליל
בדירתו ומחסל (בעזרת
הקהל בבית) פרידמן
אחרי פרידמן.
הסיבה
שאני כותב את זה עכשיו היא כפולה.
האחת היא מערכון שהופיע
בתוכנית "שבוע
סוף" המתאר
מלחמת אזרחים בעוד 20
שנה,
שבסופה יוסי בובליל יהפוך
לנשיא בבירת המדינה – אשקלון – וימנה
את אבי ביטר, שונא
הכוזרים, לשר
החינוך התרבות,
בעוד שהפרידמנים,
חיים במחתרת ונמלטים
מציפורני בתו,
עינב,
ראש המשטרה החשאית.
מעבר
לצחוק הברור שבמערכון,
נדמה שיש בו גרעין של אמת:
אנו כישראלים,
בכל פעם שנתקלנו במישהו
שעדיף עלינו,
בכוח,
בשכל או בכספים,
הפסקנו לנסות להשתוות
אליו. וויתרנו
מראש על הניסיון לעבוד קשה,
ולרכוש מעמד דומה לו.
הפכנו כולנו להיות כמו
יוסי בובליל, או
דן מנו (מישהו
זוכר אותו עדיין),
שמנסים לחפש דרכי עורמה
לסלק אותו מהדרך.
הסיבה
השניה שבחרתי לכתוב על הנושא דווקא עכשיו,
היא שמשום מה אנו מתבלבלים,
בכוונה או שלא,
בין הפרידמנים לבובלילים.
יוסי בובליל הוא אדם עשיר
ומבוסס. יש
לו חברה משלו,
עתידו מובטח ואין ספק שהוא
יכול לקנות (או
לבנות) ולהרוס
את בית האח הגדול כמה וכמה פעמים.
הוא בהחלט לא הנציג של
המדוכאים ובטח שלא האביר שלהם.
הוא נתבע בעבר על אי תשלום
משכורות וניצול פועלים,
והחליט להתפשר מחוץ לכתלי
בית המשפט. הוא
גם הודה בכמעט עידוד אונס,
רק כדי לנצח בהתערבות עם
החבר'ה
שלו.
מה
שאנו כציבור לא הבנו,
הוא שהבובלילים הם לא רק
דמויות בתוכנית ריאליטי.
הבובלילים האמיתיים נמצאים
בכנסת. הם
האנשים בעלי האיכות הנמוכה,
שטוענים שבשמנו ובקולנו
הם יצאו וילחמו ב"פרידמנים"
ששולטים במדינה.
הם יבצעו בשמנו שינויים,
יינקמו את נקמתנו,
יניפו את דגלנו,
ואנו מצביעים להם פעם אחר
פעם וכלום לא קורה!
לכן,
לפני שתרוצו להצביע לבובליל,
לשפרה לליאון או לכל מתמודד
אחר, חשבו
רגע. הריאליטי
הזה יגמר בעוד שבועיים,
ואני מקווה בשבילכם שהמועמד
שלכם ינצח. אבל
אחרי שהקדשתם 100
ימים מחייכם לתכנית,
ואפילו צפיתם באנשי הבית
ב HOT עשרים
וארבע שעות ביממה,
אולי בכל זאת,
ב"אח
הגדול" האמתי
– זה שיתרחש בבחירות לכנסת בפברואר,
תפנימו שלא כל מי שאומר
שהוא בובליל, הוא
באמת בובליל, ולא
כל מי שאומרים עליו שהוא פרידמן הוא באמת
פרידמן... ותזכרו
גם שב"אח
הגדול" החשוב
באמת, בכנסת,
ההדחה הבאה היא רק בעוד 4
שנים...
אם בכלל.
לכן,
בחרו בחכמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
