ארכיון דון קישוט:

NO ANGEL הודיעה לי שהיא כוללת אותי במשחק, ומכיוון שאני סמרטוט חסר עמוד שידרה החלטתי להשתתף,למרות שאני זוכר שבפעם הקודמת שעשו מבצע דומה באלבניה, קראו לו הפירמידה וכולם הפסידו את החסכונות שלהם. וכן... אם כולם יקפצו מן הגג גם אני אקפוץ... ישר על הראש שלכם!

אלה החוקים של המשחק:

1. לשים לינק לבלוג של מי שתייג אותי ולפרט את חוקי המשחק.

2. לשתף את הקוראים ב- 7 עובדות על עצמי.

3. לתייג 7 בלוגרים אחרים עם לינק לבלוגים שלהם.

4. להודיע לבלוגרים האלה על התיוג, בהשארת תגובה בבלוג שלהם.

הבלוגרים שבחרתי למשימה הם: ג'ניה בארץ הקודש, פסיכולוג חובבן, תסמונת הלם רעלי, Stripped, justvivi, תגית, אלון תובל.

והינה כמה דברים שלא ידעתם עלי.

1. לא נולדתי בארץ, אבל עליתי עוד לפני שלמדתי לדבר, לכן השפה היחידה השגורה בפי היא עברית, ולא... אין לי זכאות לאזרחות נוספת.

2. כשהייתי ילד בגן הייתה לי בטן לבנה וחלקה. יום אחד הסתובבתי בגן, וראיתי שיש למישהי בטן יפהפיה, לבנה עם נקודות ורודות ואדומות. כל כך קינאתי בה, והתבאסתי שלי יש רק את אותה בטן לבנה ומשעממת.

   הלכתי לישון בלילה וביקשתי שגם לי תהיה בטן כזו יפה. הפלא ופלא בבוקר החלום שלי התגשם. קמתי עם בטן יפהפיה בדיוק כמו שחלמתי, והלכתי לבית הספר בגאווה. ראיתי גם שכולם שמחים בשמחתי ועם הבטן היפה הזו מתייחסים אלי יפה יותר. אחרי כמה ימים הבטן שלי חזרה להיות לבנה, וגם היחס הרגיל חזר. חשבתי שעשיתי משהו רע, והצטערתי שהקסם נעלם. כיום אני יודע שקוראים לזה אבעבועות רוח, ופשוט היו נחמדים אלי כי הייתי חולה אבל אי אפשר להתווכח עם דמיון של ילד בן 5 שמשאלתו התגשמה.

3. בגן חובה הייתי לא מקובל. היו כל מיני סיבות: גם לא היה לנו כסף לקנות בגדים או נעליים יקרות, שבגילאים האלה זה נחשב מאוד, וגם כי נראיתי כמו בלון שמנמן עם ציצית שיער שחורה ממעל. הגננת שלי אז אהבה ילדים יפים, בלונדיניים ושזופים, כמו שלא ראיתי אף אחת מאז או עד אז. ובין אם זה היה במודע או לא היא חילקה את תשומת הלב שלב באופן הזה.

   כך חלפה לה השנה, ונדחקתי יותר ויותר לשוליים, ועם סיום השנה הגננת התעקשה שאני אשאר עוד שנה יחד איתה בגן, אחרת לא יצא ממני שום דבר. כשאימא שלי סירבה היא הפחידה אותה שאם היא תתעקש אני עוד אפרוש מהלימודים בכיתה י', וחוץ מאינסטלטור לא יצא ממני שום דבר. המשפחה שלי התעקשה בכל זאת ולא נשארתי כיתה. הגננת לעומת זאת פרשה בשנה הבאה, באופן מאוד חשוד ומלך הגן שהיא חשבה שיצליח, עזב את בית הספר בכיתה י', והלך ברבות הימים לכלא.

4. מעולם לא הייתי באילת. בכל פעם שאני הייתי אמור לצאת לשם, במסגרת בית ספרית, צבאית או אזרחית תמיד קפץ מאורע ששיבש לי את התוכניות. לפעמים זה פיגוע ,לפעמים זה פרוייקט גדול, לפעמים זה סתם מזל ביש, אבל כבר שנים ארוכות יש טיזינג ביחסים ביני ובין אילת. יש לי ברקורד כבר כמעט עשר פעמים כאלה של “נוגע לא נוגע”, כשהפעם האחרונה הייתה לפני חצי שנה, ועוד היד נטויה. בקיצור, אפשר להגדיר את זה כמשגל הנסוג הארוך בהסטוריה, וסיפוק... אין..

5. לפני כמה זמן התקבלתי לעבוד בחברה. מה שהיה טוב בעבודה הזו היא שזו נחשבה עבודה במקצוע, וצ'ופר מאוד רציני למי שעדיין לומד. רצה הגורל וזה היה לפני שנתיים, בדיוק כשהיה ויכוח גדול אם לאשר מצעד גאווה בירושלים או לא.

   ישבנו כולנו בחדר האוכל, והשיחה גלשה לפוליטיקה. כל אחד התחרה באיזה עלבון הוא יעליב את ההומואים, ומהר מאוד זה הגיע לעלבונות קשים יותר ויותר. רק אני שתקתי והמשכתי לאכול. פתאום שמתי לב שמשניה לשניה אני מתבלט יותר בשתיקה שלי. אנשים התחילו להסתכל על האדם היחידי שיושב בחדר האוכל ומשום מה לא מצטרף למקהלה וממשיך לאכול.

   מאז אותו היום הסתכלו עלי מוזר, ואחרי שבוע קיבלתי מכתב פיטורין. אינני יודע אם היה קשר בין הדברים או לא. גם הבנתי שאני לא ממש יכול לתבוע אותם על זה , כי מה אני אגיד בבית המשפט? הרי אני לא הומו.

   כשחשבתי על זה קצת בבית, הבנתי שבעצם אני לא היחידי שחשב ככה, והרבה חשבו כמוני, ופשוט היה להם את השכל לא להתבלט. את הלקח הזה מאז לקחתי יחד איתי, ובתור התחלה החלטתי לא להזדהות בבלוג.

6. כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול, אמרתי שאני לא יודע. לאט לאט התקרבה הבגרות, ועדיין לא היה לי מושג. לא דאגתי. חשבתי שאחרי הצבא אני אדע. גם הצבא עבר, ועדיין לא היה לי מושג, אז ראיתי שכולם הולכים ללמוד הנדסה, אמרתי "נלך מה יקרה? הרי מכל תחום של הנדסה לכל תחום אחר זה שנה הסבה”.

   כשלקראת סיום,עדיין לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים. נהייתי מודאג. אז פתאום הבנתי שברגע שאני באמת אדע מה אני רוצה לעשות בחיים, אז אני אוכל לקרוא לעצמי מבוגר, ולא באופן מחמיא.הסתכלתי על המבוגרים שעובדים ומנסים לעניין את הצעירים בתחום העיסוק הצר שלהם, והצעירים מגלגלים מעלה עיניים. הבנתי שההגדרה של להיות מבוגר לא קשורה ליכולת ולא לבגרות, אלא פשוט מגדירה צעד אחד נוסף לפני הקבר.

   אני לא מבין את האנשים שמחפשים "מבוגר שיודע מה הוא רוצה מעצמו". זה באמת מה שאנשים רוצים בחיים? אדם שלא מתעניין בשום דבר? מעולם לא מפקפק בדרך של עצמו , וממשיך ללכת עם הראש בקיר בלי לחשוב על דברים חדשים?

7. מסתבר שבין אם זה נכון או לא, לפחות בראיונות לעבודה צריך לומר את זה, ולא רק זה,אלא צריך גם לשכנע. אז כדי להעמיד פנים ולא להיתפס לשקר, המצאתי לעצמי אלטר-אגו. בחור שיודע מה הוא רוצה, לא שואל שאלות ועונה תשובות קצרות לשאלות קצרות. אני קורא לו מיסטר חרופ. גם כי הוא משעמם וגם כי התשובות שלו הם באורך של חרופ.

   בהתחלה חשבתי שיסלקו אותי מהראיונות במהירות, אבל גיליתי למרבה ההפתעה שאנשים מאוד אוהבים את מיסטר חרופ .הרבה יותר ממני. אז החלטתי שכל יום אני אשלח את מיסטר חרופ לעבודה, והוא ידבר עם האנשים בחרופים, הוא יהיה זה שיעבוד קשה, ובינתיים אני אשב בבית ואנוח.

   הבעיה היא שכשניסיתי להסביר את תוכנית העל השטנית שלי למיסטר חרופ, הוא נרדם מרוב עבודה קשה. התעצבנתי והייתי צריך להרוג אותו. שמתי שתי אצבעות על הנחיריים שלו, ובחרופ הבא שלו, הוא יצר ואקום והתפוצץ בחרופ אחד ענק.

   על המצבה כתבו: כאן שוכב מיסטר חרופ, חברנו היקר. נרצח ע"י חסר מעש בן עוולה, השאיר אחריו זוג נחיריים רוטטות, וסאונד של נגריה. יהי זכרו ברוך.