מחשבים,
תקלות, הצלחות,
דמעות, בורקסים
והבטחות. כולם
עברו מיד ליד ומפה לפה,
וכעת, זה
נגמר! ...כמעט.
שלוש רשימות המועמדים במפלגות המובילות
כבר פרושות לראווה מול פני האומה.
אם יאיר לי המזל,
או במילים אחרות אם אמצא את הזמן,
אני אכתוב פוסטים כמעט על כל מפלגה.
אבל היות וזמני מוגבל לא פחות מהאשראי
שלי בבנק,
אדון כאן כרגע רק במפלגה
אחת.
המפלגה
שבחרתי להתחיל בה,
היא מפלגת הליכוד.
ישנן שתי סיבות עיקריות
מדוע בחרתי במפלגה הזו.
הסיבה האחת היא שהליכוד
כנראה תרכיב את הממשלה הבאה,
והסיבה השנייה היא שבזמן
שהליכוד מנסה לעבוד על העם,
הוא בעצם עובד על עצמו.
הסכנה
העיקרית הטמונה בליכוד,
היא הגודל שלו.
למרות שעל הנייר הליכוד
היא מפלגה עם דרך וכיוון,
בשנים הרבות שבלתה המפלגה
,בגלגוליה
השונים, באופוזיציה
קהל הבוחרים שלה צמח בצורה אמורפית,
ואין לה גרעין קשה שהולך
לפי מתווה ברור.
חזון
"שתי
גדות לירדן",
ננטש כבר.
חזון "וגר
בובליל עם פרידמן",
מעולם לא קוים ,היות
וזהו דלק הסילון המסורתי,
שהניע את המפלגה במשך
עשורים. גם
חזון ארץ ישראל השלמה ננטש ביום שיצחק
שמיר בחר ללכת למדריד,
מתוך ידיעה ברורה שזה
יסתיים במסירת שטחים.
אחרי
שמיר, מנהיג
הליכוד החדש – בנימין נתניהו,
הצליח ללכד את הליכוד סביב
חזון חדש. החזון
החדש היה "לדפוק
את הערבים".
לחלום הזה היו גרסאות רבות:
“ביבי טוב ליהודים",
“יתנו יקבלו,
לא יתנו לא יקבלו",
“הם מפחדים".
בעיקרון,
המסר היה אותו המסר.
כן מסירת שטחים,
כן הסכם שלום (ביבי
התחייב על קיום הסכמי אוסלו עוד לפני
הבחירות),אבל
הכל בעקיצה,
בעלבון במירמור תוך כדי
בצילוק הצד השני.
האסטרטגיה
הזו, על
כל הילדותיות שבה,
נכשלה.
הצד השני התמרד לבסוף,
והתוצאות ידועות.
כמו כן,
שטחים שלא כלולים בהסכמי
אוסלו, נמסרו
ע"י
ממשלת ביבי מרצונה החופשי.
ביבי סולק מהשלטון לבסוף,
אך מסורת ביבי המשיכה
להתגלגל: לא
עוד ראש ממשלה זקן ומלעלע,
עם שנים של עשייה פוליטית.
אלא מצליחן דינאמי,
שמגיע כמו משיח עם בלורית
כסופה, מפסיד,
נצלב,
ומחכה לשוב מן המתים.
ביבי
של 2008 הוא
לא הביבי של 96.
זהו אדם מיושב יותר,
שמבין כי אולי יצליח לחייך
את דרכו לפסגה,
אבל על מקומו,
בחיוכים לא יצליח לשמור.
למרות זאת,
עמד אך לא צלח ביבי את מבחן
פייגלין בפריימריז בליכוד.
כל
ההצגה הזו,
שפייגלין הוא חיה מוקצית
בליכוד אין לה כל אחיזה במציאות.
ביבי צריך את פייגלין,
הרבה יותר מאשר פייגלין
צריך את ביבי. אם
ישנו לליכוד עמוד שדרה אמתי זהו פייגלין
ולא ביבי. כל
הקולות הצפים המגיעים לליכוד,
לא מגיעים אליו בגלל הרפורמה
הכלכלית, או
קיצוץ הקצבאות.
הסיבה האמתית שקול צף ממוצע
מצביע לליכוד ולא לקדימה,
היא התקווה החבויה שפייגלין
יהיה שם כדי להציל את ביבי מעצמו.
המצביע
הממוצע מקווה שכשביבי לא ירצה לעשות
משהו, יהיה
שם פייגלין קטן שיכריח אותו לעשות זאת.
וכשהוא כן ירצה לעשות משהו
לא פופולרי, יהיה
שם פייגלין גדול שימנע את המהלך,
בין אם בלחץ במרכז המפלגה,
באסיפה הכללית,
או סתם בהאטת התהליכים
הפרוצדורליים.
פייגלין היה ועודנו השריד
האחרון של מדיניות "לדפוק
ת'ערבושים",
שביבי קיים במאה שעברה.
גם
במטה ביבי מבינים זאת.
אילו באמת רצה ביבי לסלק
את פייגלין מהמפלגה,
יכל היה לעשות זאת בקלות
ומזמן. את
שרון הוא סילק מהמפלגה רק ע"י
שיתוק מקרופון,
פייגלין בוודאי שלא מהווה
אתגר אמתי.
לכן
הופך פייגלין לשחקן הראשי בהצגה של ביבי:
“תחת אחד,
שתי כיסאות.".
על כיסא אחד יושב ביבי,
הרפורמטור המתון,
שיכול לאחות את קרעי המדינה,
ולחדש קשרים עם השמאל,
ואילו הכיסא השני,
יושב המנהיג החזק,
הבלתי רכרוכי – קונטרה
ראויה לנשיות של ציפי לבני,
ולשמאל "יפה
הנפש" שמאחורי
אהוד ברק.
כמו
כל הצגה, ישנה
מערכה ראשונה.
הקהל נכנס לאולם רועש
ועצבני ומחכה לבידור.
על הקהל מנצח ביבי ומציג
את הדמויות החדשות:
העשירייה הפותחת.
אחריהן מציג ביבי את
הקונפליקט הראשי:
מלחמת חורמה בפייגלינים.
העלילה
הראשונית, בעיצומה
אנו נמצאים כעת,
נועדה בעיקר ליצור אווירה.
האווירה שמנסים ליצור היא
שפייגלין השיג את המקום ה-20
בטעות,
וביבי גיבורנו רץ כדי למנוע
אסון. המעשה
ההירואי שמבצע הגיבור הוא דחיקת פייגלין
למקום ה-36 באופן
בלתי דמוקרטי.
זהו צעד שרעם בכל התקשורת
המקומית, כצעד
אמיץ, אבל
למעשה אין בו הקרבה של ממש ...
משום בחינה.
תהיינה
די והותר מפלגות קיצוניות בבחירות האלה,
והשמת פייגלין במקום ה-20
תגרום לקולות לזלוג לכיוון
המפלגות האלה,
אך פייגלין במקום ה-36,
יגרום לקולות הצפים לזרום
חזרה לליכוד כמו SMSים
של ריאליטי,
בניסיון להבטיח לפייגלין
"האנדרדוג"
מקום.
כך יכול הליכוד לנצח בקרב
המאסף על הקולות הצפים,
ע”י מועמדים פופולריים
במקומות האחרונים ואולי אפילו להפוך את
המקום הזה למקום ריאלי.
גם
פייגלין משחק את תפקידו היטב
תפקיד הקדוש הסובל או הרשע
האנמי שטווה רשת חשאית.
פייגלין יודע היטב,
שכוחו האמיתי לא מצוי
במושבים בכנסת,
אלא במנגון המפלגה.
כוח זה לא יעלם ולא ידהה.
הוא גם יודע שבניגוד לשרון
קודמו, נתניהו
הוא מנהיג ללא משקל סגולי,
שלא מסוגל לקום,
ללכת ולהקים מפלגה משל
עצמו. לכן,
פייגלין לא מוותר ולו על
חוט אחד של שליטה בבובה שקוראים לה ביבי.
הוא ישמור על כוחו,
וימשיך לעצב את מדיניות
הליכוד ככל יכולתו,
אפילו בקלות יתר כשלא יוטלו
עליו המגבלות של חברות בכנסת.
אם יקרה הנס ופייגלין
ייבחר, הוא
יוכל לזקוף לעצמו את ההישג בבחירות,
ולשדרג את מעמדו אף יותר.
כך שדחיקת פייגלין,
היא הצגה לטובתנו בלבד
שנועדה רק שנכיר היטב את הדמויות.
מה
שאנו כן יודעים על הליכוד,הוא
שזוהי מפלגה שקל מאוד להשתלט עליה.
בימים כתיקונם,
השתלטות על מפלגה היא עניין
של מה בכך. אך
השתלטות על מפלגת שלטון לאחר הבחירות,
היא עניין רציני ביותר.
רק לפני 4
שנים כולנו היינו ממורמרים,
מהחונטה השלטת,
מרכז הליכוד,שחבריה
ניהלו את המדינה מבלי שנבחרו.
חברי
הליכוד עצמם היו ממורמרים משרון,
שהלך כנגד הצבעת חברי
המפלגה וביצע בכל זאת את ההתנתקות.
דוד לוי,
כעס,
נעלב והלך,
כשביבי הפך בקלות לראש
המפלגה ב96. את
נקודת התורפה הזו,הפוטשים
הפתאומיים, לא
פתר הליכוד בכל שנות קיומו,
וללא מנהיג חזק,
בסגנון שרון,
יושבת מפלגת השלטון וממתינה
לאדם כמו פייגלין שישתלט עליה.
ואם הוא יהיה חבר כנסת,
לא תהיה מניעה גם שיהיה
ראש ממשלה.
בהיעדר
דרך ברורה וללא עקרונות,
הפכה הליכוד למפלגה של
ססמאות מפלגה
של הפחדות. אפשר
לראות שמפלגה מאבדת את דרכה,
כאשה היא מציעה "לעצור
שיגעון של מפלגה אחרת",
מבלי להציג דרך משל עצמה.
הליכוד נמצא בנתיב הזה זמן
רב, רב
מדי. את
עיקר כוחו שאב הליכוד ממפלגת עבודה חזקה,
כאשר עשה לה דמוניזציה.
מפלגת
העבודה, למרות
התדמית האליטיסטית שלה,
היא מפלגת פועלים,
בעלת מצע סוציאליסטי בהרבה
מהליכוד. למרות
זאת המשקעים החבויים מראשית ימי המדינה
עדיין מבעבעים בלבם של האוכלוסיות החלשות,
ועל הבועות הללו התרומם
הליכוד מן הביבים.
כעת,
בפעם הראשונה,
ניצב הליכוד בפני בעיה
חדשה. הפסד
העבודה מובטח,
ושוב ביבי לא יכול לבצע
דמוניזציה בקלות כמו קודם.
קדימה,
מתחרתו העיקרית,
מורכבת מחברי מפלגתו לשעבר,
ולמרות שביבי יכול לחלוק
על הדרך שלהם,
אין ביכולתו להפוך אותם
לאליטיסטים ומתנשאים,
גם אם זה באמת כך,
כמו שאין ביכולתו לטעון
שהוא כה שונה מהם.
מול קדימה הוא באמת יצטרך
להוכיח שיש לו יכולות גבוהות יותר.ויכוח
כזה, על
הסוגיות קשה מדי לאשף תקשורת כמו ביבי,
ולכן בבחירות האלה צריכים
הליכודניקים לברך:
“המוציא פייגלין מן הארץ",
ולקוות שהוא יפתור את
הבעיה.
הערה: קרתה תקלה מסויימת במנגנון התגובות, ויצא שכמה מהתגובות נמחקו. זה נעשה בשוגג, ואני מתנצל על כך. אם בכל זאת מישהו מעוניין לשחזר את תגובתו אני אשמח לענות לו שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
