ארכיון דון קישוט:

בזמן האחרון אני שומע תגובות רבות על פרשת יונית לוי, והחלטתי לכתוב פוסט קצרצר בכדי להביע את דעתי עליה.

להלן סיכום קצר של הפרשה למי שלא שמע: במהלך מלחמת עזה, הואשמה יונית לוי בהעברת דיווחים אוהדים מדי כלפי הצד השני, והתארגנה עצומה להחרים את תוכניתה או להעבירה מתפקידה.

ההחלטה הזו שילחה גלי הלם בתקשורת: בעיתונות הכתובה, האלקטרונית ובבלוגוספירה. כולם יצאו בחמת זעם כנגד צרות האופקים של מיעוט רעשני, המנסה לכפות את דעתו על כולם. הם ציינו שיונית לוי היא כתבת ישרה והוגנת, והאמירות שלה לטובת הצד השני כלל לא חרגו מהמקובל.

כאן המקום לספר מעט על עצמי. אני מה שמוגדר איש מרכז, עם נטייה קלה שמאלה. אני גר בטווח הטילים המופגזים. חלק מהם נפלו בקרבה גדולה אלי, אך אני נגד המלחמה, לפחות במתכונתה הנוכחית. ולמרות זאת, אני בעד העצומה, לפיטוריה של יונית לוי. ודווקא בשם הדמוקרטיה.

כל מסע יחסי הציבור לטובתה של יונית לוי, בעיניי הוא מתחסד ומגמתי. את המתנגדים לעצומה מנחים שני טיעונים עיקריים: הטיעון הראשון הוא שיונית לוי ניצלה את חופש הדיבור שלה, כאזרחית מדינת ישראל וכעיתונאית בכירה. ואילו הטיעון השני הוא שבמדינה דמוקרטית צריך לתת מקום גם לדעות שונות.

למרבה הפלא, את שני הטיעונים האלה, לא מקיימים המגנים על יונית בעצמם. גם יוזמי העצומה זכאים לחופש דיבור. אף אחד לא איים על חייה של יונית לוי, זגוגיות מכוניתה לא נופצו, וגלגליה לא נוקבו. שנית, ערוץ 2 מעצם הגדרתו כמסחרי, נועד לשרת את הקפריזות של צופיו. בהתאם למדיניות הזו, החליטה קבוצה של אנשים שההגשה של יונית לוי צורמת עבורם, ופנו במכתב (הקרוי עצומה), לכל החושב כמותם שישמיע את קולו. זוהי תמציתה של הדמוקרטיה, ובהחלט לא דפוס התנהגות התואם מדינה חשוכה.

שנית, יונית לוי היא אדם ציבורי. כאדם ציבורי מעשיה ודעותיה חשופים בפני הציבור – גם למשפט הציבור. מי מאיתנו לא יודע עם מי היא יוצאת כיום ועם מי היא יצאה בעבר. מה היא לובשת ומה היא חושבת על גברים. יונית לוי לא מתאמצת לברוח מעין התקשורת, ולא נמנעת מלהופיע במסיבות הברנז'ה. כל אלה נכנסים להגדרה של מציצנות, ועדיין זוכים להגנת חופש המידע, אבל דווקא הסיקור של האתיקה העיתונאית שלה מוצג כניסיון חשוך לסתימת פיות. במדינה נאורה, זה צריך להיות בדיוק להפך.

שלישית, המשפט המזוהה ביותר עם יונית לוי הוא: “עוד פעם התקשורת אשמה". אם תשימו לב תשמעו את יונית אומרת את המשפט הזה בכל פעם שנמתחת עליה ביקורת. זה מראה, בין השאר שיונית לוי, אדם בן 30 בערך, לא מוכנה אפילו לשקול את הטיעון שהיא לא הוגנת בסיקורים שלה. כל טענה כזו כלפיה (גם בעתות שלום), מבוטלת במחי יד. לכן מה הפלא שמחברי העצומה מנסים להביע את מורת רוחם בדרכים אחרות.

רביעית. יונית לוי באמת עברה את הגבול בהתנהגותה. ישנו פתגם עתיק האומר: "אי אפשר לשבת עם ישבן אחד על שלושה כיסאות". וזה בדיוק מה שיונית לוי מנסה לעשות. יונית לוי היא לא עיתונאית, אלא מגישה. תפקידו של המגיש בחדשות זהה לתפקידה של מארחת במסיבה.

מארחת במסיבה היא אדם שנועד ליצור אווירה טובה, ולגרום לכל אורח להרגיש רצוי וחופשי לדבר את אשר על ליבו. כדי להשיג את המטרה הזו, המארחת עוטה חיוך מזויף , הנוגד את הדרך שבה היא מרגישה, מתוך הבנה שלמען מסיבה טובה יש להקריב קורבנות. בתמורה מקבלת המארחת פרס: היא תמיד במרכז המסיבה. היא לא צריכה להילחם על מקומה, או להיות מעניינת במיוחד. היא זו שתזכה לתשומת הלב הגדולה ביותר.

גם מגיש חדשות מתפקד באופן זהה. הוא אמור להביא כתבים ומראיינים לאולפן, ולתת להם להביע את אשר על לבם, בלי להרגיש מאוימים או לא שייכים. בתמורה, מגיש החדשות לא נאלץ להביא בכל שבוע סיפור כדי להיות בטלוויזיה. מעצם תפקידו הוא תמיד יושב בשורה אחת עם הטובים שבעיתונאים החוקרים, גם אם הוא לא יביא ולו סקופ אחד.

כעיתונאית, יונית לוי זכאית להביא את דעתה כרצונה. ויש להילחם כנגד כל אדם שאפילו ירמוז שיש לפטר אותה, או להחרים אותה כתוצאה מכך. יתרה מזאת, יש להחרים מגיש חדשות שלא ייתן ליונית לוי כעיתונאית, להביע את דעתה, משום שאז הוא יהיה מארח בלתי ראוי. אבל כמגישה, המתפקדת כמארחת הדרישות ממנה שונות בתכלית.

אילו רצתה יונית לוי להביא דעותיה לידי ביטוי, היו בידיה שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה היא להביא עיתונאי עמית שחושב כמותה, ולתת לו להביע את עמדותיו, שהם בעצם עמדותיה ללא הפרעה. עיתונאים כאלה לא חסרים ואף אחד מהם לא היה מסרב להביע את עמדותיו בערוץ הנצפה במדינה. האפשרות השנייה שעמדה בפני יונית לוי, הייתה לרדת מכיסא המגישה, ולו לרגע, לתוכנית אחרת, ואז להביע את עמדותיה, מול מגיש אחר, ואז לחזור חזרה לתפקידה הקודם גם זו הייתה אפשרות לגיטימית אם כי גבולית.

הדרך בה יונית לוי התנהגה, כשניצלה את כסאה, מעמדה, והחשיפה שניתנה לה, היא בלתי ראויה, והיא לא פחות בלתי דמוקרטית מהעצומה הנרקמת כנגדה. זה לא שונה משופט שמסנן "איזה מניאק", לנאשם שעדיין לא נגזר דינו, ואחר כך נאבק על זכותו להישאר שופט בשם חופש הדיבור. בעיניי התנהגות כמו של יונית חמורה אף יותר מכתיבת העצומה, משום שהעצומה לא זוכה לשבריר מן החשיפה שיונית לוי זוכה לו בכל יום.

בנוסף הרבה מהמגנים על יונית טוענים שהיא עיתונאית מצוינת, אך כדי להיות מגיש חדשות ראוי צריך להיות הרבה יותר מעיתונאי טוב. צריך להיראות היטב, להיות גם אסרטיבי ואובייקטיבי, כריזמטי ובעל היגוי ודיבור ראויים. כל אלה, אגב, הן תכונות שלא נדרשות מעיתונאי רגיל הצריך רק לחשוף את האמת.

זו הסיבה שיונית לוי יושבת על כיסא המגישה ולא טטיאנה הופמן, משה נוסבאות או רוני דניאל. כל הדברים האלה, כאשר הם במחסור, יזכו לביקורת מידית מצד הצופים. אבל ישנו דבר נוסף הדרוש לתפקיד מגיש חדשות: איפוק. איפוק לעמוד בפרץ הרגשות ולהביע את הדעה האישית.

כמובן שיש מקרים יוצאי דופן, והם כאשר ישנו פאנל או צמד מגישים המתחלק באופן שווה בדעות. אבל זהו לא המקרה שבפנינו. זה לא משנה אם יונית לוי עברה את הגבול או לא. גם תוכן דבריה לא משנה. מה שמשנה הוא שישנם אנשים בבית שהרגישו שהיא לא ממלאת את תפקידה כמגישת חדשות/מארחת כראוי. האנשים האלה הרגישו שהם אינם אורחים רצויים במסיבה שלה. ולכן היא אומנם ראויה להיות עיתונאית, אפילו עיתונאית בכירה אבל לא להניח את ישבנה על כיסא המגישה פעם נוספת.