מכל הכישרונות
שאין לי, יותר
מכל הייתי רוצה שיהיה לי את כישרון
הכתיבה.שתהיה לי
היכולת לספר סיפורים,
ליצור דמויות ועולמות,
לרגש, לרתק
ולהפחיד. לצערי,
רצה הבורא, והשאיר
אותי כמלאכה חצי גמורה.
שפה רהוטה, משפטים
מפוסקים לעילא ושנינות יש לי לרוב,
אך המרכיב הסודי שקושר את השלושה יחד
לסופר ראוי איננו.
ניחא,
כמו שכל אדם לומד לחיות עם נכות זו
או אחרת, גם עם
זה למדתי לחיות. אבל
כל זה לא פוטר אותי מהידיעה שישנם אנשים
שיכולים לכתוב באופן שאני יכול רק לדמיין
עליו, והאנשים
האלה, מציצים אלי
מכל מדף ספרים, מכל
סדרת דרמה, ומכל
קומדיה בת שלושים דקות.
זו הסיבה שזה מכאיב לי כשהם לא מממשים
את הפוטנציאל שלהם,
ומעתיקים, ממחזרים
ומתמסחרים. בעיניי
זה טראגי יותר מכישרון מבוזבז – זהו
כישרון מחולל.
הסיבה שאני
מספר לכם על כך, הוא
דיון שהיה לי עם הבלוגרית No-Angel,
באחת מן התגובות שלה,
שלא הצליחה להבין מדוע אני מעדיף
להסתכל בריאליטי "הישרדות"
על פני העונה החמישית של "אבודים"
המשודרת במקביל לה.
בעיני השאלה הזו היא תמציתה של
הבעיה שתיארתי.
הישרדות היא דוגמה לכישרון מבוזבז,
ו"אבודים"
היא דוגמה לכישרון מחולל.
לפני כמה שנים
,למי
שזוכר,
יצא הסרט "המקור"
עם ראסל קרואו.
ראסל קרואו גילם מדען ראשי
מפוטר ומתוסכל בחברת טבק גדולה,
שמציע לספר לעיתונאי
סוד נורא ואיום.
הסוד הוא שהיצרנים לא
מכניסים רק חומרים רעילים לסיגריות,
אלא גם באופן מכוון
דוחפים חומרים ממכרים נוספים שנועדו
לגרום למשתמשים לצרוך עוד ועוד.
הסרט הזה אגב מבוסס על
סיפור אמתי,
והסוד שסיפר אותו
המדען,
גרם לתביעות ענק של
מליארדים כנגד יצרני טבק בארץ ובעולם.
הסיבה
לכך הייתה,
שלמרות שהניקוטין
ממכר,
ולמרות שהסיגריות
מזיקות,
היה ועודנו הסכם בלתי
כתוב בין כל ספק ולקוח,
על קבלת סחורה איכותית
וסבירה.
כאשר חברות הטבק החדירו
חומרים ממכרים נוספים למוצרים שלהם,
הם הפרו את ההסכם הזה,
ולמעשה מנעו מעצמם את
הצורך להמשיך לייצר סחורה איכותית היות
והלקוח היה ממילא מכור,
ולכן הן יצרו יותר
מעשנים ויותר נזק,
ועל כך נתבעו במיליארדים.
זהו
הדין גם בגל האחרון של סדרות הדרמה ששוטפות
אותנו בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים
האחרונות.
מושג חדש עלה לאוויר:
סיפור נטו.
המושג הזה הוא בעיניי
דבר איום ונורא.
זהו אחד מהביטויים
הקליטים שממציאים פרסומאים כדי להעליב
אנשים שרוצים להשקיע בדברים לא רווחיים
בעבורם.
סיפור נטו זו התעלמות
מתלבושות,
ממוזיקה תקופתית,
מתחקיר ומכל הדברים
שנותנים לצופה/קורא
הרגשה שהוא עובר לזמן ומקום אחרים וללמוד
משהו.
גישת הסיפור נטו הופכת
את הסיפור מיצירת אומנות שמתפעלים ממנה,
לידיעה עיתונאית
שמאוננים עליה,
גומרים ומחכים לבאה
בתור.
אם
סדרה כזו נכשלת,
ההפסד אינו גדול,
אך אם סידרה כזו מצליחה,
ותהה הסיבה אשר תהה:
סיפור מותח,
שחקנים חתיכים,
או פינת שידור חסרת
מתחרים,
נוצר לחץ להמשיך ולייצר
אותה ויחד אתה להמשיך לייצר "סיפור
נטו”.
הבעיה
היא שסיפור נטו מתמשך,
זה דבר שקשה לייצר משום
שסיפור שמנותק מן הרקע שלו,
מהתקופה שלו,
ומעל לכל מההיגיון
שלו,
לא מגיע לשום מקום.
ולכן יוצרי הסדרה
ממשיכים לייצר גימיקים,
הפחדות,
גירויים וכל השאר,
ומונעים מהצופה את
האפשרות להחליט שהמוצר גרוע וללכת.
זהו
הדין בסדרה אבודים.
סידרה שאני אומר בצער
רב שהתמכרתי אליה.
סדרה שלמרות שבעמקי
נשמתי יודע אני שהיא זבל מוחלט אני נאלץ
לצפות בה שוב ושוב.
הסדרה מתחילה באופן
דומה ל"הישרדות".
מטוס מתרסק על אי בודד,
וחבורה של אנשים שמעולם
לא הכירו זה את זה,
נאלצים לשרוד יחד,
כשכל שבוע מישהו מהם
נעלם.
ההבדל בין "אבודים"
ו"הישרדות"
הוא שאין התערבות הפקה,
ואין שום כוונה לשחרר
אותם אחרי 39
יום כמו בריאליטי
ולהביא חדשים.
לכן,
הדעת מכתיבה שהאנשים
האלה במוקדם או במאוחר ימותו אחד אחד ,
יהרגו זה את זה,
או פשוט יגוועו ברעב.
כאן
נכנסה ההפקה והתערבה לטובת הדמויות
הבדיוניות.
ובמקום לתת לסדרה
להסתיים בהיגיון כלשהו,
בדיוק בתוכנית האחרונה
לעונה הראשונה,
גילו השורדים באי הבודד
שלהם בור באדמה עם מקלט שיש בו הכל,
אבל ממש הכל:
מקלחות,
אוכל מוכן אפילו מוזיקה.
הבעיה היחידה הייתה
שהיה גם כפתור קטן שצריך ללחוץ עליו כל
108
דקות.
וכך הפכה הסדרה מסיפור
לגיטימי על הישרדות של אנשים והקשיים
המלווים אותה,
לשאלה "מדוע
יש ללחוץ על כפתור כל 108
דקות".
אני
לא צוחק חברים.
26 פרקים התחבטו האנשים
בשאלה הזו.
האם באי לחיצת הכפתור
הם יגרמו לסוף העולם,
לסיום חייהם או שכלום
לא יקרה.
עכשיו בואו נחשוב
בהיגיון רגע.
מהו הסיכוי שכשאתם
תעלו על מטוס,
והמטוס יתרסק מהאוויר
באמצע האוקיאנוס,
אתם תינצלו.
נניח שתזרמו עם זה,
ואתם בריאים ושלמים,
מהו הסיכוי שתגיעו לאי
בלתי מיושב,
שאף אחד לא מכיר היום
עם תצלומי הלוויין,
ולמרות שהאי בלתי מיושב
עדיין תוכלו למצוא מקלט עם אוכל (שלא
נרקב עם השנים),
וחשמל (למרות
שאין תחנת כוח על האי ושום מקור אנרגיה),
ואם כל זה לא מספיק,
עדיין יהיה לכם כפתור
שצריך ללחוץ עליו כל 108
שניות...
מה הסיכויים???
זהו
השלב שכולכם תשאלו אותי,
שאם התכנית כה גרועה,
מדוע אני צופה בה.
מדוע אני נאבק לראות
אותה בכל מקום ובכל שעה?
הסיבה
לכך היא שאני מכור.
בדיוק כמו צרכן הסיגריות
שהכניסו לו למוצר חומרים ממכרים גם אני
חסר אונים.
גם אני רוצה לבעוט את
המנהג המגונה הזה מחוץ לחלון.
אני רוצה שכבר כולם
ימותו על האי,
או ינצלו,
כדי שאני אוכל להמשיך
את חיי בשלווה,
אבל היוצרים והמפיקים
פשוט לא נותנים לסדרה לגווע.
ולמה להם לעשות את זה,
כשיש קהל של מפגרים
כמוני שממשיכים לצפות בעלילות שהופכות
להיות מגוחכות יותר ויותר??
לצערי
אין דרך לתבוע סופר על כך שלסיפורים שלו
אין סוף,
אין דמויות סבירות
ואין היגיון בעלילה.
מה לעשות שאף שופט לא
ידון סופר על השימוש שלו בתכסיסים זולים
להעביר רגשות.
למרות שאפשר להתמכר
לסיפורים כאלה כמו לכל דבר אחר.
לא קיימת גם שום דרך
לומר לחברות הכבלים שתפסקנה לשדר פרומואים
עם הקול הרועם של הקריין שמבטיח נסים
ונפלאות,
אפילו אחרי שהחלטתי
להתנתק,
ובסוף מסתבר שעדיין
כלום בעצם לא קורה.
אין גם כל דרך,
לתבוע את HOT
על כך שהם מבזבזים לי
את הזמן והאנרגיה.
ובעצם
למה שתהיה...
הרי אני אשם שהלכתי
וצפיתי בסדרה,
למרות שאני יודע שהמפיק
שלה J.J,
Abrahams , הפיק בעבר את
"זהות
בדויה”,
וידוע בעלילות שלו,
המצוצות מן האצבע
ומשלבות קצת מיסטיקה וקצת טכנולוגיה,
ועוטפות את הכל בשחקנים
בעלי פנים מפוסלות וחיוך נוצץ.
כל
מה שאני יכול לעשות הוא להזהיר אותכם,
לאו דווקא מן התכנית
הזו,
אלא מכל הגל של תכניות
שכאלה,
ולומר לכם,
לבדוק היטב למה אתם
הולכים להתמכר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
