ארכיון דון קישוט:

כששמעתי לראשונה על התוכנית להפוך בוגרי תואר ראשון באופן מזורז למורים צחקתי. בדיוק כמו שצחקתי על כל תוכנית קיקיונית: לשלוח את כל המובטלים למילואים; לשלוח את כל הערבים לטפל בקשישים או למנות את כל מפוטרי ההייטק למורים למדעי המחשב. כל שנה או חצי שנה, צצה בראש אחד הפוליטיקאים הברקה שכזו. לאחר שההברקה צצה, היא משוחררת לעיתונות והפוליטיקאי שהעלה אותה נחשף בטיפשותו מול כל האומה, אולם כעת לאחר שקראתי את הפוסט של דוברמן... הפסקתי לצחוק.

זו לא הטיפשות שברעיון שהעציבה אותי. זה היאוש. אני סמוך ובטוח שאילו היינו חיים במדינה אירופאית מסודרת, ולא "בקומבינה-סטאן” שלנו, הרעיון הזה היה זוכה לתגובת הלעג לה הוא ראוי. אבל במדינה כמו שלנו, בה אנשים כה מדוכאים ומיואשים, הם מוכנים לנסות כל רעיון, העיקר שישתנה המצב... וכאן מתחילה הבעיה.

הדבר הראשון שבולט בתוכנית החדשה הזו, היא שהיא הומלצה ע"י משרד האוצר. פה קבור הכלב והסיפא של הרעיון. משרד האוצר הפך להיות למשרד שמנהל את המדינה ובתוכה את מערכת החינוך. מלבד משרד הביטחון, שיכול לנפנף בכך שנערי האוצר לא החזיקו נשק בידיים, לא קיים שום משרד אחר החסין בפני הברקים מהסערות המחשבתיות של ראשי האוצר.

כל אדם שפוי היה עוצר ושואל: “רגע! אם דבר כזה קורה, כנראה ישנה בעיה ארגונית בניהול המדינה". אולי משרד האוצר הפך לחזק מדי, או שמא משרד החינוך הפך לחלש מדי. זה דבר אחד כשמשרד אוצר משחרר תקציבים או חוסם אותם, אבל כאשר הוא מפקיע את חותמת האישור ממשרד החינוך, זוהי בעיה רצינית הרבה יותר ממחסור במורים. כל מנהיג טוב מיד צריך היה להגדיר מחדש את חלוקת הסמכויות. אם במשפחה ישנו אח דורסני, זה דבר חמור, אך זה דבר חמור הרבה יותר אם הוא חזק יותר מהאבא או האמא... ובבעיה הזו צריך לטפל לפני הכל.

משרד האוצר החליט להתערב בסוגית אישור המורים, משום שלדבריו בשנים הקרובות צפוי מחסור של 10% במספר המורים. גם זו לא סוגיה שאסור להתעלם ממנה בקלות, או לקבל אותה כמובנת מאליה. יש לה שלושה צדדים שנדחקו לקרן הזווית: העבר, ההווה והעתיד.

העבר מגיע על גבי האמרה הידועה ביותר: “אלה שלא זוכרים את ההסטוריה, נדונו לחזור עליה". ההצהרה של משרד האוצר, למרבה הפלא, נטולת היסטוריה. משרד האוצר לא הסביר מדוע במקצוע שבשנים האחרונות היה כה פשוט לקבל בו הסמכה, נוצר מחסור כה חמור, כמו גם מיהו האשם בהתדרדרות.

התשובה היא כמובן שמשרד האוצר עצמו. אתם מבינים, קוראים יקרים. כל אחד ואחד מאיתנו לומד מקצוע בחיים. ובין אם נרצה בכך ובין אם לאו, ההשקפה שלנו על העולם מעוצבת בין השאר דרך עמדות היסוד של המקצוע. המדענים יגידו לך שחוק זה חוק ואי אפשר להפר את חוקי הטבע; עורכי הדין יאמרו, שחוק זה חוק, אבל אם זה לא מוצא חן בעינך ישנם חוקים אחרים. אומנים יגידו לך שהחוק לא חשוב, חשוב הבנאדם, ומה אומרים הכלכלנים?

דרך העיניים של הכלכלן, זה לא משנה כמה האדם תורם לחברה, כמה אוהבים אותו או כמה הוא תורם לאווירה סביבו. מה שמשנה לכלכלן הוא האם אפשר להצמיד לכל זאת תווית מחיר מידית. הבעיה היא, שלרוב ההשקעות ארוכות הטווח אי אפשר להצמיד תגית מחיר, היות והנזקים שנגרמים כתוצאה מהם הם ארוכי טווח, כמו גם הרווחים ואי אפשר לקשר אותם ישירות לאדם אחד שנעלם מהמערכת לפני עשר שנים.

כדי להבין את דרך החשיבה של משרד האוצר, שבעצם מעצבת את כל המדינה שלנו, צריך להבין שהוא מאוכלס בשתי אוכלוסיות: כלכלנים ועורכי דין. את ההשקפה של עורכי הדין כבר הזכרנו. אבל הכלכלנים כאמור לא רואים אנשים, הם גם לא רואים חוקים, הם גם לא רואים ערכים הכלכלנים עוסקים במשאבים.

עם הידיעה הזו, נסו להסתכל במערכת החינוך דרך עיניים של כלכלן: בעולם של אנשים רעבים, מובטלים, ומשאבים מבוזבזים, יושבת לו תחת ידיו מערכת בה יש מליון וחצי ילדים (לפחות),שלא עושים כלום. הם לא יכולים לעבוד, הם לא יכולים לעזור לאנשים שעובדים ובכך לתרום לגודל התמ"ג. ולמרבה הזעזוע הם אפילו לא יושבים בשקט ומחכים ליום בו הם יוכלו לעבוד. במקום זאת הם אוכלים וגדלים, צורכים בגדים שצריך לזרוק גם אם הם לא מתבלים. ובשל חוקים טורדניים, נאלץ הכלכלן להוציא הון עתק (התקציב השני בגודלו בארץ אחרי הביטחון), כדי לשמור אותם במערכת שרק תעשה אותם גדולים יותר וזללניים יותר. עכשיו דרך העיניים של הכלכלן, מה הייתם עושים?

אילו אני הייתי כלכלן, הדבר הראשון שהייתי עושה, הוא לנסות להפסיק את זה. ואם לא הייתי יכול, הייתי מנסה לצמצם את זה ככל האפשר ולהעביר את הכספים למקומות יעילים יותר בעיניי (בעיקר בטווח המידי). הבעיה היא שישנם חוקים כנגד הדבר הזה, וגם דעת הציבור תתקומם. ולכן המוצא הוא פשוט לשחוק את המערכת לאט לאט, עד שאגיע לתוצאה הרצויה. הכלכלנים קוראים לזה "כלכלה פוזיטיבית".

כך התחילה מערכת החינוך הישראלית להישחק, לא מעכשיו אלא מאז שנות השבעים. למעשה השחיקה החלה מהרגע שהגענו למקומות הראשונים במבחנים בעולם, והציבור לא היה יותר מודאג לגבי המערכת החינוכית והפסיק לשים עין. שימו לב מה עשו לנו מאז... מהבחינה הכלכלית (פירוט, אם צריך, בפוסט עתידי).

בכלכלה, כמו בכל מדע ישנם חוקים. ובכלכלה שולטים 2 חוקים. חוק הביקוש וההיצע, וחוק היד הנעלמה. שני החוקים האלה, בעצם קשורים זה לזה בקשר הדוק ונחשבים כאחד, אבל אני הפרדתי אותם לצורך הפוסט. חוק הביקוש וההיצע גרם לכך שבמשך שנים הורעבה מערכת החינוך, וכל הכשרונות הטובים בה, עברו לתחומים אחרים, מתגמלים יותר, בהם ישנו ביקוש. חוק היד הנעלמה, היה החוק ששוב ושוב שכנע את הכלכלן שהכל יהיה טוב, והכל יסתדר לבסוף. אגב אפשר היה לראות את דרך המחשבה הכלכלית הזו גם במשבר הכלכלי, בו לא הייתה רגולציה על מחיר הנפט, ולא ניסו (בהתחלה) להציל בנקים קורסים.

כך העלים הכלכלן עין מההתדרדרות המתמשכת של מדינת ישראל במבדקים הבינלאומיים. ובתמורה הציע שהמנהלים יקבלו אוטונומיה גוברת על בתי הספר שלהם... או במילים אחרות מצא דרך להטיל עליהם את מלוא האחריות לכישלון. הוא המשיך להתעלם כשהאלימות בבית הספר גברה, הוא ביטל את הקביעות בעבודת ההוראה, בטענה שהיא משמרת מורים שחוקים, וצמצם את גמולי ההשתלמות לרמה כזו שזה כבר לא משתלם להשתלם. לבסוף קיבלנו את מערכת החינוך של היום... כולנו חשבנו שזה הסוף, התחתית, ממנה לא נרד יותר.

מסתבר שטעינו! מערכת החינוך לא רק מנוונת היא גם מצטמצמת. זה אולי דבר מפתיע את מי שלמד כלכלה, אבל כלל לא מפתיע עבור מי שמבין באנורקסיה. קודם מצטמצם השומן, אחר כך השרירים... ובסוף הגוף אוכל את עצמו לדעת. הבעיה היא שהרגע הזה הוא הרגע בו הכלכלן צריך לומר "טעיתי". וכל עשרות אלפי המורים צריכים לקום באחת, ולצעוק: "אמרנו לכם”. זהו הרגע בו המורים יכולים לדרוש להעלות את השכר עבור פעילותם בלי צווי ריתוק, ובלי מחוות מזויפות של "העלאת מעמד המורה", זה הרגע בו יכול להיעשות צדק, או בלשון הכלכלן עקומת הביקוש וההיצע אמורה להתאזן.

אך אז שוב מתעורר הכלכלן לוחץ על הכפתור האדום ואומר : “לא! אני לא אתן לכם לציית לתנאי הביקוש וההיצע, וליד הנעלמה ששולטת בשוק. אני הולך לשבור את השוק, להסמיך מבול של אקדמאים ולהפוך אותם למורים ולהוריד את הביקוש לקרשים בדיוק כמו 'בימים היפים ההם' " . וזו בעצם משמעות הצעת האוצר: שבירת שוק.

שבירת שוק היא מהלך הגיוני כשהמשכורות המוגזמות חוגגות. שבירת שוק היא סבירה כאשר יש מצב חירום, אבל האם אתם חושבים שהמשכורות של המורים מוגזמות? האם אתם באמת חושבים שדבר שיקרה בעוד 10 שנים הוא מצב חירום שמצריך מהלכים קיצוניים, או שאולי אפשר לנצל את העשור הזה לבדק בית ולשינוי אמתי.... אני חושב שצריך לזכור את הפתגם: “הקמצן משלם פעמיים", ולזכור בדיוק לאילו עשירונים האוצר לא "שובר את השוק".

השאלה השנייה שאנשים שואלים את עצמם היא "איזה נזק המהלך יכול לגרום בעתיד". התשובה פשוטה: הנזק הוא שכשפותחים דלת לרגע, אדם יכול להיכנס או לצאת, אך מי שמשאיר דלת פתוחה סתם כך לאורך זמן, יסתכן לבסוף בכך שיכנסו חיות, פורצים או מזיקים, ולהלן ההסבר: הבעיה בהכשרת בוגר אקדמיה להוראה היא לא שהוא ילך לעבוד בהוראה. הבעיה היא שהוא ילך לעבוד בהוראה רק כשהוא ייכשל ויתייאש מהדרך בה בחר בעדיפות ראשונה.

כשזה יקרה, לאחר שנתיים, שלוש או עשר, לאחר שסיים את התואר, פוטר, לא מצא עבודה והחליט לעבור להוראה. הוא לא יזכור דבר. הוא לא יבין דבר מהקורסים בהוראה שלמד בין קורס אחד למשנהו. ולמעשה לא יהיה שונה מאדם שלא למד מעולם, אבל הדלת למקצוע ההוראה תהיה פתוחה בפניו כמו למקצוען, והמערכת תהיה חייבת לקבל אותו.

בנוסף לכך, היות והאדם ילך להוראה רק כמוצא אחרון, כשהוא יהיה במצוקה, הוא יתנהג כמו עובד זר, שיהיה מוכן לעבוד בכל שכר, וישבור את שוק ההוראה למורים הקיימים. הוא יהיה מוכן לעבוד בשכר נמוך יותר ממורה בעל ניסיון, הוא לא יתעקש על תנאים סוציאליים טורדניים... ותמיד, אבל תמיד יהיו אנשים כאלה. תמיד ישנם אנשים שהגורל היכה אותם, גם עם תואר אקדמי. השאלה היא אם צריך לשחרר אותם ללא הפרעה למערכת החינוך על סמך תעודה שהשיגו אי אז לפני שהייתה להם כרס וקרחת.

אני חושב שמנקודת מבטו של הכלכלן, זה דבר נפלא: מורים שעובדים בזול ונותנים תפוקה "כביכול טובה". הם בבחינת חלום שהתגשם, אך החלום יכול להפוך לסיוט. חשוב לזכור שבניגוד לאוניברסיטה, בה כל אחד ואחד מאיתנו לומד או ילמד מקצוע שונה, בה כל אחד מאיתנו בוגר בנפשו, אדם שקט ומיושב המשלם סכום עתק תמורת הזכות לחמם כיסא באולם ההרצאות, בית הספר הוא זירה שונה בתכלית.

בבתי הספר הישראליים, בניגוד למקומות אחרים בעולם, אין מושג של מצוינות. בארץ אין חוג רווחי לתחרויות בית-ספריות, בספורט ובמדעים בו מורה יכול להפגין את כישוריו בפני קהל גדול, ואז להיחשב למורה מבוקש היכול לדרוש שכר גבוה. את המצוינות בארץ מחליפים אחוזי הצלחה במבחני הבגרות שהקשר בינם ובין איכות רופף ביותר.

בנוסף, כל התלמידים בארץ לומדים כמעט את אותו החומר, וכל הבוגרים בארץ אמורים לדעת אותו. כך שהסוגיה אינה אם במוחו של בוגר האוניברסיטה נשמר החומר הרלבנטי לתיכון. הסוגיה היא גם לא אם המורה יודע מספיק. במקרה שלי, למרות שאני לא למדתי תנ"ך באוניברסיטה, אני די בטוח שהידע שלי בתנ"ך מספיק כדי להעביר תלמיד בגרות: הוא הרי העביר אותי. לכן הסוגיה האמתית היא היכולת של המורה ללוות את התהליכים הפסיכולוגיים שעוברים על 40 תלמידים בו זמנית.

המורה צריך להוות את הקו הראשון לתלמיד במצוקה. הוא צריך לדעת אם לילד מסוים יש בעיות בבית. האם ההורים מכים אותו, האם הוא נדחה ע"י אחרים, האם הוא זקוק לעזרה נוספת, לקשר אותו לגורמים אחרים המסוגלים לעזור לו. לדעת להיות קשוח כשצריך, ורך כשצריך. לדעת מתי להשליט סדר, ומתי לאפשר לילדים לקבל פורקן.

את כל הדברים האלה קשה ללמד בכל מסגרת לימודית, וכישלון בהם עלול לגרום לתוצאות הרות אסון שבעתיד תגרומנה להרס חיים, פשוטו כמשמעו! אך ככל שזה קשה, זה קשה אף יותר כאשר אתה בוגר האוניברסיטה שמגיע מתוסכל מפיטורים, ומטריקות דלת רבתי, וצריך לעורר השראה בגלל שלפני שנתיים למדת כמה קורסים. ברמת המאקרו, תארו לכם מה יקרה כשכל מערכת החינוך תתמלא באנשים שכאלה.

במדינה נורמלית ושפויה, ההצהרה הזו של משרד האוצר, על מחסור עתידי במורים הייתה צריכה לעורר ועדת חקירה ובדק בית רציני בממשלה, ולא להסתיים בהצהרה פופוליסטית לעיתון. אגב זו לא ההצהרה היחידה של האוצר בנושא שכזה. לא מזמן האוצר צפה גם מחסור ברופאים. הפתרון ע"פ האוצר לא היה להשקיע בהרחבת התשתית להכשרת רופאים בארץ, אלא לייבא רופאים מרוסיה וממדינות בהם השכר והתנאים טובים פחות... נשמע לכם מוכר?

בכל אופן, פליטות הפה, לפעמים מראות את המצב בצורה נאמנה יותר מכל הנאומים וההצהרות. לא כל אדם לבוש חליפה אומר את האמת, גם אם רוצים היינו שכך יהיה. אדם מפורסם אמר, שכשיש בעיה, אנו שומעים לחישה, אם אנו לא מקשיבים ללחישה, אז אנו מקבלים צעקה, וכשאנו מתעלמים מהצעקה, אז אנו מקבלים סטירה.

אני חושב שכרגע... קיבלנו לחישה. האם נמשיך לחכות?