ארכיון דון קישוט:

זמן רב עבר מאז כתבתי, זמן רב במושגים של הבלוג הזה, ושרירי הכתיבה שלי, אם דבר כזה אומנם קיים , כמעט והתנוונו לחלוטין. היו אלה ימים טרופים, מלאי עבודה ולא מן הסוג האהוב. ישבתי מול המחשב, כשהצלמית של היישומים האהובים עלי, מתגרה בי בזווית העין, ולא יכולתי ללחוץ עליה מחשש לאבדן המיקוד והזמן.

אך למרות כל אלה, אינני סמל האדישות , ולאחר מאורע מסויים בעבע וגאה בקרבי הכעס, ובתנועת אצבע שידעתי שאצטער עליה – כמו דוגמנית המזמינה עוגת קצפת בקפולסקי – לחצתי על הכפתור, פתחתי את מעבד התמלילים, והתחלתי לתקתק ולתקתק אל תוך הלילה.

המאורע הזה, שהוציאני מן ההפסקה שכפיתי על עצמי, לא היה הרכבת הממשלה הכושלת של ביבי. ולא הסירוב הפוליטי של לבני. לא הייתה זו גם הכינרת שהולכת ומתרוקנת, ואפילו לא הבישוף מכחיש השואה. כל אלה, מעניינים ככל שיהיו, לא משתווים לאותו המאורע המהפכני שהוציאני משלוותי המפורסמת.

מהפיכה היא כמו שריפה, ודורשת שני חומרים בלבד. האחד הוא חומר בעירה, והשני ניצוץ. הראשון, נאסף בעמל רב במשך שנים, ואילו השני, בא והולך כהרף עין. כל אחד מהם בפני עצמו בלתי מזיק, אך יחד משאירים הם שדה חרוך למשך שנים... לעתים גם לנצח.

רק לפני כמה חודשים נחת המשבר הכלכלי בחיקנו, ונדמה שהוא היה בקרבנו מאז ומעולם. הפסקנו כבר לשאול את השאלה המתבקשת: "מי אשם?” , היות והאדם שנתפס כאשם, ג'ורג' בוש, עזב את תפקידו לבלי שוב. הפסקנו גם לשאול איך מתקנים משום שכל מומחה כלכלי, מקינשאסה ועד פקין אומר שהפתרון ייקח זמן רב – שזהו הסלנג הכלכלי ל:”אין לנו מושג, נחכה ונראה אולי הדברים יסתדרו מעצמם ואז נגזור קופון ונגיד שאנחנו עשינו את זה.” כל מה שנשאר לנו לעשות הוא להתעסק בעצמנו ובהצלחת עורנו.

העיסוק בעצמנו לובש שתי צורות. האחת היא שמירה עצמית, והשנייה היא פולקלור משעשע. וכך היינו עדים לאחרונה לסיפורי הצלחה על יזמים פרטיים זריזים שהשכילו לפתוח עסקי תיווך ולנצל את המשבר הנוכחי לטובתם ולטובת מפוטרים אחרים. או על ברני מיידוף הרשע, שרושש ארגוני סיוע יהודיים מכל כספם – דבר שמשפיע לרעה גם על מצבנו אנו. אך אלה הם סיפורים הנישאים על פני הרוח הכלכלית, וקרוב לוודאי ידעכו יחד עמה. המישור המשעמם פחות, אך החשוב יותר הוא מאמצי השימור העצמי.

אין דבר טבעי יותר מן המאמצים לשימור עצמי, זהו האינסטינקט הטהור והמידי ביותר בעת סכנה.. הבעיה היא, שבחברה גלובאלית וגדולה כמו שלנו, לא לכולנו יש את אותו האינטרס. האינטרס של מגדלי הקפה, הוא להכחיד את מגדלי התה, ולהפך. האינטרס של יצרני הגפרורים הוא להעלים את יצרני המצתים, והאינטרס של יצרני סכיני הגילוח, הוא לסלק מן הזירה את יצרני המכונות. בקיצור, ידידיי, איננו רקמה אנושית אחת חיה, ועלינו להסתכל היטב מיהם השוורים המחלצים את העגלה הכלכלית הזו מן הבוץ, ולאיזה כיוון הם מושכים אותה.

לפני כמה ימים שמעתי בחדשות על התארגנות חדשה של מעסיקים שנועדה לשמר את מקומות העבודה. המדיניות הזו היא הרעה בתנאי העבודה במקום פיטורין. ההרעה בתנאים מתבטאת ביציאה לחופשות כפויות. קיצור ימי העבודה, הורדת משכורות וכו'. כל הדברים הללו נעשים בהסכמת העובדים החרדים למקום עבודתם, ובתמיכת כמעט כל הגורמים האמורים להתנגד לכך... מטעמי פופוליזם.

מרבית האנשים אינם מודעים לעד כמה מסוכן הדבר, ועד כמה בלתי אפשרי יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית, ומתמסרים לשינויים בהשלמה, לעתים אפילו בהכרת תודה ובאנחת רווחה.. זכויות קל לאבד אך קשה לקבל. התקופה הזו, ארוכה או קצרה ככל שתהיה, תסתיים, ואחריה תתחיל תקופת שגשוג. חשוב שמן השגשוג העתידי נהנה כולנו – בעיקר אלה שסבלו הכי הרבה מהמשבר, ולא רק קבוצה מצומצמת של בעלי הון, שהייתה מוגנת לאורך המשבר כולו – מוגנת בגופותיהם של אנשים מנוצלים.

ישנם כאלה המסתכלים על המצב כיום, ולא מבינים כיצד הגענו למצב הזה. איך ייתכן שבמדינת ישראל, מדינה המסוגלת ליצר פי 27 (!!)מצריכת המזון שלה, יש כל כך הרבה אנשים רעבים, הם גם לא מבינים כיצד במדינה בה כולם מקושרים זה לזה, דווקא החוזים האישיים, המפרידים והמסכסכים, שולטים במשק, ולא ההסכמים הקיבוציים.

אנשים אלה נושאים את עיניהם מעלה, אל עבר הפוליטיקאים בכנסת, ולא מקבלים תשובה . כשהם מתייאשים לבסוף מלקבל מענה, הם מנחיתים את עיניהם מטה, אל עבר האנשים תחתיהם – המובטלים, הזקנים והמסכנים, ונושאים אליהם אצבע מאשימה וכעס חבוי. שם עבור רובם מסתיים מסע החיפוש עם מציאת אותם השעירים לעזאזל, והם מפסיקים. רק מעטים מהם ממשיכים לחפש אחר התשובה, ומגיעים לבסוף לאשם האמתי: הם עצמם.

בכל תקופה ישנו רגע בו צריך להתגייס ולהילחם, ובכל רגע כזה ישנם גם עשרות סיבות מדוע לא לעשות זאת. ייתכן שהסיבות האלה הן פחדים, כמו הפחד עכשיו לאבד את העבודה. ייתכן שהסיבות האלה הן פיתויים, כמו הפריחה חסרת השליטה בתקופת ההייטק. דבר אחד מובטח, והוא שמי שבאותו הרגע לא יקום ויילחם, יפסיד. והמנצח קרי הצד השני, יהנה מפרות נצחונו לא רק בזמן המאבק אלא במשך תקופה ארוכה, ואולי נצחית אחריו. ולא "יתחלק" בהם עם המפסידים.

עם השנים, הבינו אנשים שלקום ולהילחם זה לא דבר קל. לרובנו ישנם מחויבויות כספיות: משפחה או ילדים. משכנתא לשלם או שכר לימוד, והעליה על בריקדות, במיוחד בעידן כמו שלנו, בו מתקיימת האמרה: “טוב שם טוב משמן טוב", היא בעייתית. ההליכים המשפטיים האמורים להגן על העובד ארוכים הם, ומסובכים. וגם כאשר הם מסתיימים, השם הרע, והנידוי שבעקבותיו ילוו את העובד במשך כל חייו. זו הסיבה שכבר לפני 80 שנה, יצרו הפועלים המנוצלים בישראל גוף שאמור היה להילחם על זכויותיהם: ההסתדרות.

ההסתדרות, הייתה אמורה להיות הגוף שיילחם את מלחמתם של הפועלים שפחדו להילחם למען עצמם. במאגריה הייתה רשימת עובדים במשק, שהיו מוכנים לעמוד על בריקדות ולהילחם על כל פגיעה בזכויות עובד, ובכך לפטור את העובד המקופח מן הצורך לנהל את מלחמתו בכוחות עצמו. ההנחה הייתה שאי אפשר לפטר את כל העובדים במשק, ולכן אי אפשר יהיה גם להעניש או לנדות את כולם.

עם השנים הפכה ההסתדרות לקורבן של הצלחתה, ונפלה טרף לפוליטיקאים שחמדו את הכוח העצום הזה לעצמם. הפוליטיקאי המצוי הוא חיה שנושאת על גבה את טפיל השחיתות, וטפיל השחיתות נושא בקרבו את נגיף ההתנוונות, וכך הפכה ההסתדרות לנמר גוסס הרוחש ומלחשש,ולעולם לא שואג ועיקר מאמציו נתונים לשמירת מראית העין של העצמה ומירוק ניביו.

כעת, ברגע בו צריך לקום ולהילחם על זכויותיהם, מוצאים עצמם הפועלים לבד במערכה. שוב חזרו הם כמאה שנה אחורנית, כשמולם הדילמה הבלתי אפשרית, להסתכן או לוותר, וכמעט רבים מהם מעדיפים לוותר ובצדק. קשה לצפות מהאנשים שילחמו על זכויותיהם, כאשר נציגיהם הנבחרים בתשלום – עובדי ההסתדרות – מסרבים לעשות כך או עושים זאת בצורה קלוקלת.

אין קול מבחיל יותר, מרשרוש מצלמות התקשורת על עסקן פוליטי שמכריז בניצחון שהצליח "לצמצם את רשימת המפוטרים", ובשקט לוחש שזה נעשה בתמורה להרעת התנאים. בכך הופך ההיסתדרותניק לעבדם הנרצע של האנשים שכנגדם הוא היה אמור להילחם. מן סוכן כפול. במהלך פוליטי מבריק, הוא מצליח לקחת מצב בו לפחות חלק מהאנשים מחזיק בעבודה המכלכלת אותם בכבוד, למצב בו אף אחד לא זוכה לתנאים סבירים, וכולם ממשיכים לעבוד בתנאים קשים אף יותר בזמן המעסיק רק הולך מתעשר.

בידי העובד המקופח קיימים שני נשקים עיקריים: שביתה והתפטרות. אם במשך המשבר הזה, תיהפך הרעת התנאים לנורמה, יעברו כל המעסיקים למתכונת החדשה, ולא יהיה לאן לעבור ולהפעיל לחץ על המעסיק הנצלן. המעסיק מצידו ימשיך להרוויח מן המתכונת החדשה פעמיים. מצד אחד, העובד יהיה "שייך לו", וכל החובות של עובד כלפי מעסיקו יחולו עליו, ומצד שני, היות והוא יהיה מועסק בהיקף משרה מצומצם, שלא יספק את צרכיו הכלכליים, העובד יחיה באבטלה תמידית דה פקטו, המעסיק יוכל להשתמש בהרחבת המשרה כפרס עליו יתחרו העובדים זה עם זה ב"הפרד ומשול”. במילים אחרות המעסיק יוכל ללכת בלי ולהרגיש עם, והעובד ילך עם וירגיש בלי.

התקשורת,הכתובה והמשודרת, לא מטילה ולו קמצוץ של ביקורת על המצב הקיים. עבורה אין סיפור מרגש ופיקנטי יותר ממעסיק בעל לב חם, השם את רווחת עובדיו על פני רווחתו שלו, ואין דבר המחמם יותר את הלב הישראלי, מלראות עובדים חייכנים הרוכנים מעל פס ייצור הומה בעיניים מצועפות ואסירות תודה על כך שמשרתם למרות הכל לא הלכה לאיבוד.

אך סיפורים לחוד ומציאות לחוד, ואין הדברים כה וורודים כפי שמציגה אותם התקשורת. רוב המפעלים הפרטיים מתנהלים משיקולים של כדאיות כלכלית. מפעל הוא עסק המגלגל מליונים, אם לא הרבה יותר מכך. והמשכורת של עובדיו היא החלק המשני בהוצאות תפעולו.

אין בעלים שינהל פעילות כה מסוכנת, כמו ניהול מפעל העסקת עובדים, שמירה על שלומם, התמודדות עם פיטוריהם ופיצוייהם בעבור רווח מזערי. הסיבה היחידה שתצדיק את הסיכון היא אם הרווחים יהיו גדולים בכמה סדרי גודל, מעלות העסקת העובדים. זו גם הסיבה שרוב בעלי המפעלים מעדיפים להעסיק עובדים יקרים עם ניסיון, על פני עובדים זולים ובלתי מנוסים,

לכן שהסיגוף הקולקטיבי הזה אינו משנה דבר וחצי דבר ביכולת השמירה על מקום העבודה. הוא מזיק יותר מכפי שהוא עוזר. ברוב המקרים. הצמצומים האלה, לא מלווים במגבלת זמן, או בהתחייבות להחזרת המצב לקדמותו לכשהמשבר יחלוף, והרווחים יעלו. כל ההבטחות הללו מסתכמות בהבטחה בעל פה, וקריצה של המעסיק.

מעסיק שהחליט לפטר עובדים כדי להגדיל רווחיות, הוא אדם קר לב, ששקלל את המחיר האנושי, אל מול הרווח הצפוי והחליט לפטר למרות זאת. אין שום דבר רע בלהיות קר לב, זו תכונה עסקית חשובה, אך אין דבר טפשי יותר מלהציע לאדם שכזה "שוחד" כנגד פיטורין.

שוחד נועד לאנשים חמי מזג, בעלי תשוקה ורצונות. השוחד פונה לאותו החלק הכמה לקיצורי דרך, ומנסה להשתמש בו כדי לבטל את רוע הגזרה. זוהי דרך שאולי עובדת היטב במסדרונות הפוליטיים, בעיקר משום שהפוליטיקאים, מעצם טבעם הם אנשים חמי מזג. אולם מעסיק, בהיותו אדם קר לב, בעל שיקולים מסחריים, לא ניחן בתשוקות האלה, והשוחד הזה, ייתפס בעיניו כסכום כסף שצריך להצדיק עלות תפעול, והרי אף שוחד אינו יכול להצדיק עלות תפעול, ולכן הסוף ידוע מראש.

זו הסיבה, שהמלחמה האמתית לא צריכה להיות כנגד המעסיקים, או כנגד הפיטורין. המלחמה האמתית צריכה להיות על משהו עמוק הרבה יותר, והוא שימור המבנה הקיים של שוק התעסוקה, גם אחרי שהמשבר יעבור. לצערי בחזית הזו אין לוחמים, ולכן ההפסד בה כנראה נכתב מראש.