ארכיון דון קישוט:

"האם לכתוב פוסט על האח הגדול, המדיניות הכלכלית של ביבי, או על הביקור של צ'ייני, מפקד חיל הים, במועדון החשפנות?" בשאלה הזו התחבטתי.

בהתחלה רציתי לכתוב על התוכנית הכלכלית של ביבי, ולהראות איך היא בעצם מסך עשן לכך שבעלי ההון שממנו את דרכו של ביבי לשלטון, מבקשים כעת את ליטרת הבשר שלהם. בפוסט הזה הייתי מראה איך אל מול כל המוחות הכלכליים המובילים של המדינה, מבקש ביבי לעשות מהלך שנוי במחלוקת מהר וללא דיון, ואיך אחרי שהמהלך ייכשל – והמהלך ייכשל – הוא שוב יחפש שעירים לעזאזל בקרב השכבות העניות כדי לכסות את הגירעון, שכבות שלא מסוגלות לשכור יחצ"ן שדולן או משפטן ראוי כדי לייצג את האינטרס שלהן.

מה שהניא אותי מכתיבת הפוסט ההוא, היה שבדיוק כשהצמדתי אצבע למקלדת, היה מטח של ביקורת בתקשורת כנגד ביבי, עד שהוא נסוג במהירות, והסתפק ב"הורדת מיסים סמלית" בלבד. במילים אחרות הוא הודה בהפסד בהכל מלבד בכותרת, ולכן הינחתי לכך... בינתיים.

לאחר מכן חשבתי לכתוב על האח הגדול. הפעם נכנס לבית האח הגדול, המלא בסלבים, אדם שהוא לא סלב – מנחם בן, שסובל מהפרעה נפשית מסוימת, הגורמת לו לא להבין את קודי ההתנהגות המקובלים. בן, שמעצם עבודתו כמבקר, יושב ספון במשרד, קורא מאמרים ורגיל לריבים עם כישרונות ממורמרים, יושב עכשיו בבית האח הגדול, ומבלי להתכוון מקלף שכבה אחר שכבה בצביעות הישראלית-תל אביבית. הוא מרגיז את הדיירים אחד אחרי השני, וכנראה לא יישאר שם זמן רב, אם בכלל, אבל התובנות שהוא חושף לגבי חיי הסלב, שוות זהב.

רגעי פז שכאלה, כמו לבוא לגיא הדוגמן בשעה שהוא ממרק את השרירים אל מול מכונת האימון, ולומר לו שהוא מקווה שלכשיתבגר יבין שחסר לו משהו רוחני בחייו, ולהשאיר אותו עם פה פעור, שאולי יגרום לו לחפש את המשמעות. או לבוא לעמיר פיי גוטמן, ולשאול אותו אם הוא, שבסולם הערכים של פעם נחשב "סוטה”, היה תומך בהפיכת סטיות אחרות, למקובלות, ולקבל ממנו תשובה זועמת, ש"להיות הומו זה לגיטימי, כל סטייה אחרת זה "מגעיל", ושהוא לא מבין בזה ושלא ידבר”. צבעה את צביעותנו בצבעים לוהטים. מנחם בן משליך אבן אחר אבן אל ארמון הזכוכית של הבראנז'ה, והדבר היחידי שאני מצר עליו הוא שהוא לא יישאר די זמן כדי לנפץ אותו לחלוטין.

אך למרות כל אלה, בחרתי לכתוב דווקא על צ'ייני, מפקד חיל הים שנתפס במועדון חשפנות. קשה לי להצביע על סיבה מובהקת לכך, מלבד שאם בשקרים וצביעות בחרתי לעסוק, אין מקום בו התגלו הצביעות והשקרים בצורה עזה כל כך, כמו בפרשה הזו.

הדבר העצוב ביותר בפרשה, היא שללא קשר מה יהיה עתידו של צ'ייני, הוא כבר הפסיד. הוא יהיה קורבן בין אם יבחר להישאר או לעזוב. הוא לנצח יהיה זכור באותו הצרור כמו שמואל גונן, גלילי, איציק מרדכי ואורן שחור. אותם גנרלים מעוטרים שסיימו את הקריירה המפוארת שלהם בין כותלי בית המשפט או ועדת החקירה. בנוסף התגלה גם שצ'ייני לא יכול להיות מוחלף, משום שפיטר את שני סגניו ואין לו מחליף ראוי.

קשה לי לומר מיהו הצבוע יותר. אלה המבקשים שהוא יתפטר לאלתר או אלה המבקשים שהוא יישאר. בעיניי שניהם צבועים באותה המידה ומשתמשים בפרשה המינורית הזו, כדי למנף את הקריירות של עצמם.

התומכים בהדחתו של צ'ייני מזכירים לי מנהלי חשבונות בחברה גדולה. הם תומכים בשיטת החשבון הסיטונאי. צ'ייני לא אמור לשלם רק על חטאו, אלא על חטאיהם של כל בעל בוגד, כל בוס מטריד וכל פדופיל מאונן באשר הוא קיים. אותם התומכים יודעים כי כל האנשים האלה, נמצאים הרחק מהישג ידם, ולכן רוצים להשתמש בצ'ייני כתרנגול כפרות כדי לאזן את החשבון באופן גורף וגלובלי.

אותם האנשים, מרביתם בתקשורת, הולכים דרך קבע למסיבות השקה כדי לקבל מתנות בחינם או בגדים בחינם. חלקם אפילו הולכים למסיבות כאלה אצל אנשים בעלי עבר מפוקפק. אך למען טוהר המידות וניקוי מצפונם יסכימו להילחם עד טיפת דמו האחרונה של מישהו אחר. כשאני שומע אותם מדברים, אני מצטער שלצ'ייני יש רק ראש אחד ולא מאה, כי לאחר שהוא יפוטר כל אחד מהם ירצה לתלות את ראשו למזכרת על הקיר אצלו בבית.

האחרים שרוצים שהוא יישאר, צבועים לא פחות. עיקר הטענה שלהם היא שאל מול העונש העצום שנדרש העבירה מינורית ביותר. מועדון החשפנות היה חוקי לחלוטין. כל הנערות שהיו בו, הן עובדות חוקיות. צ'ייני לא הזמין את המקום אלא פשוט בא להשתתף במסיבה של חבר, ומהו צה"ל אם לא התגלמות החברות.

אך בכך הם חוטאים לאמת ולעצמם. כגודל הסמכות כך גודל האחריות. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בסחר נשים, ואילולא הקשרים הטובים שלנו בעבר עם הממשל האמריקאי, כבר מזמן היינו נכנסים לרשימה השחורה של משרד החוץ שם, וזוכים לסנקציות בינלאומיות. למעשה נכנסו פעם אחת לשם, ולאחר שתדלנות אינטנסיבית יצאנו משום עם אזהרה חמורה.

הסיבה שאנו נמצאים ברשימה מלכתחילה, היא לא משום שהמדינה היא חסרת אונים ומערכות החוק לא מתפקדות. כל אדם בר דעת יודע בדיוק היכן נמצאים כל בתי הבושת, מכוני העיסוי מכוני הליווי וכל השאר. אילולא ידעו, היו המוסדות האלה פושטים את הרגל. הסיבה האמתית שהתופעה הזו נמשכת ומגיעה לממדיה העצומים, היא שאל המקומות האלה מגיעים אנשים חזקים ובעלי השפעה: בעלי הון, שופטים , שוטרים עורכי דין וגנרלים. ובכך המכונים האלה רוכשים לעצמם הילה של מכובדות.

חישבו לרגע על האדם העומד להיכנס למקום כזה בפעם הראשונה. הוא מזיע, ונשימתו כבדה. הוא פוכר באצבעותיו, משקשק במפתחותיו, מתלבט אם להיכנס או ליעלם. בקרבו מתנהל מאבק אדירים בין שני כוחות: האחד הוא רצון להתפרק לאחר שבוע קשה, והשני, הפחד להיתפס או להתגלות ולהיות מנודה. פתאום, באמצע ההרהורים הטרופים, הוא רואה אלוף, שופט או איל תעשייה מכובד נכנס למועדון עם עדת חברים. הוא מבין שאדם כל כך בכיר לא ייתפס, נמלך בדעתו וצועד אחריהם פנימה. לאחר ערב ספוג זימה ואלכוהול, הוא מבין שהשד לא נורא כל כך, והופך ללקוח לכל החיים.

כדי לספק אותו, מביאים עוד אישה, בהתחלה מהארץ, לאחר מכן, כשמבינים הבעלים שאישה כזו היא יקרה מדי, שיש לה זכות להתפטר, או לשמור את רוב כספה לעצמה, מנצלים את "הכבילה למעסיק", ומביאים עובדת זרה, ולאחר מכן עובדת בלתי חוקית, שתפחד להלשין למשטרה.

אנשים רבים מדברים על הנזק שייגרם לקריירה של צ'ייני, ואני מוכרח לציין שאינני מבין אותם. צ'ייני הוא אלוף בחיל הים. וזוהי הדרגה הגבוהה ביותר שאדם מן החייל אי פעם הגיע אליה. מעולם לא היה איש חיל הים רב אלוף, כך שסיום דרכו כעת לא יפריע לקריירה שלו. כמו כן, מלבד "האדמירל" עמי איילון, אף בוגר חיל הים לא הגיע לפוליטיקה. מרביתם פרשו לעסקים, ושם אין מניעה לקבל את צ'ייני שם.

אך כשאני מתבונן במצב מן הכיוון השני, אני מגלה שבדיוק כמו שנינט מפרסמת את פלאפון, בגלל שהיא מגניבה, ומסירה מפלאפון את תדמיתה המאובקת, ובדיוק כמו שסרנגה הכשיר את מכוני הסרת השיער, בגלל שהוא מאצ'ו גברי, ובכך הסיר את תדמית הרכרוכיות וההומוסקסואליות מהתהליך הזה, אני מגלה שצ'ייני היה בדיוק מה שהתעשייה הזו הייתה צריכה. היא הייתה צריכה אדם שיסיר ממנה את תדמית הסליזיות; אדם מכובד שיגיד: “היי גם אני עושה את זה, וזה בכלל לא נורא".

לא היה ולא יהיה אדם מתאים יותר מכך כדי למלא את התפקיד מאשר מפקד חיל הים. אפילו הרמטכ"ל היה פרזנטור גרוע בהרבה ממנו, בעיקר בשל תדמיתו הגולנצ'יקית המחוספסת. אבל מפקד חיל הים עם ההבעה האינטיליגנטית , ומדיו הצחורים כשלג, מעביר את המסר באופן חד וברור: Yes We Can.

לכן, אני מציע להניח את הצביעות בצד, כמו גם את שיקולי ההזדהות והאמפתיה, ולהסתכל בעובדות לאשורן. במדינת ישראל, בה יש בעיה חמורה ביחס לנשים, בילה קצין בכיר, שחלק מתפקידו הוא להתנהג בצורה ההולמת קצין, בפעילות מפוקפקת, כדי להוסיף חטא על פשע הוא ניצפה ע"י כל האומה במהלך הפעילות הזו. בעשותו כך הוא לא התנהג באופן שהולם קצין. הוא לא שימש דוגמה, והזיק לאינטרסים של מדינת ישראל שמשלמת את משכורתו ושעליהם נשבע לשמור.

עכשיו תגידו לי בלי שמץ של צביעות, האם ה"אופס סליחה" מכסה את הנזק? האם לאחר שנקבע תג המחיר למעשה הזה בהתנצלות, תעשיית הסחר בנשים תגדל או תצטמק? ורק אז לחשוב על עונש שיהלום את הנזק.