ארכיון דון קישוט:

פוסטים רבים פורסמו בימים האחרונים בנושא הפמיניזם. הטובים שבהם הגיעו לבחירת העורכים, והטובים פחות, הפכו לדרך יעילה לפרוק זעם. קראתי חלק לא קטן מהם, ושמתי לב שמאחד לשני מתגבשת בתוכי דעה – דעה חבויה שצריכה הייתה לצאת לאור. אף לא אחד מהפוסטים שקראתי עסק בנקודת ההשקפה הגברית לגבי הפמיניזם. כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, עסקו בהצבעות על אי שוויון, אי צדק, וקריאות למאבק של נשים. זו הייתה הסיבה שהחלטתי לתת את נקודת השקפתו של גבר במאה ה-21, אקדמאי ומשכיל וללא כל עבר פלילי. מה שהיו מכנים בפורומים אחרים כאדם נורמטיבי.

ההנחה הבסיסית היא שהפמיניזם הוא סוג של מאבק. המאבק מתנהל בין "עמי האור" החיים בנאורות נצחית, לבין "עמי החושך", המשחיתים את זמנם לריק בתענוגות מפוקפקים. ההפרדה בין העמים האלה מתבצעת בצורה מאוד פשוטה: איברי מין. מי שהוא גבר, ייחשב על ידי הפמיניסטיות כאויב במקרה הגרוע או גיס חמישי במקרה הטוב. על כל תובנה שלו למצוקתן הוא יזכה לקריאות התפעלות, ועל כל חוסר הסכמה, יוקע כאויב. האישה,לעומתו תיחשב חייל מן המניין בגדודי הפמיניזם. כל פעילות "פמיניסטית" שלה תוגדר כדבר מתבקש ומובן מאליו, ואם תעז לפעול כנגד המטרה המשותפת, תיתפס כבוגדת, או כלא שפויה.

ההגדרות האלה, שהקצנתי אותן בכוונה, הן שורש הבעיה. הן מונעות מאנשים להגיע להחלטה בכוחות עצמם, ומחמירות את המאבק שלא לצורך. כל אדם רוצה בראש ובראשונה לדאוג לרווחתו שלו. זכר ונקבה כאחד. לא תמיד טובת אישה מסוימת עולה בקנה אחד עם פמיניזם ושוויון זכויות גורף, ולא תמיד טובת הגבר היא שלטון המין הגברי.

אני לדוגמה, תומך בפמיניזם. אילולא הוא, סביר להניח שלא הייתי מצליח בעולם. את העובדה שאימא שלי הייתה חופשית ללמוד בזמן שהייתי תינוק, אני חב לחוקים שאפשרו לה לקבל הנחות בהוצאות הגן, וגם לתקנות שסייעו לה כלכלית במלגות. אילו הפמיניזם היה כמו בשנות ה-40, אמא שלי הייתה מנודה מן החברה, לא זוכה לכל עזרה ואני הייתי הופך לקבצן או עבריין. שחקן הקולנוע ג'ק ניקולסון, חי בחברה שכזו, ומפחד הנידוי, אימו העמידה פנים שהיא אחותו, ורק לאחר כמה עשרות שנים הוא גילה על כך... במקרה.

זו הסיבה שאני חושב שהפמיניזם השיג הישגים חשובים, שמהם נהנתי גם אני. אני מאמין שצריך להמשיך את מהפכת הפמיניזם, משום שהמהפכה הזו מבטיחה שבמידה ולא אהיה מאושר בחיי, אוכל להתגרש, וגרושתי לעתיד, תזכה לחיבוק מן החברה, שיאפשר לה לגדל את הילד שלנו יחד באופן הטוב ביותר. אינני רוצה לחיות כמו בימים של פעם, שבהם אישה מתוסכלת הייתה ממררת לבעלה את החיים, או חיה חיים אומללים וכפולים. כמו ברומנים מדאם בובארי, או אנה קרנינה.

כל עוד הפמיניזם היה תנועה חברתית, תנועה של צדק ושוויון, תמכתי בו בכל לבי. רציתי בשוויון הזה, כי הבנתי שדרך השוויון הזה, חיי יהיו טובים יותר. מה שלא הבנתי אז הוא שהפמיניזם כבר הפסיק מזמן להיות מאבק,והפך למותג. הפמיניזם של היום הוא תואר כל אישה שמכבדת את עצמה מתהדרת בו.

במקום תואר אקדמי, דרגה צבאית, או עבודה מכובדת, יושבת הפמיניסטית המצויה , מרימה ראשה בגאווה כשעל דש בגדה אין כלום מלבד הכיתוב: גברת X Y , פמיניסטית מדופלמת, ומתנהגת כאילו הכיתוב הזה טוב מכל השאר.

לא צריך הרבה כדי לזכות כיום בתואר פמיניסטית. לא צריך ללמוד, וגם לא צריך לעבוד בפמיניזם. הימים בהן פמיניסטיות סיכנו את החיים שלהן, שרו וחילקו עלונים בכיכרות גשומות כנגד שוטרים קפדניים, חלפו לבלי שוב. כיום אסרטיביות ואגרסיביות מספיקות. הפמיניסטית המודרנית, תמנה את עצמה לנציגתן הנבחרת של כל אישה מדוכאת באשר היא, לעתים אפילו כנגד רצונה של האישה הזו עצמה. אם תתנגד, היא לא תהסס לטעון שזה מטעמי אי שפיות. היא תשתלח בכל מי שהוא גבר, לעתים גם במי שהוא לא. לא מפני שהוא גבר, אלא מפני שהוא עומד בדרכה.

בלקסיקון שלה, אין מושג המניח לאישה לטעות. כמו בצבא, כשהמפקד לא טועה, הוא רק התבלבל, ולא מאחר אלא רק מתעכב. גם לדידה של הפמיניסטית, אין פושעת, אלא מי שנדחפה לפשע ע"י עולם גברי עוין. אם היא בלתי נסבלת, זה כי הגברים הפכו אותה לכזו. ואפילו אם היא תטביע את הילדים שלה באמבטיה, היא תכתוב בטוקבקים, על חיי המצוקה שבהם היא הייתה נתונה – חיים להם היא מעולם לא הייתה עדה.

דוגמה מעט משעשעת, היא בחינות הבגרות. במשך שנים היו הישגי הבנות נמוכים מאלו של הבנים במתמטיקה. הפמיניסטיות טענו אז, ובצדק, שזה מצב לא תקין, והיות שהנשים זהות בכישורים שלהן לגברים, התוצאות צריכות להיות זהות. מערכת החינוך פעלה בעניין, למרות שלילדה בתיכון יש בדיוק את אותם המשאבים כמו לבן, והפלא ופלא, הגיע היום והתוצאות של הבנות הפכו לטובות יותר מאלה של הבנים. אך במקום שהן תברכנה על השוויון שהושג,הפמיניסטיות צרחו מיד באקסטזה, שזו ההוכחה הנצחת שנשים טובות מגברים.

המקרה הזה ממחיש שהפמיניזם מזמן הפסיק להיות תנועה או תהליך לגיטימי. לאו דווקא משום שהשוויון הושג, אלא משום שהמנהיגות הנוכחיות של המאבק, מובילות אותו למקומות בעייתיים ובלתי סבירים. הן רוצות שהפמיניזם יהפוך לתנועת המונים, מן ש"ס חילונית, בה כולם ייקחו חלק, והן כמו עובדיה יוסף תנהגנה את המאבק, ותקצורנה חלק מן הרווחים. אולם כמו ש"ס שכשל מלהגן על החלשים, גם הפמיניזם כשל בלהגן על הזקוקות ביותר להגנתו, נערות ליווי, אימהות חד הוריות,עגונות ועובדות זרות. במקום להתפשט כלפי מטה אל שכבות המצוקה, הוא התפשט כלפי מעלה, אל השכבות הזקוקות להגנתו פחות מכל: האקדמיה.

לימודי מגדר וקורסים ללימודי נשים, הפכו את הפמיניזם למדע לכל דבר. מדענים מוכשרים מבטלים את זמנם ואת כספנו לריק בכדי לחפש בעיות שאף אחד, חוץ מהן, לא ראה ולא היה מוטרד מה, הם מחפשים דרכים יצירתיות לפרסם אותן ולספר עליהן לכולם, ואז לבקש כסף כדי למצוא להן פתרון. דוגמאות לפעולה המבורכת של הלימודים האלה אפשר לראות בכך שהוציאו מן המילה fireman את ה man, והפכו אותה ל fire fighter. ובגרסה העברית להתקומם על המילה "בעלי" כי היא מרמזת בעלות, ולהתעקש להכניס ללקסיקון את המילה "אישי". אכן, השקעה משתלמת יחסית לכספים שהושקעו בבניית פקולטה ומענקי מחקר. הייתי יכול להבין את ההשקעה הזו בלימודי נשים אילו הייתה בלימודי המגדר או הנשים חטיבה נפרדת בפקולטה למשפטים, כמו דיני עבודה ודין פלילי.דבר דומה קיים גם ברפואה, ואין בו פסול. אך להפוך את דיכוי הנשים למדע אקדמי מסורס, הוא רק עלה תאנה לכיסוי אימפוטנציה, ולא סימן לנאורות.

מה שעצוב בכל הסיפור, הוא שזה ממש לא חייב להיות כך. רוב הנשים דווקא אוהבות שגברים לוקחים שליטה. רומנטיקה, שמעצם הגדרתה היא יצירת מצב לא שוויוני שבו הגבר לוקח, מארגן ומשלם, היא פנטזיה של כמעט כל אישה. אין אישה שלא תכעס על גבר ש"מבקש רשות" לנשק אותה, ומעטות הן הנשים, אם בכלל, שתסכמנה לפרנס גבר,או תראינה בגבר המרוויח באופן משמעותי, פחות, שותף ראוי לחיים. מרבית הקשרים הם כאלה בהן הנשים מחפשות גבר שהוא בכמה דרגות עדיף עליהן: כלכלית, תעסוקתית או אקדמית. ומן הצד השני של המפה, מעטים הגברים שכל חייהם נשארים עריריים. בסופו של דבר, כל הכסף שהם מרוויחים בקידומים "הלא שוויוניים" שלהם בעבודה, הופך למשאבים לטיפוח הנשים והילדים שלהם. זו הסיבה, שבמקרים רבים נשים מעדיפות את ההרמוניה המשפחתית, והצלחתן האישית על פני קידום המאבק למען אחרות על חשבונן.

לי לדוגמה, אין כל בעיה לשבת ולגדל את הילדים בבית. למרות שיש לי השכלה אקדמית אני מאמין שלגדל מישהו מינקות עד בגרות, ויציקת הידע שצברתי לתוכו והפיכתו למופת לכולם, היא משימה לא פחות חשובה מלנהל פרויקט של חצי מליון דולר! אני גם לא חושב שאדם שנשאר בבית, הוא פחות מפותח או מתפתח ממי שהולך לעבודה. מניסיוני רוב העבודות , מלבד המחקריות אולי, הן עבודות שוחקות גוף ונפש. עושים בהם את אותו הדבר אלפי פעמים, ולבסוף הופכים לאנשים משעממים בכך שמנסים להסביר לכל העולם שמה שאתה עושה במשך 40 שנה, זה לבדוק אם קבל A3435356 מקולקל או לא. זה מעניין אנשים מעטים מחוץ למקום העבודה שלך, וגם בעבודה זה לא מעניין יותר מדי אנשים.

רבות מנשות הרוח שלנו, הן נשים שהחלו את קריירת האומנות שלהן, כשהן ישבו בבית, בזמן הריון או פיטורין. לא היה להם מה לעשות והרבה זמן פנוי כי מישהו כבר פרנס אותן ולכן החליטו לכתוב לצייר או להמציא. ע"ע המליארדרית מרתה סטיוארט בארה”ב. לגברים לעומתם אין את הלוקסוס הזה. לפיכך אני בדעה, שלפני שננסה לקדם ערך כמו שוויון, בואו ננסה לקדם אושר. בואו ונגדיר באופן מדויק, מהו אושר, ונהפוך את הפמיניזם לחיפוש אחרי האושר – זכות בסיסית שאגב מוגדרת בחוקה האמריקאית.

מי שיעשה את זה, יגלה שהאושר לא רק שהוא חמקמק, אלא קשור באופן בלתי ניתן להתרה להרמוניה. אנשים מאושרים הם אלה שאוהבים אחרים ואחרים אוהבים אותם. האהבה הזו מגיעה מכך שכל אדם שכזה, מצליח למצוא את שביל הזהב בין צרכיו לאלו של אחרים. הוא יודע לתת קצת מעצמו ולא להתחפר מאחורי שקי חול. גברים ונשים כאחד יודעים זאת, אך גברים ונשים אחרים מנסים להתכחש לכך.

הפמיניזם השיג הישגים מדהימים. הוא העניק לנשים את הזכות לשלוט בגורלן, ולראיה נשים מחפשות כיום גברים שיגרמו להן אושר, ולא רק יפרנסו אותן כלכלית. הן מתגרשות מגברים שמתסכלים אותן,הולכות לעבוד, ורשאיות לתבוע את מי שמפלה אותן בגלל מינן. אם במקום העבודה מישהו מטריד אותן, הן רשאיות לתבוע אותו ולזכות בפיצויים גדולים,אפילו אם הן מסכימות לכך בהתחלה כמו במקרה בו אישה שכבה בהסכמה עם האחראי עליה במקום העבודה, וכשהוא הפסיק את הקשר היא תבעה אותו על הטרדה מינית, וזכתה (לדעתי בצדק). נשים גם משרתות בצבא פחות מן הגברים. עבורן השירות הקרבי הוא בחירה ולא חובה, וכשהן משתחררות יש להן שנה נוספת ללמוד ולהתקדם. האם זהו המצב האידאלי? כמובן שלא. כמובן שגם קשה להן יותר, ויש אנשים שלא מצייתים לחוק, ומפריעים להם על כל צעד ושעל. אך מן הצד השני ישנן גם נשים שמנצלות את המצב באופן לא חוקי, כמו במקרה של הרס"ר הדרוזי בבסיס בדרום, שעצבן את כולם, ונשים בדו כנגדו תלונה על הטרדה מינית.

מנגד ישנן נשים אחרות הצופות במצב כיום, ורואות שישנו הרבה חוסר היגיון בו. הן רואות מצד אחד נשים פמיניסטיות, המייצגות אותן, אך שואפות לדברים שהן לא רוצות בהן. הן לא מזדהות איתן, עם מטרתן ועם אישיותן, וסולדות מהן כאנשים, היות ונשים אלה הן מגדירות את עצמן כפמיניסטיות, מרוב הסלידה, האחרות לא רוצות להיות פמיניסטיות יותר. זו לא סלידה מהמאבק, חלילה, אלא מן המנהיגות שלו. אותן ה"לא פמיניסטיות" מעוניינות בדרך חלופית, ולא מתביישות לומר זאת. אך בתמורה, הן זוכות מחברותיהן ליחס של לא מציאותיות, משוגעות או בוגדות... הפמיניסטיות הקיצוניות אף טוענות שהכל קונספירציה של הגברים.

אולם דווקא הנשים הללו, הן אלה שבסופו של דבר תבאנה את הגאולה. מן הפיכחון שלהן יצמח השוויון המיוחל. הן מבינות אמת כה בסיסית שכולנו שכחנו אותה, והיא שמין זה לא גזע. האמרה: “במשך דורות הגברים דכאו אותנו, ועכשיו תורנו", היא מגוחכת מבחינה ביולוגית. אף אחד מאיתנו לא נולד רק לאישה או לגבר. לאישה ישנו אותו הסיכוי להוליד זכר או נקבה, ובכלל את המין קובע הגבר. נשים הן לא גזע מדוכא, ואישה לא נלחמת היום על עוולות העבר. מי שתוליד זכר, תאהב אותו בדיוק כמו שהיא תאהב נקבה... לעתים אפילו יותר.

כל אחת ואחד צריכים לזכור, שמלחמה לשוויון צריכה להסתיים בהסכם; במלחמה לשוויון לא הכל הוגן. לכן, בפעם הבאה שתקראו פוסט על פמיניזם, זכרו את דבריי. זכרו לשאול לא רק אם הכותבת היא פמיניסטית, אלא איזו מין פמיניסיטית היא, וכשתסיימו לקרוא את הפוסט שלה. שקלו בזהירות לאיזו דרך היא מובילה אתכם.