ארכיון דון קישוט:

אתמול הצביעה מפלגת העבודה ברוב דחוק בעד נטילת חלק בקואליציה של בנימין נתניהו. במציאות כמו שלנו בה בזמן כה קצר עברנו שלוש מערכות בחירות, שתיים בארץ ושלישית בארה"ב, משבר כלכלי ועדת חקירה, התפטרות, חוסר ודאות ומלחמה בעזה, בוודאי שואלים אתם, במה זכה המהלך הזה שדווקא עליו החלטתי לכתוב כעת.

הסיבה לכך היא שהמהלך הזה חשוב לא פחות וחיוני יותר מכל האירועים הקודמים. הוא חשוב מן הבחירות בארה"ב, וממערכת הבחירות בארץ. הוא חשוב מן המלחמה בעזה, הוא חשוב יותר מכולם משום שזה מהלך שישנה את פני הפוליטיקה הישראלית לעד.

כדי להסביר מהו השינוי, צריך להסביר מה היה המצב הפוליטי עד לא מזמן: עד עתה היה העם מחולק בין ימין ושמאל בצורה שווה, עם יתרון קל לימין, אבל היה זה יתרון מחיק ובלתי יציב, שדרבן הן את הימין והן את השמאל להתאמץ לבצע עבודה ראויה, בכדי לזכות בקולות הצפים.

במערכת הבחירות האחרונה, התרחש תהליך שנקרא "המפץ הגדול", ומפלגת הליכוד הגדולה התפצלה לשתי מפלגות קטנות יותר: הליכוד וקדימה. רבים אמרו מאז ששרי קדימה פרשו מן הליכוד למען כיסאות. זהו דבר מגוחך לומר כשמנהיג הפרישה, אריאל שרון, היה ממילא בכיסא הבכיר ביותר – ראש הממשלה, ובבחירות הבאות עמד לקבל קולות נוספים. הסיבה האמתית שהתרחש הפיצול הייתה משום שהליכוד היה קשור בקשר גורדי לגוש הימין, ובכלל זה גם לימין הקיצוני, והקשר הזה מנע מן החלק "השפוי" בליכוד, לא רק לבצע פשרה טריטוריאלית, אלא אפילו לדון בה.

כדי לפתור את הבעיה הזו הוקמה לה מפלגת קדימה, שהוגדרה כמפלגת מרכז. ההגדרה הזו הייתה אמורה להפוך אותה למוצר הייטק קטן ממזרי וחכם, המסוגל ליצור בריתות הן עם הימין והן עם השמאל למען האינטרס ה"שפוי" של מדינת ישראל. גם שמה הראשון של קדימה , "אחריות לאומית”, רמז על המטרה הזו.

מיד עם הקמתה, זכתה קדימה בשלטון, ובשל היחסים העכורים שלה עם הימין, התחברה עם השמאל. היא הקימה ממשלה ורבות אפשר לומר עליה, ביצועיה והצלחותיה, אך אין להכחיש כי החבירה הזו הפכה את קדימה, לפחות בעין הציבור, למפלגת שמאל מובהקת, ובבחירות הנוכחיות, למרות שהיא זכתה ברוב הקולות, לא יכלה קדימה לבצע את המטרה שלשמה הוקמה: לחבור לגוש הימין ולהקים ממשלה.

אילו הייתה קדימה הולכת לקואליציה, או נתניהו היה מסכים לרוטציה, ייתכן כי היו מתאחים מחדש הקשרים בינה ובין הליכוד והמפלגות היו מתאחדות מחדש, אולם המציאות הייתה חזקה מכל, וקדימה הקצינה את הקרע, ובכך הפכה באופן רשמי למפלגת שמאל – שכעת מנסה "לשקם את עצמה באופוזיציה".

החלטתה של קדימה ללכת לאופוזיציה, לוקחת את כתר הבכורה ממפלגת העבודה. מפלגת העבודה לא תוכל כעת לקבל קרדיט ציבורי על טרפוד המהלכים שערורייתיים שממשלת נתניהו בוודאי תעשה בלחץ ליברמן והבית היהודי, רק קדימה תוכל להשתקם מהם ציבורית. זו הסיבה שאהוד ברק ויתר חברי המפלגה, החליטו למנות למפלגת העבודה "כונס נכסים", להפריט אותה, את שמה והמוניטין שלה בכדי לשמש חותמת לגיטימיות בינלאומית לממשלת נתניהו.

התירוצים שנתן מחנה ברק , תירוצים של אחריות לאומית, היו קלושים. אין שום סיבה מיוחדת שאהוד ברק יחזיק בתיק הביטחון על פני מופז או יעלון, שניהם שמשו בתפקיד הרמטכ"ל, ושניהם הוכיחו את עצמם, צבאית לפחות, כמתכנני קרבות מן המעלה הראשונה. העבודה גם לא תוכל "להיות קול של שפיות במחנה נתניהו”, משום שבניגוד לשנים קודמות, הקול שלה לא יכול להחזיק את נתניהו בשלטון, והוא גם לא יכול להדיח אותו. מפלגת עבודה בקואליציה הנוכחית היא לא יותר מאישה יפה, אישה יפה שאמורה להיות יפה ולשתוק – במיוחד כשהאורחים העשירים מחו"ל מגיעים לביקור.

במשך שנים הייתה מפלגת העבודה מפלגה שהמסר שלה אל השמאל היה: “ מפלגת שלטון שיכולה לעשות שינוי". זו הסיבה שהשמאל ברובו העדיף להימנע מלהצביע למפלגות הקטנות והאנמיות ,שתואמות את רצונו באופן מושלם, כדי לשנות את המציאות. עם הפיכת מפלגת העבודה לאישה יפה ומושתקת, גם הלגיטימציה שלה בציבור הישראלי תיעלם, והשמאל יתפרק חזרה לשלל מפלגות קטנות ואנמיות, כאשר את תפקיד מפלגת השלטון המרכזית של השמאל תתפוס קדימה.

קדימה עם זאת, היא כלל לא מפלגת שמאל. המצע שלה, רחוק שנות אור ממצע השמאל. אומנם היא זכתה לתהילת עולם בכך שאנשיה "נשכבו על הגדר" למען ההתנתקות. אבל עם כל הכבוד לדרך שקדימה בצעה, גם השמאל התנגד להתנתקות – התנתקות של ברוגז ללא הסכם ועם ואקום שלטוני בראשות הפלסטינית – והסכים לה לבסוף רק כמהלך של הרע במיעוטו.

השמאל בארץ היא קבוצת אנשים שמבינה שדרך הליכוד שעליה כעת מנצח ליברמן "שלום תמורת שלום” לא תצלח. דרך ה"מקל" לא אפקטיבית : כל עוד מדינת ישראל תלויה במעצמות זרות, אי אפשר לפתוח מלחמה עם סוריה, לבנון ואירן, ולהעמיד בפניהן ברירה פשוטה: “שלום או מלחמה". וללא "גזר" מספק גם דרך אין שום סיבה למנהיגי ערב להסתכסך עם המוסלמים הקיצוניים בשטחן, ולכרות ברית עם ישראל. בהיעדר שני הפתרונות האלה, אנו נמצאים כבר 30 שנה במצב של מלחמה קרה, בו כל צד אוגר נשק קטלני יותר עד ליום הדין שכולנו יודעים שיבוא.

אנשי קדימה עדיין לא הפנימו זאת. הם עדיין יושבים על המדוכה, יחד עם כל מצביעיהם ולא מוכנים להחליט לאן פניהם. מצד אחד הם מוכנים לפשרה טריטוריאלית, אבל מעוניינים לשמור את השטחים בעלי הערך בידי ישראל. הם גם ממשיכים להזרים כסף להתנחלויות, ולהפוך אותן ליותר ויותר בעלות ערך, ובכך להעלות את המחיר שישראל תצטרך לשלם על אחזקתן, או הוויתור עלהן.

הפילוסופיה של קדימה, ההתכנסות היא תמצית האידאולוגיה הזו: שמירת קרקעות בעלות ערך בידי ישראל, והפקרת כל השאר לפלסטינים. זה בדיוק אותו המהלך שניסה ברק לבצע ברק בשנת 1998-2000,כשבקמפ דיויד רצה לסנדל את הפלסטינים בשטח ריבוני וחסר ערך. תחילה התפאר ברק בנצחונו, כשהפלסטינים איבדו לגיטימציה בינלאומית, אך אחר כך, לאחר האיתיפאדה כולנו הזדעזענו כיצד קיבלו הפלסטינים את כל הלגיטימציה בחזרה, ואף יותר מכך.

כל עוד קדימה תהייה בשלטון, היא נדונה לבצע את אותה השגיאה. היא אומנם תיתפס כמפלגת שמאל, ואפילו תזכה לאהדת העולם, אבל בכל פעם שתהיה התחממות במשא ומתן כלשהו, הצד השני יבין שהוא לא יקבל את האמצעים הנחוצים לחיים עצמאיים, ויבצע פרובוקציה שתוביל למלחמה או למהומות. כך תדלל קדימה את מחנה השמאל, שמצביעיו יאבדו אמון בכוונות הערבים. כוחו של השמאל ירד מ-60 מנדטים, ל-30: המנדטים של השמאל הקיצוני ביותר בתוספת הערבים. אז מדינת ישראל תהפוך ,הלכה למעשה ,למדינה של דעה אחת.

הדבר היחידי שגרוע ביותר מעם מפולג הוא עם אחיד. אי הנוחות שבפילוג גורמת לביקורת פנימית מתמדת, פשפוש במעשים, בחינת המצב מכמה וכמה זוויות ומעל לכל שיפור. אחידות דעים לעומתה היא משכרת, והסכנה בשיכרון הזה היא שהוא נעים מדי וקצר מדי. אדם שיכור לא רוצה להתעורר מן השיכרון שלו. הוא יחפש בנרות את בקבוק האלכוהול של אחדות הדעים, הוא יכה ואפילו יהרוג כל מי שיעמוד בינו ובין הבקבוק. בזיכרון שלו יהיו חרוטים לנצח נצחים הרגעים הקצרים מדי של האופוריה,שמהם לא יוכל להימלט, והמוח הסלקטיבי שלו יאריך אותם עוד ועוד ל"תור זהב", שכל מי שלא תרם לו, ייתפס לנצח כאויב.

בהליכתו של ברק לממשלת נתניהו, במקום הפתרון הקשה, שתי קדנציות באופוזיציה,אחת כדי להוכיח את חוסר היעילות של דרך הליכוד, והשנייה כדי להוכיח את חוסר היעילות של קדימה, ולאחר מכן להציג עצמו כאלטרנטיבה לגיטימית, בחר ברק לא רק למוסס את מפלגת העבודה, אלא את כל מחנה השמאל. הסיכויים שאנשים כמו קדימה, שגדלו בליכוד, יזוזו עוד שמאלה כדי למלא את מקום העבודה, אפסיים. הסיכויים שמר"צ המאובקת, תיוולד מחדש הם מגוחכים. בשמאל ישנן יותר מדי מפלגות כרגע מכדי לרכז את כלל המצביעים לכדי כוח אחד אפקטיבי, ולכן גורלו של השמאל כמעט ונחתם.

זו הסיבה שכתבתי על האירוע הזה. אירוע אחד קטן, כמעט מינורי, ששינה את מסלולה של המדינה. כמו השתקת מקרופונים כמעט נשכחת לאריאל שרון, שהולידה את קדימה, כך גם המהלך הזה, מסמן סוף. אני רק מקווה שהסוף הזה הוא לא מוחלט, ושבסופו מחכה לידה מחודשת.