ארכיון דון קישוט:

עוד שלושה ימים בסך הכל תיגמר העונה הנוכחית של האח הגדול בקול ענות חלושה. הפעם מתוגברים בסלבס היודעים כיצד להפיק מלימונים לימונדה, התמלא הבית לא בשלוש עשרה אוכלי אשפתות הרעבים לכסף, אלא ב-13 מנשנשי סושי, הרעבים לעוד הבזק אחד של המצלמה. אך אנשים הם אנשים ודמויות נשארות דמויות לכן גם לאחר הפיצוצים הרועמים ביותר, הדממה היא אותה הדממה, והשקט החרישי שנותר לבסוף משאיר ,תלויה וצורחת באוויר , רק שאלה אחת: “מה יצא לנו מזה?”.

אניני הטעם יצקצקו בלשונם, ויאמרו שלא הרבה יצא לנו מכך. המריבות היו אותם מריבות. המשימות, מוגזמות והזויות קבעו אמנם שיא, אך יהיה זה שיא שללא ספק יישבר גם שנה הבאה. הצדדים הנצים בבית כבר הראו נכונות להחמיא זה לזה, ולחבק זה את זה בחוץ. אפילו אמיר פיי גוטמן, אמר שהוא ישלח SMS לערפיח, מנחם בן, הצ'ילבה מהבית. במדינה קטנה כמו שלנו, עם שוק בידור קטן ,הננגס מכל צדדיו ע"י טלנובלות ספרדיות, קומדיות אמריקאיות, וסיפורי אהבה קורעי לב בטורקית, הברוגז, מוצדק ככל שיהיה , הוא בגדר מותרות בלבד.

אין ספק שעל השאלה :מה יצא לנו מהעונה הזו, כל אחד צריך לענות לעצמו. הרגשנים יתרפקו על המריבות, הרומנטיות יתרפקו על הגיפופים , הציניקנים יחייכו מכך יצא המרצע מן השק, שהידוענים הם אנשים הזויים על גדר הטירוף על אף תדמית השלמות, והפילוסופים.... אחחח הפילוסופים בוודאי יאמרו שהעונה הזו הוכיחה שטוב ורע דברים יחסיים בלבד, כפי שטענו מאז ומעולם.

אינני שייך לאף אחת מן הקבוצות האלה, אך אולי בעצם שייך אני לכולן: לחורשי המדון, לרומנטיקנים, לציניקנים ואיך לא? גם לפילוסופים. בשבילי העונה הזו הייתה משובחת ועלובה בעת ובעונה אחת. עונה של הכל ועונה של לא כלום. עונה של תרבות, ועונה של תת תרבות. עונה של גילויים חדשים, ועונה של קלישאות שחוקות. עונה של הצלחה גדולה, ובעת ובעונה אחת של פספוס עמוק.

בין אם התכוונו לכך מפיקי האח הגדול ובין אם לאו, הפעם היה להם יהלום ביד. היהלום היה אומנם לא מלוטש, מכוסה בעפר, אך זה היה יהלום למרות הכל. והם השליכו את אותו חזרה לפח האשפה של ההיסטוריה הטלוויזיונית. קשה לי להחליט בשלב זה, אם לסלוח להם בזכות גילוי היהלום, או לכעוס עליהם בשל היחס המזלזל שנתנו לו.

היהלום המדובר היה קונפליקט אמיתי ומשמעותי. קונפליקט עליו חולמים גדולי המפיקים ההוליוודיים בלילה כשהם מרטיבים במיטה בין טיפאני ובמבי – הבלונדיניות שמספק המועדון בחינם עם כל משקה שלישי. בלי שהתכוונו, קיבלו מפיקים קאסט שהשוני בין הדמויות היה חי ,נושם ומעל לכל בוער. שוני כזה מופיע באחדים מגדולי הרומנים – רומנים כמו "בעל זבוב".

"בעל זבוב", למי שלא יודע הוא ספר זוכה פרס נובל, שכולנו למדנו או נלמד בשלב זה או אחר בתיכון. הספר מדבר על חבורת נערים הנוחתים נחיתת אונס באי מבודד – תפאורה שמאוד מזכירה את בית האח הגדול. הנערים מחליטים לחיות חיי שלום שיתוף ואחווה, אולם כמעט מידית ניצבת בפניהם בעיה משמעותית: מיהו המנהיג.

ב"בעל זבוב" ישנם שני מנהיגים פוטנציאליים. ראלף וג'ק. האחד ניחן בכל מה שאנו רוצים שיהיה למנהיג: יופי, כוח ועקרונות, בעוד שלשני יש את את הדבר האחד שחסר לו: מנהיגות (כריזמה טבעית). בתחילת הספר, כולם נמשכים לראלף, בגלל היופי, העקרונות, והרצון של כולם להידמות לו, אך האי מעמיד בפני חבורת הילדים קושי אחרי קושי, וראלף כושל במבחן המנהיגות פעם אחר פעם, וכך עורקים אנשים מן המחנה שלו אל המחנה היריב של ג'ק. בסוף ראלף ניצוד כמו חיה, דבר שנבלם ברגע האחרון בטריק הספרותי המאוס מכל: התערבות מלמעלה.

בית האח הגדול לא שונה מכך. במהלך העונה ניצבו בפנינו שני מנהיגים פוטנציאליים. האחד אמיר, בעל היופי והכוח, שטען שיש לו את העקרונות. ואילו השני, דודי מליץ, סלב דרג ז' ששום דבר מלבד הכריזמה הטבעית לא עמד לצידו. האח הגדול , ונסיבות החיים הטילו לפתחו של אמיר פיי גוטמן מבחן אחרי מבחן, והוא כשל בהם בזה אחרי זה.

הגיבוי שנתן לאנשים הלא נכונים, חוסר הגיבור שנתן לאנשים ה"כן נכונים". ההתפרצויות שלו, ולבסוף הדמעות שלו, הפשיטו מעל עצמות לחייו הגבוהות את מסיכת המנהיג, והפכו אותו לא לאחד האדם, אלא לפחות מכך: מנהיג דחוי. היות ומנהיג דחוי תמיד יהיה בגדר איום, נפלט אמיר מן הבית.

דודי מליץ לעומתו, הוא מנהיג עם כריזמה. קשה להגדיר את הסיבה לכך. ייתכן שזה משום שיש לו את הדבר האחד שלאמיר אין: השלמה אמתית וכנה עם דרכו. ייתכן שזה משום שדודי הוא מנהיג שצמח מלמטה, ולא הוצנח לתהילה מלמעלה, ולכן הכיר את השטח, וייתכן שזה מרכיב נעלם, שלעולם לא נדע את טבעו האמתי. כך או כך, דודי הצליח לפלס את דרכו מה"פרובוקציה התורנית" של מאיה בוסקילה, ולקבל חיים משל עצמו. הכל תוך כדי שמירת עקרונות, או לכל הפחות מראית עין של שמירת עקרונות.

גם לשאר המתמודדים אפשר להצמיד דמות "בעל זבובית". מנחם הוא ללא ספק חזרזיר. ילד בעל יכולות שכליות גבוהות, המוכשל שוב ושוב בשל כושר גופני לקוי, ויכולות חברתיות השואפות לאפס. בספר חזרזיר מתעקש לומר את דעתו – גם כאשר היא אינה רצויה, ועלולה לגרום לו לנזק. תחילה ראלף מגן עליו, אך לבסוף עם היחלשותו של ראלף, הופכת ההגנה הזו לחסרת כל ערך, והוא נרצח, כמה טיפוסי, במריבה בה הוא מתעקש לומר את דעתו בנאום תוכחה מתמשך.

הנשמה של הבית היא שימי תבורי. המילה "הנשמה", לא מרמזת על דבר טוב או רע, אלא על תכונה מסוימת שיש לשימי תבורי. תכונה אותה הוא חולק עם סימון, הדמות המקבילה לו מן הספר "בעל זבוב”. שימי וסימון ניחנים באנרגיה מיוחדת, שמאפשרת להם לחוש את המצב בבית. כשבבית טוב הם מאושרים. כשבבית רע הם עצובים. האנרגיה הזו, החברתית, הופכת אותם לברומטר המצב רוח בבית. כדי לדעת מה המצב האמיתי בבית, צריך רק להסתכל על שימי ולדעת.

כוכי וגיא, חולקים את תפקיד רוג'ר – האיש הרע , הביצועיסט,יד הימין של המנהיג. בספר רוג'ר הוא הילד שחיסל את חזרזיר. בבית כוכי וגיא ניסו כל אחד מהם לחסל את מנחם בן בדרכם. גיא הספורטאי הפיזי פולט איומים סמויים כלפי מנחם, שבהם הוא אומר: שהדבר היחידי שמונע ממנו לתקוף אותו זה העקרונות שלו: "שלא תוקפים איש זקן”. ברמת ההיגיון המהלך הזה גובל באבסורד. מה הוא בדיוק ציפה שמנחם יענה לו: "ההורים שלך חינכו אותך יפה. להיות אלים לאדם שלא הניח עליך אצבע זה בסדר. כל עוד הוא לא זקן?” כוכי לעומתו ניסתה לחסל את מנחם בן בדרך אותה היא מכירה טוב מכל: חברתית. מיד כשעדי נוימן התלוננה על הטרדה מינית מצד מנחם, מיהרה להעמיד פנים שהיא לצידה ולתקוף מבלי לברר את העובדות. זה היה די פתטי לצפות בכוכי מרדכי מזדקפת על רגליה האחוריות כדי לעמוד על עקרונות ההטרדה המינית. כאילו שהקהל בבית שכח מי היה בעלה, ובמה הוא הואשם.

כל מי שציינתי היו הדמויות החזקות – הקצינים בצבא. השאר הם חיילים שכירים שמחליפים מחנות ע"פ העמדה המשתלמת ביותר. שרונה שהייתה במחנה אמיר החלה לפזול למחנה דודי לדוגמה. ועדי נוימן מקיימת יחסים כפולים הן עם מחנה אמיר, והן עם מחנה דודי. כמו כן צריך לזכור שבבעל זבוב לא היו נשים, ולכן אי אפשר להצמיד לכל דמות מבית האח הגדול, דמות מ"בעל זבוב". בבעל זבוב גם לא היה מתח מיני.

בכל מקרה, עושר הדמויות הזה, וקו העלילה הזה, יכל להיות כן שיגור מעולה לאקשן אמתי, אקשן טבעי בניגוד לפעולות המאולצות בסיר הלחץ ה”אח גדולי”.. את השאלה הדי שטחית של העונה שעברה: בובליל או פרידמן, שאלה שדוללה ודולדלה בעקבות העובדה שלמחנה הפרידמנים הצטרפו ערבים, הייתה יכולה להחליף העונה שאלה עמוקה וחשובה יותר: מהו מנהיג אמיתי? מיהו מנהיג אמיתי? מתי מנהיג מפסיק להיות מנהיג ראוי? כל השאלות האלה, במיוחד בעיצומו של המשבר השלטוני אותו אנו חווים היו יכולים לשמש לקח ונכס אמתי לעם. תחת זאת החליטה הפקת האח הגדול ללכת בדרך הקלה ולמען בצע רייטינג וכסף להפעיל לחצים בלתי הגיוניים, להעמיד מספר גבוה של מועמדים הדחה בכל שבוע – דבר שגרם לסילוקו בטרם עת של אחד מהמנהיגים ומהצירים של העלילה.

קשה לי להאמין שהברק יפגע פעמיים באותו המקום ושבעונה הבאה, בה שוב יהלכו בין קירות הבית אנשים הרעבים לכסף יותר מפרסום, נקבל קונפליקטים אמתיים שכאלה. תחת זאת נקבל סכינאות ותככנות של אנשים המפחדים שהכסף יברח להם מן הידיים, דבר שיזכיר יותר טלנובלה מאשר יצירת מופת.

אך למרות הכל, האח הגדול, לפחות בעונה הזו, בהחלט סיפק את הסחורה. אולי הוא לא נתן תשובות, אך בהחלט העלה שאלות. בעוד שלושה ימים קצת אחרי הגמר, שוב יכבו אורות הבית, ושוב הקהל יתפזר ויעזוב את הרחבה, אבל הפעם השאלה הזו, זו שתלויה באוויר : “מה יצא לנו מזה?" תיילל בקול קצת פחות צווחני.