לכבוד חג
הפסח, והיציאה
שלנו "מעבדות
לחרות", וגם
בעקבות העובדה שמאורעות חיי גוזלים ממני
את האנרגיה, ולא
מותירים לי חשק לכתוב.
החלטתי למלא התחייבות שנתתי לדפנה,
אחת הקוראות בבלוג.
ולהסביר כיצד החמירה בעיית העובדים
הזרים בארץ והפכה אותם – הלכה למעשה –
לעבדים.
כדי להבין את
הפרשה, צריך
להבין כיצד היא החלה,
וכדי להבין היכן היא החלה,
צריך להבין תחילה מהו המצב התקין,
וכיצד סטו ממנו.
במצב תקין
הסיבה היחידה לייבא עובד זר,
היא כאשר יש לו מיומנות שאין לעובד
מקומי. העובד
הזר צריך לבוא על תקן מומחה,
ללמד את העובדים המקומיים את המשימה,
לקבל שכר גבוה במונחים מקומיים על
תרומתו, ואז
לעזוב אל ביתו שמעבר לים.
מצב כזה הוא
מצב בו כולם מרוויחים.
אנו מעשירים את עצמנו במיומנות,
העובד מעשיר את עצמו בכסף,
ובכל מקרה הוא לא נופל לנטל על הכלכלה
המקומית. דוגמאות
כאלה לעובדים זרים אפשר למצוא במגרשי
הספורט שלנו – הכדורסל והכדורגל,
באקדמיה בה מגיעים מומחים מחו"ל,
ובעולם הרפואה בו פעם אף אחד לא ידע
לבצע השתלות לב, עד
שהגיע מומחה לימד כמה ישראלים שלימדו
אחרים, וכעת
זהו הליך נפוץ.
למרות הנאמר
לעיל, למדינת
ישראל קיימת בעיה מובנית שמקשה עליה עד
מאוד לשמור על המצב התקין.
מדינת ישראל היא מדינת הגירה.
זה דבר שחשוב לזכור .
רובם המכריע של אזרחי מדינת ישראל הם
דור ראשון, שני
שלישי וכיו"ב,
לאנשים שעלו לארץ בתקופה זו או אחרת.
למרות דלותם היחסית (והזמנית)
של העולים, צריך
לזכור שחלק הארי של המהגרים שייכים לעשירון
או למאיון העליון של האוכלוסיה ביוזמה,
מיומנויות מקצועיות וכו',
ושמסיבות שונות הם אינם יכולים לממש
את הפוטנציאל (גזענות,
שחיתות, מלחמה
במדינות האם שלהם וכדומה).
כך התמלאה לה עם השנים מדינת ישראל
באנשים איכותיים מאוד,
או כאלה שחושבים את עצמם לכאלה,
ללא פרופורציה סבירה לגודל או מבנה
האוכלוסייה.
המצב הזה הביא
מבחינה כלכלית לחוסר איזון.
כמו שאדיסון אמר:
Genius is 1% inspiration and 99% perspiration, בתרגום.
גאונות היא אחוז אחד הברקה,
ותשעים ותשעה אחוזים זיעה.
יש כאן הרבה מאוד אנשים מבריקים,
אבל כדי שהמצב יהיה תקין צריך שעל כל
אחד מהם יהיו 99
אנשים שיעבדו קשה לממש את ההברקה שלו.
כדי לשמור
על יחס תקין, ולגרום
לרוב האוכלוסיה להסכים לעבוד בעבודות
נמוכות דרג, תקפה
הממשלה בעבר את הבעיה בשתי חזיתות.
ראשית, היא
פתחה במסע יחסי ציבור,
בו העלתה את דמותו של החלוץ על נס
כדמות נערצת – משהו הדומה לדמות ה"טייס"
כיום. הקיבוצים
נחשבו בעבר למן סיירת שרק אנשים איכותיים
ביותר הלכו אליהם.
עזיבת קיבוץ נחשבה לעריקה לכל דבר.
ועבודה בבניין,
בחקלאות, ימאות
וכדומה, נחשבה
כמעט כעבודת קודש.
החזית השנייה בה נפתרה הבעיה,
הייתה שמדינת ישראל הוקמה לאחר השואה,
ולמדינה הגיעו הרבה מאוד פליטים
שהבינו שהמלחמה על המדינה מתקיימת לא רק
בשדה הקרב, אלא
גם בחזית הכלכלית,
והיו מוכנים לעבוד בכל דבר,
כדי לשמור על המדינה חזקה.
עם השנים
התבצעה שחיקה בשתי החזיתות.
הגזענות בעולם פחתה בצורה משמעותית
מאז השואה, ולא
כל העולים שהגיעו לארץ הגיעו מחוסר ברירה.
חלק גדול מהם השהו את העליה שלהם,
כדי שהמעבר יתבצע בצורה חלקה ככל
האפשר והם יגיעו לעשירון העליון גם כאן.
מי שהגיע ציפה בבוא הזמן לרכוש חזרה
את המעמד הקודם שלו,
ואם לא הצליח שקל ברצינות חזרה
לארץ מוצאו. גם
ההצלחה היחסית של מדינת ישראל העלתה
דמויות גיבור חדשות לראש הפולקלור הציבורי
שלנו. החקלאי
והבנאי, פינו
את מקומם לחייל ולטייס,
ולאחר מכן לפוליטיקאי,
לאיש ההייטק והדוגמנית.
כך נפגמה באופן רציני הנכונות של
הישראלים לעבוד בעבודות בדרג נמוך.
למרות זאת,
הפתרון היה אז בנמצא מעבר לגבול.
מדינת ישראל כבשה שטחים נרחבים במלחמת
ששת הימים, והיות
ומדינת ישראל היא מדינה קטנת מימדים,
יכלו פועלים זרים אלה לבוא לעבודה
בבוקר ולחזור בערב לישון בבתיהם מעבר לקו
הירוק. היו אלה
פועלים מיומנים וזולים.
כוח ההרתעה של צה"ל
באותה התקופה היה חזק לאין שיעור,
לא הייתה אינתיפאדה,
והכסף שהרוויחו בישראל נחשב הון
בשטחים. ולכן
המצב הזה הועיל לשני הצדדים.
אנשים רבים
מתרפקים על התקופה הזו כתור זהב,
אך בעיניי סימן מצב זה את קו פרשת המים
בו החלה הבעיה. מה
שהמצב הזה גרם, כבר
לפני שלושה או ארבעה עשורים,
הוא שהרשויות במדינה הפסיקו לנסות
לחפש פתרון מקומי לבעיה.
וקיבלו את העובדה שפתרון כזה קיים רק
מעבר לגבול. הם
הפסיקו לתגמל את הפועלים הישראלים בהערכה
ציבורית, בכסף
וכיבודים אחרים.
התעשייה הזו דעכה.
במקום זה נוצר מעמד תחתון – מעמד
עבדים, כמעט
רובוטים, שדרש
מעט מאוד ונתן תשואה גבוהה.
עם זאת,
היות והעבדים,
סליחה ערבים,
יכלו כל יום או שבוע ליסוע הביתה,
הילדים שלהם לא התחנכו כישראלים,
ישראל לא סבלה עדיין ממלוא הנזקים של
השעבוד הזה. היא
לא סבלה מבעיות דמוגרפיות,
חיכוך בין שתי אוכלוסיות,
שנאת מהגרים,
פשע כתוצאה מעוני ומשאר תופעות הלוואי
שאי הצדק הזה גרם במקומות אחרים בעולם.
המצב הזה
הסתיים כשבסוף שנות השמונים ותחילת שנות
התשעים, היכו
בחופיה הארוכים של מדינת ישראל שני גלי
צונאמי. האחד,
היה האינתיפאדה הראשונה שהחלה כמדומני
ב-1987, והשני היה
גל העליה האדיר שהגיע מברית המועצות כמה
שנים לאחר מכן.
שניהם יחד גרמו להתמוטטות כל הקונספט:
מצד אחד, גלי
העליה האדירים דרשו בנייה מאסיבית,
ומצד שני כל העבדים ,
התמרדו והיה קשה להם לעבוד.
בנוסף לכך אחרי שנים של דה-לגיטימציה,
והרס יחסי הציבור לעובדי כפיים,
מעטים מהישראלים היו מוכנים להיכנס
לאותה משבצת שנחשבה כנחותה ולעבוד באותן
העבודות.
פוליטיקאים
דגולים היו מודים בטעות,
ממנים מומחים ומנסים לתקן.
פוליטיקאים בינוניים,
עם זכרון נוסטלגי מטעה,
מנסים לתקן את המצב עם מינימום משאבים,
וגורמים יותר נזק מאשר תועלת.
אריאל שרון היה באותה התקופה,
תחילת שנות התשעים,
שר הבינוי והשיכון,
והחליט להחליף את הפועלים הזרים
מהשטחים בפועלים זרים ממדינות אחרות.
לגמרי במקרה,
השר האחראי על אישור היבוא היה חרדי
(רביץ כמדומני),
ולא הסכים ליבוא מהסיבות שתיארתי
מעלה. שרון
החליט לכופף אותו,
ואמר שאם הוא לא יאשר את יבוא העובדים
הזרים, הוא
יעביר חוק שיאלץ דתיים להתגייס,
או לעבוד בעבודות האלה בעצמם,ואז
מיד נכנע השר והעניק לשרון את כל מבוקשו.
כאן צצה בעיה:
פועלים מתאילנד,
סין , רומניה
וקולומביה הם לא ערבים.
אי אפשר להעלות אותם על אוטו ואחרי
שעתיים לשים אותם בבית.
הם צריכים לגור פה,
לקבל פה שירותי חינוך ובריאות,
ואם הם גורמים נזק,
הגירוש שלהם חזרה עולה הון.
זו הסיבה שטובי המוחות הישראלים עמלו
,חישבו ובדקו,
והגיעו לפתרון המושלם:
ראשית לפני שהעובד יגיע לארץ הוא
יפקיד סכום כסף אדיר שאמור לפצות מראש
את כל הגורמים על הנזקים שהוא עלול לגרום
(בערך 10,000$
). שנית, העובד
ייכבל אל המעסיק,
ואם יפסיק את עבודתו שם,
אפילו אם ימצא מעסיק אחר שיהיה מוכן
לקבל אותו יגורש.
זה היה פתרון מדהים,
מושלם, גאוני,
חכם ומבריק. אך
הייתה לו רק בעיה אחת:
כל קשר בינו ובין המציאות היה מקרי
לחלוטין.
מה שגרם הפתרון
המבריק הזה, היה
לתופעה ההפוכה:
בתים מנייר,
כבישים מנייר,
שדות מנייר,
הכל היה מנייר.
להלן ההסבר.
קחו קבלן ממוצע שרוצה לבצע פרויקט
גדול: קניון
לדוגמה. הוא
הולך לרשות ומבקש שיאשרו לו פועלים זרים.
שואלים אותו:
“כמה פועלים זרים אתה רוצה?”
הוא אומר 100,
מראה ניירות שהוא באמת רציני בקשר
לבניית הקניון,
ומקבל את האישור.
עד לכאן הכל טוב ויפה.
נמשיך את
הסיפור. בינתיים
בסין יושב אדם, נקרא
לו צ'אנג לונג
(המצאתי את השם
כי הוא נשמע לי אוריינטלי ,
לא להיעלב),
ששומע שבמדינת ישראל הרחוקה מעבר
לים, קיימים
אנשים תרבותים ואינטליגנטיים,
שמשלמים הרבה מאוד כסף למי שיש כישורי
בנייה. צ'אנג
לונג טופח לעצמו על המצח,
ואומר בקנטונזית מצויה:
"זה בדיוק אני!
איפה נרשמים?”
הוא ממשיך לקרוא ורואה שהוא צריך
לשלם 10,000$, (סכום
עתק בעבורו משהו כמו מליון שקל בשבילנו).
מה הוא עושה?
בדיוק מה שאנחנו היינו עושים:
הוא מלווה כסף מכל החברים,
הקרובים והמשפחה שלו ,
ואז כשזה לא מספיק,
הוא הולך למקבילה הסינית לשוק האפור:
המאפיה המקומית,
ומלווה את ההפרש.
מה איכפת לו?
הוא הרי יודע שהכסף הזה הוא רק פיקדון,
ושהוא יקבל את כולו חזרה כשיחזור יחד
עם משכורת עתק,
שתאפשר להבטיח למשפחתו חיים ראויים.
כך הולך צ'אנג
לונג ומפקיד את הכסף ועולה על מטוס לישראל.
בארץ,
יושב המעסיק ומקבל יחד עם צ'אנג
לונג עוד 100 עובדים
זרים, ו 10,000$
פיקדון כ"א.
הוא עושה חשבון,
ומגלה שיש לו בקופה מליון דולר!!
בלי שהרים אצבע.
מצד שני יש לו פרויקט ענק,
שיכול להיכשל ועליו הוא גם יכול
להרוויח לכל היותר רק מליון דולר.
יושב המעסיק וחושב:
“ למה לי לסכן את הכסף שכבר הרווחתי?”
הרי כל מה שאני צריך לעשות כדי לשמור
את הכסף הזה אצלי בכיס הוא שהעובד הזר
יעבור על חוק אחד,
וזהו! הוא
עף והכסף נשאר אצלי”.
הוא מתחיל להתעלל בעובד הזר,
בתקווה שהוא יעשה בעיות והוא יוכל
להחרים את הפיקדון.
לא משלם לו בזמן,
מתאכזר אליו...
בכל מקרה צ'אנג
לונג לא יכול להתלונן כי יפוטר.
אזרח ישראלי יכול לתבוע את המעסיק
בבית משפט, אבל
צ'אנג לונג לא
יכול לנהל משפט בישראל מסין,
ואם יחזור בלי כסף,
דברים רעים יאונו לו למשפחתו,
אולי הוא לא יישאר אפילו בחיים לקיים
את המשפט. לכן
הוא שותק, וההתאכזרות
רק מתגברת עד שלבסוף הוא נכנע ובורח.
ברגע שצ'אנג
לונג ברח, אץ
רץ הקבלן שלנו בשמחה,
ללשכה מראה לו שצ'אנג
לונג ועוד עובדים זרים ברחו,
שומר אצלו מליון דולר בכיס,
ועוד מקבל פרס:
רישיון לייבא מאה עובדים זרים חדשים,
אולי גם להרוויח מהם עוד מליון דולר
באותו האופן.
באופן הזה כל
פרויקט: כביש,
קניון, בניין
וכדומה נשארים "על
הנייר" במשך
שנים ארוכות. יתרה
מזאת: היות
ומוקד תשומת הלב הופך להיות הפיקדון של
העובד, ולא
התפוקה שלו, אז
המעסיק רוצה לקבל עוד ועוד עובדים,
ולכן מפצל עבודה של עובד אחד לשניים
לשלושה והלאה וממשיך להתעשר.
בלשכה שמאשרת את יבוא העובדים הזרים
יושבים מומחים.
מיהם מומחים אלה אתם בוודאי שואלים?
נציגי קבלנים בדיוק כמו הקבלן שלנו,
שעושים את בדיוק אותו הדבר מן הסתם.
לא סתם ישראל הייתה מקום שני בעולם
ביבוא עובדים זרים ,
באופן חוקי.
(שוייץ הייתה במקום הראשון),
אבל אם היינו לוקחים בחשבון גם את הלא
חוקיים היינו עוברים אותם בענק.
אך את צ'אנג
לונג כל זה לא מעניין.
הוא יושב בחלק האפל של התחנה המרכזית
כדי לא להיתפס,
מדוכא ומיואש,
בועט בפחית ספרייט מעוכה,
כדי להוציא את העצבים ולא יודע נפשו
מרוב צער. אפילו
פה בישראל הוא יכול לראות את המבט על פני
אשתו כשיחזור, ואת
האכזבה בעיני ביתו,
שעד עכשיו שמעה שהוא גיבור,
מצליח ושיחזור עם הרבה כסף.
עכשיו היא תראה עד כמה הוא עלוב,
משתכר בסמטה חשוכה או בבית הכלא.
. יש לו חובות אדירים בבית,
גדולים עוד יותר כעת משהחרימו לו את
המענק (שהלווה).
את המשכורת מהמעסיק הוא עדיין לא
קיבל. לסין
עדיין הוא לא יכול לחזור.
בארץ הוא לא חוקי.
אפילו חשבון בנק הוא לא יכול לפתוח
בקלות.
אין לו ברירה,
הוא צריך להפוך לעבריין.
הוא עובד בשחור בכל מיני עבודות בלתי
חוקיות, ומתפלל
שלא להיתפס. נדיר
מאוד שהוא מצליח בכך,
אבל התקווה חזקה מכל.
בחיפושיו אחרי עבודה,נאלץ
צ'אנג לונג כעת
לקחת עבודות שישראלים כן מוכנים לעבוד
בהם, ובכך מזיק
לכלכלה המקומית.
הכעס עליו ועל שכמותו מתגבר בשל כך,
ואז מגיע יום בו הסטטיסטיקה אומרת
שיש 250,000 מובטלים,
ו-250,000 עובדים
זרים. מייד
מועברים תקציבים למשטרת ההגירה והיא
מתחילה לעבוד במרץ,
תופסת את צ'אנג
לונג זורקת אותו על מטוס,
אל עתיד בלתי ידוע,
אך בטח לא מזהיר.
אך המכונה לא
פוסקת. את מקומו
של צ'אנג לונג
מחליפים עובדים חדשים.
חלק מהסיבה לכך היא שגם הפקידים בסין
נהנים מכספי המענק,
ואין להם שום אינטרס להפסיק את התזרים.
הם ממשיכים לתאר את ישראל כגן עדן עלי
אדמות... ועוד
ועוד אנשים נופלים ברשת.
בישראל לעומת זאת,
המשרדים המתאמים את הפעולות האלה,
מוכנים לשלם למעסיקים מענקים כדי
שיצהירו שהם זקוקים ליותר עובדים מהנדרש,
כדי שהם ירוויחו עמלות.
תעשיית הנייר
עדיין מתגלגלת ומרוויחה.השילוב
של הכבילה למעסיק ודמי הפיקדון הגבוהים
חזק מכל חוק או תקנה.
בכל מקרה עכשיו מצאו פתח נוסף ,
מפוקח פחות,
ליבוא עובדים זרים:
פליטים סודנים מדרפור,
שאף אחד לא מתאמץ להעביר תקציבים לגוף
שיכול לבדוק שהם באמת פליטים,
כי זה רק יקטין את כוח העבודה הפוטנציאלי.
אבל על כך בפוסט אחר.
הערה:
כמובן שלא כולם מתנהגים באופן
הזה, ולא
כל מעסיק רמאי,
כמו שלא כל עובד זר הוא קדוש מעונה.
הפוסט הזה היווה רק הסבר דרך הקצנה
לאופן בו הבעיה נוצרה והחמירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
