ארכיון דון קישוט:

לא. לא חזרתי מטיול במאדים. גם מסיור בנקודה האדומה של צדק לא שבתי. על התופעה הרודפת את כדור הארץ מאז העדרי, שמעתי גם שמעתי!

מי היה מאמין ששלוש דקות יכולות לשנות את העולם עד כדי כך. כשסוזן בויל פערה את פיה, מעל הסנטר הכפול, אפשר היה לשמוע גל הדף, כן גל הדף, העובר בקהל כמו תגובת תסיסה כימית המונעת בידי קטליזטור. תחילה, הלעג שרה בכל מקום. הגיחוכים נשמעו מקיר לקיר כמו קרקורי תרנגולת. ואז בקע הקול שלה. לא מהר מדי, ולא לאט אלא בדיוק במידה הנכונה. מפתה,נשפך בצמיגות האיטית של דבש מכפית, והתשואות רק גברו. הקהל סער, התגובה הושלמה בזמן קצר, ובכלי הניסוי הקרוי "הדבר הגדול הבא- בריטניה", נשאר נוזל אחיד, הומוגני, של הערצה מקיר לקיר.

אין עוררין על כך שהניצחון של סוזן בויל גדול הוא בכל קנה מידה. אך האם זהו ניצחון בקרב או במלחמה. האם הוא סיפור גבורה, מרתק אומנם, שניאחז בו שוב ושוב עד למיאוס, או שמא יהיה זה פתיח לניצחון במלחמת הרדידות התקשורתית.

התשובה לדעתי נעוצה בשוערים. אותם האנשים האמונים על שמירת השער בין הערב הרב הצובא על שערי ההזדמנות האחת והיחידה, ומונע מאיתנו להשתעמם ולמאוס בכוכבי ה"חמש העשרה דקות". אין כל מנוס מלשאול האם סיפורה של סוזן בויל הוא תוצאה של כשרונה, של כיעורה, או הזלזול של אותם השוערים .

תארו לכם סצינה אחרת: סוזן בויל, רווקה סקוטית לא מוכרת מדדה אל אולם האודישנים מאופרת ברישול, גבותיה עבותות , שמלתה דהויה והליכתה על העקבים של הנעליים החדשות שההפקה נתנה לה מסורבלת על גבול ההתהפכות. תארו לכם מה היה גורלה אילו סיימון קאוול, האנטיאיידול, היה מתייחס אליה בנימוס הבריטי הקריר והבלתי מעליב בעליל. סביר מאוד להניח שאילו היה קאוול נותן לה את ההזדמנות הראויה, לא היינו מתרשמים. היא הייתה זוכה לגורלן של עשרות אלפי ציפורי שיר ללא מראה מסחרי, כמו חנה גור מכוכב נולד 2.

כעת שאלו עצמכם את השאלה הבאה: מה היה קורה אילו עכשיו היו השערים נפערים לרווחה, ומבול של "סוזן בויליות" : מבוגרות, צעירות, שמנות, רזות, חסודות ,זנותיות נחמדות ועוקצניות – בקיצור נשים מכל גווני הקשת, היה מציף אותנו. ואנו, שהיינו מתמוגגים מקולן המלאכי שמהדהד באוזננו, היינו מקבלים את המתת הזו כמובנת מאליה. האם אז, כאשר בתוכנית גילוי הכשרונות הבאה, הייתה צצה בחורה צרודה, אבל עם בטן שטוחה, רגליים שלא נגמרות, פני מלאך סגלגלים עם חיוך מבוייש. האם לא היינו מוחאים לה כפיים, מעודדים אותה, מזדהים איתה, הנלחמת בטחנות הרוח הממסדיות, ומטיחה בהן את גופה האנמי, בדיוק כפי שאנו מזדהים כעת עם גזרתה עבת הבשר של סוזן בויל??

התשובה לשאלה הזו כמובן חיובית. נשים כאלה תפסו את המקום הראשון בכל תחרות כשרונות מקדמת דנה, בין אם קולן היה קול זמיר או קול עורב. לכן אין מנוס מלהסיק, שהרבה יותר מכפי שהתרשמנו מקולה של סוזן בויל, התרשמנו מן הסיפור הטראגי שטוו לנו מפיקי התוכנית ב-3 דקות. מפיקים שסיימון קאוול אגב נמנה עמם.

סוזן בויל, עם כן, היא ברת מזל שאין כמותה. היא מהווה עלה תאנה לכך שאברי החישה התקשורתיים שלנו הפכו להיות מגורים מדי. לכן, כדי להנות מחוויית הצפייה כיום, עלינו להתגרות בכל החושים בו זמנית, ולא רק באחד: ראיה, שמיעה, וכו'... וכאשר כולם כושלים, מנסים בתוכניות הכשרונות הללו, לגרות את החוש היחידי שנשאר אצלנו לא מגורה מספיק: חוש ההומור. ובסופו של דבר אנו נשארים לצחוק על האומללים שבתוכניות, בלי לדעת שגם הם משמשים תפקיד במכונה/מגרסה של עסקי השעשועים, רק ללא כל תמורה.

סוזן בויל, מבינה גם היא את תפקידה. היא ממשיכה לפזר הבעות הפתעה תמימות. לצחקק בביישנות. להזכיר לנו שפעם היו ימים טובים יותר, ראויים יותר. אבל אין מנוס מן העובדה שסוזן בויל ישנה אחת בעשור. לא בגלל שחסרות נשים כמותה, אלה משום שרק פעם בעשור, באותן שעות אפלוליות בהן אנו חוזרים עייפים מטרדות היום, אנו מתעצלים מלהרים את החומות ולהיזכר שמשהו כאן לא עובד כראוי, ושפעם אולי לא היה טוב יותר, אבל בהחלט היה צודק יותר.