"אילו
רק הייתי ראש הממשלה,
הכל היה טוב יותר.
הייתי מראה למחבלים הערבים מה
זה!! מפנה
את כל הכסף לעזור לזוגות צעירים כך שלא
יצטרכו לקחת הלוואות חונקות כדי לממן את
המשכנתא והלימודים.
הייתי משקיע ברכבות,
בתשתיות ובחינוך;
מגדיל את מספר השוטרים,
מקטין את מספר המשתמטים,
מלמד יהדות,
מלמד את כל המדעים ,האומנויות
והטכנולוגיה.
מפטר את האנשים במשרד התיירות
שלא מצליחים להביא לארץ הקודש מספיק
אנשים. מקים
מתקני התפלה ומייבא מים.
מפסיק את ניצול העובדים הזרים.
ו...
ו...
ו...”
במילים האלה שמעתי את חבר שלי ,
א', מתלונן
על המצב. "אבל
אני לא ראש ממשלה.”
נאנח לבסוף.
ביבי לעומת זאת דווקא כן.
אולמרט, שרון
וברק היו לפניו.
ונדמה שאף אחד מהם לא הצליח למצוא
מענה ולו לאחת מן הבעיות שצוינו למעלה.
אולי הבעיה היא באיכות האנשים,
ואולי הבעיה היא במקום אחר:
הכסף.
לפני כמה ימים
נחת עלינו תקציב המדינה החדש.
בשנים האחרונות נדמה שאף אחד לא מסתכל
יותר על התקציב,
אלא מגלגל מיד לדפים הפיקנטיים:
דפי הקיצוצים.
“איך אפשר לחיות בלי תרבות?"
שואל משה,
הנזעם, שחקן
התיאטרון הטרי מתל אביב ,
“מה אתה מקטר,
איך אפשר לשלם 100
אלף ש"ח
שכר לימוד?"
משתיק אותו דוד הסטודנט למשפטים,
הקורא בדאגה על ביטול הסובסידיות .
ומולם צועד ויקטור בשמאל ימין,
בחור שחום ומשופם,
לובש מדים ודרגות של רנ"ג
, מביט עליהם
בבוז ושואג "
שניכם בוגדים!
אתם מפקירים את הביטחון",
ומצביע באצבע מיובלת על הקיצוץ באנשי
הקבע. בעוד הם
מתווכחים, אף
לא אחד מהם שם לב לזקן החלוש שיושב במסדרון,
אותו הקשיש שנושם בכבדות ונאלץ ללחוש
בגרונו היבש ושפתיו הסדוקות שיביאו לו
מים, הכל כי
קיצצו בתקציב הבריאות,
עד שהאק”ג שלו משמיע צפצוף צורם שתופס
את תשומת ליבם.
כשאני מקשיב
להם אני חושב לפעמים שראש הממשלה מרגיש
כמו אבא במשפחה מרובת ילדים.
אין מקום לכולם והם אוכלים מאותה
צלחת, לובשים
את אותם הבגדים,
ומתכסים באותה השמיכה.
בלילה לכולם קר.
הקטן ביותר צועק "קר
לי ברגלים, אני
הכי צעיר וחשוף למחלות".
מיד כולם נזעקים ומכסים את כפות רגליו.
מיד הבכור צועק "קר
לי בראש, אני
לא יכול לישון,
ואני היחידי שקם בבוקר לעבוד
ומביא כסף לעזור למשפחה".
מיד כולם ממהרים לכסות לו את הראש,
ואז הבינוני זועק שקר לו בטוסיק,
והוא "המעמד
הבינוני", הכי
נחוץ כי הוא מקשר בין הבן הבכור לבין
הצעיר. הוא זה
שמטפל בילד הקטן כדי שהבכור יוכל ללכת
לעבוד, וגם לו
מגיע להתחמם כתגמול.
השמיכה ממשיכה להימתח ולהתפתל עד
שלבסוף תיקרע, ולאף
אחד בבית הזה אין כסף לשמיכה חדשה.
התקציב לא
שונה בהרבה. כמו
השמיכה, התקציב
הוא רקמה דקה ועדינה של כספי מסים,
וכספי סיוע.
וצריך לשמור על הגבול המתיחה המקסימלי,
בלי להרוס את המארג לגמרי – משימה
לוליינית ומסובכת במיוחד.
רבים זוכרים את המשבר הכלכלי של סוף
שנות השבעים, וראשית
שנות השמונים. אז
קילו עגבניות עלה 3000
שקל (ישן),
וקרטיב עלה 500.
כמו המשבר היום,
גם המשבר ההוא החל בעקבות משבר עולמי
(בשנת 73),
כשראשי המשק הישראלי באותה התקופה
לא התנהגו כשורה וגרמו להתדרדרות שכמעט
הרסה את המדינה.
לכן, בכל
הנוגע לתקציב, צריך
להסתכל בחצי הכוס המלאה לפני שמסתכלים
בחצי הכוס הריקה.
יותר מדי כתבות מסתכלות,
מטעמי פופוליזם,
רק על החלק הזה.
והפעם ברצוני להקדיש כמה מילים לסוגיה
זו.
ראשית,
תקציב המדינה מגיע מכספי המסים.
במדינה כמו שלנו,
בה השכר הממוצע ירד,
אנשים רבים פוטרו,
אחרים משרתם קוצצה והם מרוויחים פחות,
גם כספי המסים שמגיעים לתקציב קטנים.
זה אומר שהשמירה על מסגרת התקציב
הנוכחית: קצבאות
סיוע, תמיכה
במוסדות תרבות,
במפעלי ספורט ובתשתיות,
היא עבודה בפני עצמה.
ישנן שתי
דרכים למלא את החוסר.
האחת היא לגבות יותר מסים מאלה שעדיין
עובדים, השנייה
היא לקחת הלוואות מבחוץ.
שתי הדרכים הללו בעייתיות.
אם יגבו יותר מדי מסים,
אנשים לא ירצו לעבוד כל כך קשה,
שהרי ממילא המדינה תיקח להם את הרווחים.
הרצון הזה,
ישפיע על אחרים התלויים בהם,
ספקי שירותים מוכרים וכו'
ויגרום להצטמקות נוספת של המשק.
מצד שני אם תיקח המדינה עוד הלוואות,
זה יגרום לאפקט קשה שבעתיים.
ראשית, את
ההלוואה יצטרכו להחזיר עם ריבית.
כלומר יותר ממה שלוו.
שנית, כשירצו
להלוות עוד, לא
ימהרו לתת את הכסף,
כי גם ככה יש ללווה חובות רבים להחזיר,
ואף אחד לא רוצה להיות בין האחרונים
בתור הנושים. לכן
אין ברירה אלא לקצץ.
הקיצוץ מאפשר למזער את ההליכה בדרכים
הללו ובעצם זה מציל את המשק.
אף אחד לא
מכחיש את הצורך לקצץ,
אבל כולם אומרים שצריך לקצץ במקום
אחר רק לא אצלם.
מלבד האבסורדיות שבטענה הזו,
כולם שוכחים שקיצוצים זה עניין פוליטי
לגיטימי. זהו
העניין הכי פוליטי שישנו.
מדוע אנו הולכים לקלפי כל שנתיים
לבחירות? האם
כדי למנוע מפרס לחלק את ירושלים?האם
כדי למנוע מתן זכויות להומואים?
האם כדי להכניס לערבים דרך האדם היחידי
ש"מבין
ערבית", ליברמן?
לא! אנו
הולכים לקלפי ושמים פתק,
בדיוק מאותה הסיבה שאנשים קונים מניה:
כי אכפת לנו.
אנשים מצביעים או רוכשים מניות
בחברה/מדינה
כי הם רוצים שיהיה נציג מטעמם בגוף המנהל.
אם , כי
רציתם להכניס לסמולנים/לערבים/
לדתיים, בחרתם
נציג בלי לשאול אותו איך יתנהג בדיוני
התקציב, אל
תתלוננו עכשיו.
כשמתבוננים
על התקציב, במיוחד
בימים אלה צריך לבחון אותו במספר פרמטרים.
ראשית האם הוא גורם לנזק בלתי הפיך.
לפטר 1000 אנשי
קבע, ולשכור
במקומם 1000 אזרחים
שיעשו את אותה עבודה,
הוא לא נזק בלתי הפיך.
נכון שתנאי המשרתים בקבע נפגעים,
אבל רובם הרי צעירים (פחות
מ-45) הם יקבלו
פיצויים גבוהים ועדיין יוכלו להשתלב
בתחום אחר. גם
התשלום על ימי האשפוז לא נראה לי קריטי.
50 ש"ח
ליום השתתפות עצמית,
עד לתקרה של 150
ש"ח,
הוא סכום מגוחך .
רק הפינוי באמבולנס עולה יותר.
כך שמבחינה כספית מדובר במטרדים בלבד
ולא בנזקים בלתי הפיכים.
הפרמטר השני
שעל פיו יש לבחון את התקציב הוא במישור
הערכי. כאן
הכישלון הממשלתי נחרץ.
מדובר על המצאת חוק חדש כדי לעקוף את
החלטת בג"ץ
להכיר בטיפול הילדים כהוצאה מוכרת.
דבר המערער את הסדר השלטוני בארץ.
מהו ערכו של בית דין ,אם
בכל פעם שלא מוצאת חן ההחלטה שלו,
ממציאה הכנסת חוק שמבטל אותה?
עוד החלטה מבישה היא הקפאת ההעלאה
לניצולי שואה. מה
שמיוחד בהחלטה הזו,
הוא שביבי יהיה כנראה ראש הממשלה
האחרון שבזמנו יהיו ניצולי שואה חיים.
את הבושה הזו כבר אי אפשר יהיה למחוק
לנצח.
הפרמטר השלישי
הוא האם הכסף שקיים מחולק כראוי.
כאן התשובה אומנם שלילית,
ישנה שחיתות גדולה,
מקורבים שמקבלים מכרזים ועוד.
אבל אי אפשר להאשים את הממשלה בהזנחה
של 60 שנה.
את ההחלטות האלה צריך היה לקבל ביום
הבחירות, לא
אחריו. זה נכון
שאפשר היה לחסוך הרבה כסף אילו היו מפנים
את הכסף שמקבלים החרדים למטרות אחרות.
אבל אם הציבור החילוני לא דיבר בנושא
באופן מפורש, הוא
לא יכול להאשים את נבחריו שמתנהגים באותו
האופן.
לסיכום אני
חושב שהתקציב הנוכחי הוא לא טוב אבל בהחלט
סביר. הוא לא
גורם נזק בלתי הפיך,
כמו מוות אנשים,
הרס מוסדות וכיו"ב.
מצד שני הוא עדיין מציב את מדינת ישראל
במצב בו אם יתרחש מקרה חירום ,
כמו מלחמה רעידת אדמה או מכה כלכלית
נוספת, היא תוכל
להלוות כספים כדי להשתקם.
מלבד העובדה שהממשלה מנסה לעקוף את
הדמוקרטיה ולקבוע אותו לשנתיים,
הביקורת עליה לא מוגזמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
