ארכיון דון קישוט:

אין כמו סנטר חזק כדי להביע מנהיגות!

סנטר מסותת חזק יותר מאף ארוך ופולשני. הוא עולה בעצמתו על שיער ים תיכוני מקורזל, והוא אפילו מאפיל על עור שחום של פועל נמל גס. נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי,יודע זאת היטב.

ביום שלישי,הפכה צרפת להיות למדינה המערבית הראשונה שהעבירה חוק לענישת בזק כנגד משתפי קבצים. כצפוי ההחלטה זכתה לקיתונות של בוז מצד שישים מליון האזרחים הצרפתיים, כאשר אחוז קטן, האומנים וחברות התקליטים והתכנה, הריעו להחלטה כאמיצה. אין ספק שדמות ימנית כמו סרקוזי, דמות לא אהודה על האינטלקטואלים, זכתה באופן נדיר להשתזף לאורן של מחמאות אלה.

עם זאת אין עוררין על מספר עובדות: שיתוף הקבצים הפך לנפוץ באינטרנט. התקדמות הטכנולוגיה הזו, הפכה כמעט כל יצירה אמנותית: תמונה, שיר , ספר או סרט, לכלבה מיוחמת הנרדפת בכל רגע ע"י עשרות אם לא מאות כלבים – כלבים שוטים הזוממים לשדוד את תמימותה. הקלות הזו, ואני כמעט מתפתה לומר "הקלות הבלתי נסבלת הזו", הפכה עבור האומן את השתכרות השכר ההוגן לבלתי אפשרית. זה לא שבעבר חיו האומנים חיי עושר ומותרות. נהפוך הוא, דמות האומן המיוסר מלווה אותנו מאות שנים, אבל ההבדל הוא שעכשיו החלום השברירי של חיים טובים בסופו של יום נגדע בגסות.

הייתה זו יכולה להיות מלודרמה טראגית מהסוג שטלנובלות נבנות סביבן. אומן מיוסר שמגדל כמו תינוק יצירת אומנות , ולבסוף כשהבשילה, היא נחטפת ע"י עדת שודדים מזוקנים וחסרי מצפון. רשויות החוק, שופטים ושוטרים קשי לב, לא מעניקים כל סיוע לאומן המסכן, הוא מתדרדר מדחי אל דחי עד שהוא מבקש את נפשו למות, ובדיוק כשהוא עומד על הצוק ומביט בגלים העכורים מתנפצים על הסלע, מגיח פתאום מן האופק האביר סרקוזי על הסוס הלבן וממהר להושיע. הוא מציל את הילד לקול תרועות חצוצרה, ומשיב אותו לחיק מולידו לקול תשואות הכפריים, כשעל הכותרת The end, מופיעה נשיקה רטובה לקרלה ברוני.

האמת שונה כמובן. החוק העניק ,ועדיין מעניק, הגנה נרחבת על זכויות יוצרים. ההגנה הזו חסרת תקדים בהיקפה. היצירה זוכה להגנה לכל חיי האומן, ועוד 75 שנים לאחר מותו. יותר מכולם, אנו בישראל מודעים להיקף הכמעט מוגזם שלה. רק לפני 5 שנים הפכו יצירותיו של ביאליק, המשורר הלאומי, להפוך לנחלת הכלל. האיש שמעולם לא היו לו ילדים, האיש שאת יצירותיו אולצנו כולנו ללמוד בבית ספר, המשיך לשלם תגמולים (אין לי מושג למי), מבלי שאף ישראלי יוכל לגשת ליצירותיו במאגר חופשי וזמין (אינטרנט לדוגמה), מבלי להיתבע. כך שלמעשה לא רק שרשויות החוק הן בעד האומנים, הן בעדן בצורה גורפת ובלתי הגיונית בעליל.

אם כך, מה מפריע להגנת הזכויות? התשובה פשוטה: משפט. זהו מנהג ישן ונושן של הדמוקרטיות בעולם, וגם של ה"לא דמוקרטיות" הרואות בעצמן "נאורות”, שלפני שייגזר עליו עונש, יזכה אדם למשפט הוגן. במציאות כמו שלנו, משפט הוא עסק יקר, יקר מאוד, כפי שניתן לראות מהמשכורות של עורכי הדין. הוא לוקח שנים, ומסתיים לרוב בפשרה. לכן הגמול הפעוט על שוד הקניין הרוחני לעתים קרובות אינו מספק.

עובדה זו אינה חדשה. במשך שנים הזהירו אנשי התכנה בעולם, שרדיפה חסרת אבחנה אחר משתפי קבצים לא תמגר את התופעה, אלא תמגר את השליטה בתופעה. עוד בשנים שכל חברות התקליטים התאגדו כנגד נאפסטר האגדית, הזהירו עיתונאי התכנה בעולם, שבחשכה אורבים שירותים רבים אחרים, עם טכנולוגיות משוכללות אף יותר.למרות זאת, מלבד חברת תקליטים אחת שנסוגה, המשיכו שאר החברות במסע הצלב שלהם, הפילו את נאפסטר, רק כדי לראות את קאזה מתרוממת מהריסותיו. לאחר שהפילו את קאזה כעוף החול קם אימיול, ביטורנט, סולסיק ועוד שירותים ידועים יותר או פחות. גם ראשים עמומים , כמו לאלה היושבים בדירקטוריונים, הבינו שפעילות כזו חסרת טעם, אבל אז כבר לא היה עם מי לדבר. נאפסטר שריכזה את התופעה במין מונופול נעלמה, והתחרות בין התכנות הפכה כל הסדר מוסרי לבלתי אפשרי – תמיד הייתה תוכנה שהייתה מפירה אותו למען בצע כסף.

בחדרי הישיבות שישבו בהם אותם הדירקטורים, ישנו כלל לא מפורש מורשת מאובנת מתרבות הקוצ'ינג, : "אם משהו מצלצל טוב, אין ספק שהוא נכון”. הבעיה היא שבתרבות האמריקאית ישנם יותר מדי ביטויים המצלצלים יפה, אך מגוחכים. קחו לדוגמה את fight fire with fire. אני רוצה לראות את האידיוט שבזמן שריפה, ניגש עם לפיד בוער, ולא דלי מים, כדי לכבות אותה. מה לעשות ש fight fire with water לא מדרבן דיו. Denial is not just a river in Egypt , הוא עוד אחד שכזה. אפשר לחשוב שהדבר הראשון שנרקומן או אלכוהוליסט יעשה, אחרי שאשתו עזבה אותו, המשטרה עצרה אותו, והוא הפך לשפחת מין של אסיר שמן בשם באבא, זה לפתוח בתנוחת דוגי את האטלס, ולחפש איפה הנילוס כדי לבדוק אם הוא באמת בהכחשה. בכל אופן, חדרי הישיבות האפלים של הדירקטוריונים, הנפיקו מטבע לשון חדש , אידיוטי לא פחות, המתאים לסוגיה שלנו: "בשם החוק, צריך להתעלם מהחוק”.

"בואו נזרוק לפח את המשפטים הארוכים, את העדויות והדחיות שמאריכות את המשפט שנים. נעשה משפט בזק! כיתת יורים! נקים ראשות משפטית חלופית שתחליט במהירות אם להעניש אדם או לא. אתם יודעים מה? בואו נזרוק לעמך עצם, ניתן להם כמה ערעורים, שלא יהיה להם על מה לקטר.” כך חשבו להם המנהלים, והקימו לתחייה בצרפת את "חוק שלוש הפסילות". אדם יוזהר שלוש פעמים ואם יסרב ינותק מן האינטרנט לשנה ע"י ראשות לא משפטית שתעקוף את החוק.

אלה העובדות. אינני צרפתי, אינני דובר צרפתית אפילו, ולכן אין סיכוי שאשפיע לכאן או לכאן. אני מתייחס לדבר כמוגמר, ומנסה לחשוב מה יתפתח מכאן.

ראשית, ההצהרה הזו בוודאי תיצור פניקה עצומה בקרב משתפי הקבצים. זו הייתה המטרה שלה בעצם. כל עוד החוק אינו רשמי, ולא הועבר באופן סופי, הם ימהרו להוריד בהיסטריה חסרת תקדים כל דבר שיוכלו, בין אם הם צריכים אותו ובין אם לאו – כמו בימים האחרונים של נאפסטר. כך הפרת זכויות היוצרים תגיע לממדים היסטריים. לאחר מכן, לאחר שתגובש הועדה שאמורה "לקצר את ההליך המשפטי והמסורבל", היא תצטרך להצדיק את קיומה.

היא תתפוס כמה פרחחים, לא חכמים במיוחד, ותמצה עימם את הדין באופן פומבי. כמו כל השגיאות, פרחחים אלה יקבלו עונש לא פרופורציוני , ובצד הניתוק והחשיפה, יאלצו לשלם אלפי יורו קנס על כמה שירי מחתרת של אומן כושל שאף אחד מלבדם לא היה מעוניין בו. הדבר יגרום לשני אפקטים: הראשון הוא הזדהות עצומה מצד האוכלוסייה עם הפרחחים, השני הוא שהעונש החמור יגרור פניה לבית המשפט בבקשה שיעשה סדר. זה יעכב את פסק הדין למשך שנים. ראשות האכיפה המיועדת, תהפוך ללא יעילה יותר ויותר, עד שבעלי זכויות היוצרים יפסיקו לפנות אליה. באופן אירוני הרצון להימנע ממשפט מסורבל , יגרום למשפט ארוך ומסורבל אף יותר.

הפתרון הנכון היה שינוי המודל הכלכלי. כיום אין שום צורך ממשי בחברות תקליטים. נגני ה MP4, הפכו מוזיקה וסרטים לזמינים, ניידים ונפוצים. הקינדל, מכשיר נייד לקריאת ספרים, גם הוא זמין במחיר סביר. כל אלה לא מבשרים את מותה של הרוח היצירתית, להיפך, הם מבשרים על רנסנס שלה. רנסנס שאינו מוגבל במקום ובזמן. השועל היחידי בלול התרנגולות הזה, הוא שחיסול המגבלות ללידה מחדש הוא חיסול המתווכים . המו"לים הסוכנים, המוכרים והפרסומאים, כולם אנשים החיים במורד ההצלחה ולא במעלה שלה, ושואבים ממנה מים למחייתם עד שלבסוף לא נותר אלא זרזיף. לצערי לא השכילו מרבית האומנים להפוך את האינטרנט למדיום אמתי בו אומנותם תבוא לידי ביטוי. הם הניחו ל"מעכרים” האלה לנהל אותם ולשלוט בהם. התמכרו להם כמו אישה מוכה ההולכת אחר בעל מתעלל, האמינו לכל מילה שיוצאת מפיהם, עד שכמו אותה אישה מוכה, הם מצדיקים אותם ללא עוררין.

החדשות מלאות בסיפורים על אומנים המסתכסכים באופן תדיר עם חברות התקליטים שלהם, וסופרים עם המו"לים שלהם. בעולם, פרינס שינה את שמו וקיעקע SLAVE, כל לחיו, כמחאה על יחסה של חברת התקליטים אליו. גם ג'ורג' מייקל לא ליקק דבש. אצלנו הראל סקעת עדיין נלחם עם חברת התקליטים הקודמת שלו, שטוענת, למרות שהוא נעשה כוכב ללא קשר אליה, שהוא חייב לה משהו. שלא לדבר על רמי קליינשטיין וריטה שיצאו כנגד הליקון על מליונים שחסרים מספרי החשבונות. בתחום אומנותי אחר מוכרים אצלנו "ספר שני בשקל", וסופרים מוכרים שעבדו כל חייהם, מגיעים לחרפת רעב . למרות זאת ישנה חוצפה בקרב המתווכים הללו, לומר שהם לא נלחמים למען עצמם, אלא למען האומנים?? אין דרך לשבור את המעגל הזה, משום שבטבעו הוא פסיכולוגי. הדבר היחידי שאפשר לעשות, הוא להפסיק לממן אותו, ולקוות שקרני השמש של המציאות תחדורנה מבעד לסבך האפל.

החוק החדש, עושה בדיוק ההפך. הוא מעבה את הסבך. הוא מעצים את האשליה, ובסופו של דבר, גם אם יתפוגג בקול ענות חלושה, הוא יעצים את המיתוס, שהסוכנים והעורכים, “נלחמו בשבילם". כסף לא יצא להם מזה. אנשים שמחפשים את מי להאשים, תמיד ימצאו. אבל בעתיד אולי מכל האשמים אולי יפנו אצבע אל הסנטר ההחלטי של סרקוזי.