ארכיון דון קישוט:

לא האיכות היא זו הביאה למכבי את האליפות, אלא המכביזם – תנועה שהדורסנות בראש מעייניה. כבר ארבעים שנה שמכבי תל אביב מתנחלת בראש טבלת האליפות. ארבעים שנה של כתמים צהובים מקפצים על הפרקט. בעידן בו לאנשים לא אכפת מהסמל, הסמל הוא הדבר היחידי שנשאר למכבי.

הייתי רק ילד כשהשמות הגדולים של מכבי היו שגורים בפי כל ישראלי: אולסי פרי, ארואסטי, ג'מג'י וברקוביץ', כן ברקוביץ' . הם זכו לחיי נצח הרבה אחרי שפרשו. הם היו הטובים שנלחמו ברעים, בצסק"א ובזאגרב. אני זוכר איזו חלחלה העביר השם סבוניס, בהגיה הכה ייחודית של יורם ארבל שנאמרה בספק לחישה ספק סינון. הייתה לו דרך , ליורם ארבל, לתאר את המהלכים של סבוניס, כמו התקדמות של גודזילה, צעד אחר צעד בלי למהר, בלי להירתע, לדרוס כל דבר שבדרך. אז כשהנשימה הייתה נעצרת מהמתח, היו מופיעות פתאום בתחתית המסך כפות ידיו המתנפנפות של ארואסטי, וארבל היה אומר ארואסטייייייייייי כמו גנרל מובס הרואה את חיל הפרשים שלו דוהר מרחוק לישועה , ואני הייתי נושם לרווחה.. על ארואסטי אפשר לסמוך!

לצערי לא זכיתי לראות את מכבי לוקחת אליפות אירופה. לא כילד. אומנם זכיתי לראות אותה עולה מספר פעמים לגמר, אך תמיד היא נפלה שדודה, תרתי משמע, בידי קבוצה ספרדית ,איטלקית או יוגוסלבית. אבל בדרך מוזרה, זה מעולם לא הרתיע אותי. מעולם לא כיביתי את מקלט הטלוויזיה מאוכזב. גם כשמכבי הפסידה, הייתה לי הרגשת סיפוק. שמה שהיה צריך לעשות נעשה.

מאז עברו שנים. מכבי התאוששה לאחר משבר קצר, ותחת שרביטו של פיני גרשון המשיכה להצליח. היא חזרה לגמר גביע אירופה במילניום החדש ורציתי כל כך שיהיה זה גמר משמח, בדיוק כמו אותם המשחקים של ילדותי. לראות את אותם הגמדים הצהובים מסתערים על הסבוניס התורן, שמפלס את דרכו באטיות מאיימת לאורך קווי הפרקט בכדרור אטי אך נחוש. אך במקום סבוניס שנוא, ראיתי לאכזבתי המרה את עודד קטש האהוב, לובש את המדים הירוקים של היוונים שנראו כה מוזר עליו, נועץ את שלשת הניצחון, ויחד אתה את המסמר האחרון בשיגיונות הילדותי שלי.

אני מאמין שלא סתם לבש אז קטש מדים ירוקים. היה זה רמז ממעל שהבהיר לי שהדולר הוא השחקן היחידי על המגרש כיום. הדולר הוא לא רק המנוע, אלא גם המקווה. מקווה שטבלו בו את שאראס, האפמן שארפ ואחרים והפכו אותם כשרים למהדרין. גם בנסיבות חשודות כמו ביינום ופישר. אין כל פסול בכך. בעולם כמו שלנו זה רק הולם שהדולר יהיה השחקן הראשי. הבעיה היחידה היא שכל דולר דומה לחברו. רק המספר הסידורי מבדיל בינם... בעצם כמו השחקנים כיום. זה משעמם לדמיין שני שטרות נלחמים זה בזה . אין סיפור, אין מניעים... אין אהדה! כל מה שיש הוא רצון להכניס אותם לארנק ולקנות איזו וילה בטוסקנה, אולי שתיים.

לפני שנתיים הייתה התקופה הקשה במכבי. עודד קטש התפטר וצביקה שרף תפס את מקומו. רבים יאמרו שזו הייתה תקופה ארורה, אך אהבתי אותה דווקא. אילו יכולתי הייתי חי אותה שוב. ההישגים היו ברצפה אבל התקוות היו בשמיים. זו שוב הייתה המכבי של ילדותי. שנלחמת מול כוחות עדיפים עליה בהרבה... ומנצחת. שנים שמכבי זכתה באליפות ישראל הפסיקו להיות ספורט, והחלו להיות תרגיל בהנהלת חשבונות באוניברסיטת חיפה. אך אז החלו הדברים להשתנות.

בכדורגל אומרים שהכדור הוא עגול... רק הכדורסל בארץ היה קובייה – קובייה שהמשיכה ליפול שנה אחר שנה על אותה הפאה. אך בשנה שעברה הקובייה נפלה על פאה שונה ומכבי הפסידה את האליפות. כולם הכתירו את השנה הזו ככישלון. רק אני חשבתי שזו הייתה הצלחה אדירה. כדורסל זה לא התארים, אלא הסיפור, החלום. ככל שהחלום יותר בלתי מושג, כך הסיפור, המאבק, מרגש. מה אתם הייתם מעדיפים סיפור משעמם עם סוף טוב, או סיפור מעניין עם סוף עצוב? אני מעדיף את האחרון. הראשון מבטיח שנה משעממת, בלי ריגושים. ואילו השני מבטיח שנה מעניינת, מסעירה, שנה שבה האוהד מרגיש שהוא באמת משפיע. אומנם הסיום עצוב, אך איזה אוהד לא ירצה את ההתרגשות שבצידה.

השנה החליטה הנהלת מכבי לכתוב את סיפורה על דף חדש, ובדיו חדשה-ישנה. פיני גרשון שוב אוחז את מושכות כיום. הפעם הוא אוחז בהן בעצמה גדולה יותר מבעבר. דרך המסננת שנעלמה עם השנים בצבץ אופיו הדורסני של פיני. הניסיונות הפתטיים שלו לגרום לכספי להיראות רע, כדי לחבל בסיכוייו לעזוב במקום לתת לו הצעה אטרקטיבית היתה רק דוגמה אחת. כשראיתי את מכבי לוקחת אליפות, אל מול מכבי חיפה ואל מול גליל גלבוע במשחק קודם, הרגשתי ששוב חזרתי לימי הפנקסנות: לנצח ויהי מה... גם כשלא מגיע.

אין ספק שלפיני גרשון יש מזל, והמזל הכי גדול של פיני, הוא לדעת מתי להיכשל. אילו היה מגיע להישגיו של צביקה שרף בשנה שעברה ומופיע בגמר אליפות אירופה, העומס הנוסף היה הופך להיות הקש ששבר את גב הגמל ומכבי שוב הייתה מפסידה את האליפות. אבל הגורל חייך אליו, ואפשר לו לצאת מוקדם ולרכז את משאביו ומאמציו במערכה אחת ולנצח ניצחון צפוי מראש. בדברי ימי מכבי הוא נרשם סופית כמושיע – מושיע משעמם במיוחד ויחד עמו נחרץ גורל הכדורסל הישראלילהיות שוב כדורסל של נבחרת אחת.

היום החלטתי לנטוש את אהבתי הישנה למכבי. לא כי היא נכשלת, אלא כי היא מצליחה. העונה הזו והקודמת פקחו את עיניי והראו לי שמשהו רקוב. איאן פלמינג, כותב סדרת ספרי ג'יימס בונד, אמר שלג'יימס בונד אולי יש רישיון להרוג אבל הוא צריך שכל הריגה תהיה אלגנטית אחרת הוא סתם עבריין. למכבי, למכביזם, יש רישיון לנצח, אך את האלגנטיות שלהם בכישלון ובהצלחה איבדו מזמן. אלך לי לחפש גיבורים אחרים. גיבורים שמאמינים בחלום, גיבורים שמחפשים לטפס על ההרים הגבוהים כי הם שם, ולא כי יש מישהו שמחכה למטה לסגור אתם חשבון. גיבורים שמחפשים את היריבים החזקים, ולא יוצאים מגדרם כדי להחליש יריבים חזקים טרם הקרב.

זהו סיפור אהבה שתם, סיפור גירושין בו סוף כל סוף אני יכול להמשיך הלאה. שלום מכבי... שלום ולא להתראות.