תחילה חשבתי לדלג על פרוייקט "כשהייתי חצי", אבל כשראיתי כמה מהנה הוא החלטתי להשתתף. הינה יום טיפוסי שלי כשהייתי בבית הספר בכיתה '.
"שלושים
ושתיים , שלושים
ושלוש..."
"חסר
מעש, מה
אתה עושה, הארוחת
בוקר מוכנה",
אני שומע קול מעבר לדלת
"אני
בא, אמא!
אני בא!
שלושים ושש",
שיט התבלבלתי.
אני אצטרך לספור את הכל מהתחלה.
"מה
עשית שם" שואלת
אותי אימא בזמן שהיא מסדרת את הצלחות.
אני מחייך את
החיוך הסתום שלי,
אותו החיוך שאני מחייך בזמן שאני עושה
פוק ולא רוצה שאף אחד ידע,
מסתכל עליה ובלי למצמץ עונה "כלום"
מבוייש.
היא מסתכלת
עלי כמה שניות, מנסה
לקרוא אותי, ואז
נאנחת. “שב
שב, האוכל
מתקרר"
אני יושב
ואוכל.. בולס
יותר נכון. אני
כבר שוקל 90 קילו
, אני חייב
לרזות! העיגולים
הכתומים של הגזרים,
הם הראשונים להיעלם בתוך הלוע שלי,
ואז המלפפונים,
ולבסוף העגבניות.
אני ממשיך להתלבש ולהתכונן לבית הספר.
באמצע אני נעצר ומודה לעצמי שהפעם
לא פלטתי שאני סופר את השערות על החזה.
אני תופס את
התיק שלי, זכרתי
לעשות שיעורים?
מה זה משנה, אם
ישאלו אותי אני שוב אחייך את חיוך הפוקים
שלי, הוא אף פעם
לא מאכזב. אני
גורר את התיק מאחוריי,
אפילו לא הספקתי לתת לאמא שלי נשיקה,
אבל אני חייב לתפוס את האוטובוס הישיר.
אחרת אני אקבל סחרחורת מהסיבובים שלי
בעיר ובסוף עוד אאחר.
עוד שתי מדרגות,
אני מרים את הרגל ודופק זינוק פלייה
רלווה ב"רברסה",
ומבחין באוטובוס בקצה השני של הכביש.
אני רץ מאחוריו כמו פליט אחרי פרוסת
לחם, ודופק לו
על הדלתות כמו פסיכי.
יש!
הוא פתח. אני
נכנס מיוזע ומחפש מקום לשבת.
שוב אין לי איפה.
אני אצטרך להזיע בעמידה.
איזה מזל שלבית ספר יש תלבושת אחידה...
אני יכול להסריח אותה חופשי.
האוטובוס
מגיע לבית הספר ואני מזנק החוצה כמו
ב"לשחרר את
ווילי”. אוויר!!!
מרחוק אני שומע את הפעמון.
נשמע קצת כמו פעמון של כנסייה.
“יאללה סתום חסר מעש,
יש לך הערות על כל דבר.
תתחיל למהר!"
אני אומר לעצמי,
כשאני ממהר לשיעור ספרות.
באנחת רווחה אני מתיישב על השולחן
שלי בסוף הכיתה ופותח רגליים כמו שייך
ערבי ,מניח ראש
על השולחן הקר ומנסה לצנן את המצח המיוזע.
"
עוד פעם אתה יושן לי בשיעור!”
אני שומע קול מאחוריי.
אני מרים את הראש ורואה את המורה
לספרות, עם
הקארה מגרפה שלה,
נועצת בי עיניים.
יש לי הרגשה שהיא לא אוהבת אותי...
טוב שתיקח מספר,
לא מזמן שמו בבנק מכונה חדשה שנותנת
מספרים. שתיסע
כבר לשם.
“מה אתה
עושה בלילה במקום לישון?”
היא שואלת בערמומיות.
אני מסתכל
עליה מגמגם... חושב
אם לספר לה. "הוא
מסתכל על הסרטים בRTL”,
הליצן של הכיתה מנדב הסבר,
וכולם נשפכים.
אפילו המורה מחניקה חיוך.
אבל זה עזר לי.
עכשיו היא סוגרת את הנושא,
ומשתיקה את הכיתה.
לא הייתי צריך להשתמש בחיוך פוקים
שלי !!
"מי
קרא את הספר",
המורה פותחת את השיעור.
דממת בית קברות מתפשטת בכיתה.
בדיוק מה שחסר לי,
גם לאחר וגם לא להכין שיעורים.
אני מנסה לחשוב איזה ספר הייתי צריך
לקרוא. השחור?
הירוק? אה...
הכחול! איך
קראו לו. "התפסן
בשדה שיפון”. על
מה הוא היה בכלל.
"המורה!
המורה!”
אני מרים את האצבע”.
"
מהההה חסר
מעש , מה
עכשיו?".
היא מתבוננת בי בחוסר סבלנות.
אני מסתכל
עליה ומנסה לחשוב על המשפט הכי מתוחכם
שיש לי להציע. “אני
לא חושב שהספר הדגיש מספיק את הקפיטליזם
מול האקזיסטנציאליזם באספקלריה של
הדארוויניזם".
פתאום אני
רואה את כולם מסתכלים עלי.
“רק שלא תבקש ממני להסביר.
רק שלא תבקש ממני להסביר",
אני עוצם את העיניים ומתפלל.
מה אני אגיד לה,
שגנבתי את הציטוט מסרט על אומנות
מודרנית ששדרו באוניברסיטה הפתוחה אתמול.
"אתם
רואים, תשקיעו
כמו חסר מעש!
תפסיקו להתעצל!”
אני נאנח.
זה הצליח...
עכשיו אני לא צריך להסביר.
ניצלתי!
המורה מחייכת
אלי בסיפוק... “עכשיו
חסר מעש יסביר לכל הכיתה למה הוא התכוון"
אני בולע את
הרוק.
המוח שלי ריק
כמו כיס של ילד שבזבז את כל הקצבה שלו בתל
ברוך. למה,
למה הייתי צריך לפתוח את הפה שלי?
“יאללה,
תהמר על כל הקופה,
מה יש לך להפסיד.
הגאווה והכבוד הלכו מזמן".
אני אומר לעצמי
אני מביט
במורה בקול הכי סמכותי שלי,
ואומר "קפיטליזם
זה אמריקה,
אקזיסטנציאליזם זה פילוסופיה
דרוויניזם זה קדמה,
וכולם רוצים לחיות ביחד בשלום!”
אני מרים את הסנטר ככה שאי אפשר יהיה
להתווכח איתי. וחושב
"יאללה
שהכונפה הזאתי תשלח אותי כבר למנהל ותפסיק
להתעלל בי".
היא מתקרבת
אלי ובוחנות אותי במבט חמור...
אני כבר יכול
לשמוע את ההרצאה הדו חודשית מז'
(סגן מנהל). זה
מתקרב... נו..
אחת שתיים שלוש...”
"יפה”
היא אומרת.
אני מגרד את
הרקה, אולי לא
שמעתי כמו שצריך.
חשבתי לרגע שהיא אמרה "יפה".
באמת שכחתי היום לנקות את האוזניים
"ותראו
איזה צנוע הוא,
הוא מעמיד פנים ש לא יודע מה הוא
כרגע אמר"
שיט ראיתי את
הסרט הזה ב"איזור
הדמדומים", עכשיו
היא תהפוך לערפד ותנסה לאכול אותי,
למה לא עשיתי דיאטה כשהייתה לי
הזדמנות.. אני
וה-90 קילו
הארורים שלי.
אני כבר רואה
מזווית העין את המבטים המעוצבנים של
החברים שלי... “חרשן!”
אני שומע נישא על גבי הרוח.
איזה מזל שאני כזה שמן,
אני חושב, לפחות
אף אחד לא ינסה להרביץ לי בהפסקה.
הצלצול הגואל
מגיע, ואני לבד
מסתובב בחצר. אוכל
את הסנדביץ' ביצה
קשה שלי. כשאני
חוזר לכיתה אני מדוכדך הרבה יותר.
אני שוקע במחשבות...
השיעור הבא גאומטריה.
בני המורה (לא
קשור לבני מהבלוג),
לא מבין כלום במתמטיקה,
הוא רק רוצה שיהיה לו שקט בכיתה...
סבבה מתאים לי.
סוף סוף שיעור צינון.
אני שומע שוב את הפעמון ועולה לכיתה.
בני נכנס
לכיתה, ומנסה
לסדר את התלתל הבודד שלו כך שיכסה לו את
כללללל הקרחת. זה
מוזר איך מורה למתמטיקה מנסה לגרום שאחד
יהיה יותר משתיים,
אני חושב. "מה
אכפת לך אני פתאום
אומר לעצמי,
אולי תלמד לשבת לשתוק ולהנהנן
כמו כולם".
זהו! זה מה
שאעשה. אני כבר
מתחיל את הנהון הדאשבורד שלי.
השיעור מתחיל
"חסר
מעש... גש למנהלת".
אבל בני,
מה עשיתי.
"לא
מעניין אותי, גש
למנהלת!”
אבל...
"בלי
אבל. גש למנהלת!”.
לרגע אני חושב
שרובוטים השתלטו על בני,
אבל אז אני נרגע,
בני הוא מכאני מדי בשבילם.
אני משלים
עם גורלי והולך למנהלת.
הצעידה לחדר
של המנהלת זה דבר מוזר.
ראשית, יש
את הרעש של בית הספר,
וככל שמתקרבים יותר ויותר לחדר המנהלת
הכל הופך יותר ויותר שקט.
קרוב לשם, אפשר
לשמוע רק את החריקה של הסוליות על הרצפה.
בסוף ליד החדר של המנהלת,
הרגליים נגררות על השטיח,
ואפילו קול החריקה,
שהפך להיות מנחם בינתיים,
נעלם... דממה
מוחלטת. אפילו
לא שומעים כשמזיזים את הידית של הדלת.
בפתח מקדמת
אותי המזכירה. “חסר
מעש, יופי
פ' המנהלת
כבר מחכה לך".
"בדיוק
מה שחסר לי",
אני חושב.”
המזכירה והמנהלת סחבקיות,
בטח הם יושבות יחד באמבטיה ומלטפות
זו לזו את החזה.”
אני מגרש בכוח את התמונה מהראש,
יש לי מספיק צרות גם ככה.
"אה,
חסר מעש,
הינה אתה"
"אממ...
אמרו לי לבוא לפה".
אני מנסה לחשוב איך להתגונן.
"שב.
שב.”
היא מזמינה אותי בחיוך.
אני מתיישב
ומנסה לחשוב אם זה חיוך טוב,
או חיוך אסטרטגי.
אני באמת ברחתי מתורנות יום אחד.
היא גילתה?
"תראה
חסר מעש",
היא פותחת.
“אנחנו בית ספר מכובד,
שדורש מכל החניכים שלו את הסטנדרטים
הכי גבוהים שיש.
בהישגים ובמיוחד בהתנהגות"
"שיט
היא יודעת! היא
יודעת!” אני
מתחיל להסתכל על יציאות חירום.
אולי לקפוץ מהחלון?
אבל זו קומה שנייה,
אני אהיה נכה.
רגע רגע אבל יש עץ,
יש עץ! אולי
אני אקפוץ על העץ....
"אתה
איתי חסר מעש",
"כן,
המנהלת אני איתך".
"תתרכז.
תתרכז!
"אני אומר לעצמי
"
ואתה עומד בהם...לכן
החלטנו להציע לך לקחת קורסים במתמטיקה
בשלוחה של אוניברסיטת XXXX”
"מה????”
אני מרים צמד חד גבות עבותות.
"אתה
מסכים?” היא
שואלת
"בטח
אני מסכים.”
"לא
בטח, כמובן
ש"... היא
מתקנת.
(כנראה קרובת
משפחה של No-angel)
יופי אז אני
אנסה לסדר את העניינים,
ואם הפרוייקט יתרומם,
אני אתקשר אליך.
בדרך הביתה
אף אחד לא רצה לשבת לידי בגלל ספרות,
תפסתי לעצמי מקום פנוי,
וראיתי את העיר חולפת על פני.
כל הדרך הביתה.
"נו
איך היה בבית ספר?”
שאלה אמא כשסדרה את הכלים לארוחת
הצהרים.
"הציעו
לי לקחת כמה קורסים בשלוחה של האוניברסיטה"
"מה??
באמת???
יפה!
יפה!”
אמא שלי נותנת לי נשיקה מלאת גאווה.
לא היה לי לב
לספר לה, שאני
הולך לעשות קורס במתמטיקה,
ועוד באוניברסיטה,
בלי שהצלחתי לספור שלושים שערות על
החזה בלי להתבלבל,
אז חייכתי את חיוך הפוקים שלי.
איזה מזל שלא בזבזתי אותו על המורה
לספרות!!
הערת הכותב:
הפרוייקט של הלימודים בשלוחה רץ כמה
חודשים בשלב התכנונים אבל לבסוף נפל מחוסר
תקציב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
