ארכיון דון קישוט:

"הם הרעים!” , "לא הם הרעים", היה כל מה שמהדורות החדשות שדרו אז. בארה"ב שלט רונלד רייגן – נשיא קפוץ לסת ואגרוף. בברית המועצות שלט אנדרופוב – מזכ"ל מפלגה שמוט לסת ועפעפיים. יותר מהכל, שנות השמונים היו השנים בהם כמעט הצטדקנו לדעת. רק 15 דקות הפרידו ביננו ובין שואה גרעינית, ולמרות ההתחממות  החשדנות עודנה חיה וקיימת גם היום.

למי שנולד בשנות התשעים  קשה יהיה להבין איך חיו בשנים האלה, אבל קשה יותר יהיה לו לתפוס עד כמה אסור היה לדבר על כך. היה זה טאבו גדול יותר מסרטן או איידס – משהו שאפילו לא מעזים ללחוש. למרות הדמוקרטיה לכאורה ששררה אז, למרות הפריחה הכלכלית האדירה שנוצרה בעקבות הרייגונומיקה – שיטת הכלכלה שהמציא רונלד רייגן שהפכה עניים לעניים יותר, עשירים לעשירים יותר, וחינכה את ראש ממשלתנו, ביבי נתניהו שהיה אז דיפלומט, שככה דברים צריכים להיות גם בארץ. האומנות הייתה הדרך היחידה בה ניתן היה להפר את הטאבו .

תעשיית האופנה ,לדוגמה, התפצלה לשניים. חלק בחרו בנתיב האסקפיזם (בריחה מהבעיה), והתלבשו בבגדים ססגוניים הלקוחים מסרט מצויר כמו בסדרה "מיאמי ממחלק מוסר", אבל הרוב המכריע של עולם האופנה התלבש בבגדים סמי צבאיים שנראו כמו מדים. בגדים עם מוטיבים עתידניים, אפוקליפטיים. ואנשים כמו גרייס ג'ונס, שהיה להם את המראה הלוחמני והאדיש, הפכו לאייקוניי אופנה. גם בתעשיית המוזיקה זה הורגש. שירים כמו 1999 של פרינס , The future's so bright I gotta wear shades, שדיבר על הבוהק של הפיצוץ הגרעיני, ו-99 בלונים של ננה הגרמנייה, שדיבר על פיצוצים שיוצרים מטורפים, הגיעו לראש המצעדים.

אבל לא על אלה רציתי לדבר. מי שלא נרדם עד עכשיו, בוודאי שואל את עצמו מדוע אני כותב על כך עכשיו, כמעט עשרים שנה לאחר מכן. הייתי ילד בשנים האלה, זעיר ופעוט. ובין סרטים כמו רוקי 4, שהציג שבדי מאיים על תקן רוסי המכה בגיבורנו חסר הישע, ואהבה בשחקים, שבו העילית של הצבא האמריקאי התלבטה אם ללכת בעקבות האהבה או להיכנס לתא טייס ולירות ברוסים חסרי פנים, הייתה פנינה אחת של ביקורת על הממשלה, שהייתה שונה מכולם. אתמול היא התחילה להיות משודרת מחדש בלופ... פעם נוספת.

הסדרה היא אלף. רובכם נתקלתם בה בין הזיפזופים בערוצים. ערוץ ביפ קנה אותה, מן הסתם כדי למלא את התחייבויות הזכיין שלו, בזמן שאת החומר האיכותי באמת הוא העביר ל VOD, אבל לא בכך עסקינן. הסדרה הזו, שמספרת על חייזר שיום בהיר אחד התרסק בנחיתת אונס לתוך מוסכה של משפחת טאנר, הוא נדבך נוסף בז'אנר הזה של ביקורת סמויה על הממשלה.

מבחינה אמנותית, הסדרה אלף מלאה בהברקות. ראשית, מנגינת הנושא שלה נחשבת לאחת מנעימות הג'אז פיוז'ן המובילות בעולם, וזכתה במקום הראשון בסקר ישראלי שנערך לא מזמן. אך כל זה מתגמד לעומת מימדי הסאטירה שמכילה הסדרה. אלף הוא חייזר שמגיע מהכוכב מלמק, שבדיוק התפוצץ בשואה גרעינית. אבל בניגוד לכל החייזרים שפגשנו עד עכשיו, בהם עשו המפיקים מאמצים עילאיים כדי להבדיל אותם מאיתנו, במבטא או בגינונים, אלף מדבר באנגלית שוטפת במבטא אמריקאי מושלם, אוכל את מיטב הג'אנק פוד שיש לתרבות האמריקאית להציע, וצופה בסדרות הפופולריות ביותר באותה תקופה – ולא מתבייש לבקר אותן קשות. למעשה אלף עושה עבודה כל כך טובה, לא רק בלהיות אנושי אלא בלהיות אמריקאי, שהוא גורם לכל בני המשפחה האמריקאית הטיפוסית והשמרנית, להיראות חייזרים לא שייכים.

כך מתאפשר לאלף למתוח ביקורת על אבדן הערכים האמריקאי שחלחל מאז לכל פינה בעולם, גם אלינו. הדרך המתוחכמת בה הוא עושה זאת, למרות האיסור "ללכלך על אמריקה", הוא שבכל פעם שהוא רואה תופעה פסולה : התחמשות גרעינית, יחס עויין להומלסים ורדיפה אחרי הכסף לדוגמה. הוא מיד מצדיק אותה בהתלהבות ככה בדיוק עשו במלמק (הכוכב שלו שהתפוצץ).

אבל כאן לא מסתיימות ההברקות בסדרה. הבובה של אלף גם היא למעשה סוג של סאטירה... סאטירה כפולה! בובת אלף היא למעשה הגחכה של יהודי. האף הארוך, האוזניים השעירות והתסרוקת המוזרה, היא קריקטורה של טיפוס היהודי. בנוסף, יוצר הסדרה הוא גם הקול של הבובה. תארו לכם את ההישג הטלוויזיוני: במאי שמשחק קריקטורה של עצמו דרך בובה, ששולטת על המתרחש בבית. בקיצור: במאי שמביים במאי... והכל לפני עשרים ושלוש שנה.

מכיוון שאלף היא גם פרודיה על יהודי, אי אפשר שלא להתייחס לנקודה היהודית. הרמיזות של היהודי הפראנויד מצויות בכל פינה. ראשית, אלף מסתתר בבית המשפחה כמו יהודי שמסתתר בזמן השואה. שכנים סקרנים מנסים להסגיר אותו לכוח לחיפוש חייזרים חסר אנושיות ולבצע בו ניסויים. הסדרה מראה שוב ושוב באופן אמין עד כדי כאב, באיזו קלות מוכנים אמריקאים מצויים להסגיר אדם לא מזיק , מי בעבור בצע כסף, ומי עבור "תחושת חובה למדינה". הפרק האחרון אגב, מסתיים בתפיסתו של אלף ע"י אותו "כוח משימה לתפיסת חייזרים". לאחר מכן שודר סרט טלויזיה המתאר את קורותיו לאחר שנתפס, אך הוא מעולם לא שודר בארץ לצערי.

השחקן ששיחק את הילד בסדרה: בנג'י גרגורי הוא למעשה שם הבמה של בנג'י גרגורי הרצברג, יהודי כשר. לאחר אלף נפל גרגורי קרבן לשכחה כמו שחקני ילדים אמריקאים רבים ונעלם מהזיכרון. הוא פרש ממשחק לאחר שלוש שנים, והתגייס לצבא האמריקאי. הוא קיבל מינוי כקצין על ספינת צי, נפצע בזמן השירות, וכיום חי מקצבת נכות. הלקח שאפשר ללמוד מהסיפור הזה, הוא שמשחק הוא תחום עם הרבה הבטחות ומעט קיומים. אם במקום לתת לשחקנים ולדוגמנים שלנו פטור מהצבא, או שירות צבאי קליל, ניתן להם דחיות שירות, נראה שאחוז קטן מהם יממש את הפוטנציאל הגלום בו, ורובם המכריע, יפלו מהמסגרת ויתגייסו לצבא מרצון. הפתרון המוצע כיום פשוט סוגר בפניהם את הדלת לצמיתות.

אלף משודרת כל יום ומהווה שיעור בקומדיה, קולנוע והסטוריה. גם אם אתם לא מזדהים עם העלילה (ואני לא אאשים אתכם בשל כך בשל הזמן שחלף), אין לי ספק שכל אחד מכם יוכל למצוא שם משהו שיעניין אותו.