ארכיון דון קישוט:

אילו לא היו לדודו טופז 10 מליון דולר אולי הייתי מרחם עליו. אילו לא היה מנהיג את התדרדרות התרבות בארץ, אולי לא הייתי מתעב אותו. אילולא הפך את שמו למותג שהטיל צל אפילו על דודו טופז עצמו, יתכן כי הייתי מבין אותו. אך כל מה שנשאר לעשות כעת הוא לשבת ולצפות.

נדמה לי שבכל תולדות התרבות הישראלית לא היה ולא יהיה מורד כה ממסדי כמו דודו טופז. הניגוד הזה, בין דודו טופז, חבר הילדות של יגאל שילון ומני פאר, אחד הסמלים של רוממה המעונבת, ובין דודו טופז נושך הזרועות ומטריד הנשים קשה מדי לתפיסה. סופרים טובים בוודאי יכתבו ביוגרפיות על האיש הזה שהיה לו הכל: אהבה, כסף, כוח ופופולריות הכל מלבד הדבר בו חשק באמת: כבוד הקולגות. במרחב הענק הזה טמונה התשובה אם דודו טופז אכן אשם במעשים המיוחסים לו או לא.

גם אם יזוכה טופז, המסתורין סביבו יותיר מעל שמו עננה של אשם. לאחר שישלם לעורכי דינו יעלם אף הכסף. כל מה שיישאר מדודו טופז תהיה רכבת הרים שהחלה באמצע שנות התשעים – רכבת הרים שסיפור מסעה, הוא קיצור תולדות התרבות הישראלית.לטוב ולרע. דודו טופז הוא הנציג הבולט של השנים הללו. של התמימות שלהן, של הרצון לעזור ושל התשוקה לבעוט. האיש שניפץ את מסך הזכוכית הדק של הטלוויזיות שלנו, והגיע לכל אחד, לא שיער את גודלו של המבול שיבוא אחריו . הוא לא דמיין שהחיבוק בין הטלוויזיה והצופה שהוא עצמו היה ממייסדיו. יהפוך ברבות הימים לחיבוק הדב הידוע בכינויו ריאליטי, ממנו אנו לא מצליחים להשתחרר עד היום, ובו לו אין כל חלק.

למבוגרים בין קוראיי זכור דודו טופז מפרשת פליטת הפה. הפרשה הזו שוכנת במקום כלשהו בין הצביעות הישראלית מחד, והאותנטיות הישראלית מאידך. דודו טופז עמד אז על הבמה בכיכר מלכי ישראל, וברגע הכי אמתי שישנו אמר את אשר על לבו. הכל הסתכם במילה אחת: צ'חצ'חים. לא האמירה היא זו שהכעיסה את עם ישראל, אלא העובדה שכל הקהל הריע לו במקום לשרוק בוז. על התרועה הזו, לא יכל טופז להיות אחראי, הוא אמנם שחרר את השד העדתי אך לא יצר אותו. למרות זאת הוא שילם מחיר כה כבד, עד כי מוטב היה אילו היה מגדל אותו בעצמו. טופז קיבל איומים על חייו, ונאלץ לברוח מהארץ לתקופה, ואף להסתובב עם מאבטחים. לבסוף חזר עם מופע שהגחיך את הפרשה. מי שאומר שהצחוק הוא התרופה הטובה ביותר, בוודאי חשב על השתלבותו מחדש של דודו טופז בחיי התרבות המקומית. עם ישראל סלחן מאוד, לעתים סלחן מדי, ודודו טופז חזר שוב ללב הקונצנזוס.

אישית לא פגשתי אותו מעולם , אך ההיכרות הטלוויזיונית הראשונה שלי עם דודו טופז הייתה ב"תוכנית זה מה יש”. קשה להבין היום את הקסם שבשעשועון השידוכים הזה ללא היכרות עם הכבדות המעונבת של הערוץ הראשון דאז. את הפריים טיים מלאו, בלחץ פוליטי, תכניות עם פוליטיקאים יוצאי צבא, מגמגמים ומעונבים שדברו כמו מתן וילנאי, והיו גאים בכך. בזמן בו עם ישראל חיפש קרני שמש, ערוץ 1 מילא את המסך בעננים. מן הנוף האפור הזה, הפציעה תכניתו של דודו טופז, בחור חתיך וממזרי, שדיבר באינטליגנציה ובתחכום, וצחק מהפולניות של המתמודדים... ודרכם על הפולניות של כל החברה דאז.

"אני מחפשת בחור סימפטי, ספונטני, רגיש", אמרה מתמודדת באנפוף קלפטאי טיפוסי.שהציגה את עצמה בכל כך הרבה שגיאות בשפה, שהקהל ידע שאין לה מושג מה אמרה וגיחך – ממתין 20 שנה שימציאו את המילה פקצה. “אני מחפש בחורה סימפטית ספונטית ורגישה", אמר הבחור אחריה, עם המבט העמום בעיניים, והקהל שאג מצחוק. איכשהו, ידע טופז לחייך בממזריות ששדרה לקהל כאילו הוא תכנן את העדלוידע האנושית הזו מראש. התכנית הזו הפכה את דודו טופז לשם דבר,ומיצקה את תדמיתו כדון ז'ואן. הוא התחתן בעקבות כך... והתגרש. אך מהתדמית הזו לא הצליח להימלט עד היום.

הפעם הבאה שדודו טופז הבליח בזיכרוני, הייתה בתכניתו "רשות הבידור". התכנית הציגה קונספט חדשני אז: לדבר ישירות אל העם. לא היו בתכנית תסריטאים עם בדיחות מתוחכמות או כותבי נאומים. ידוענים היו נדירים באותה מידה. התכנית המקורית נבנתה מהטוב והרע של עם ישראל, הציגה לראווה את הטוב והרע של עם ישראל בתמורה. עקב כך וכתה התכנית לקיתונות של ביקורת מהתקשורת .דודו טופז נחשף בה במיטבו ובאפסותו. מצד אחד החזיק טופז בשרביט המלכים של עם ישראל. הוא הכתיר כוכבים חדשים כמו אלי ומריאנו, עדי הימלבלוי ושחר חסון. מצד שני הוא הרבה להשתלח בקולגות שלו, שנולדו וחיו באותו המילייה כמוהו בכל פעם שהעזו לא לפרגן לו.. הניגוד הזה, כך אני חושב, לא נתן ולא נותן עד היום לטופז את השלווה הנחוצה לשבת ולהנות מהישגיו.

עם הזמן, ייתכן בגלל אלה הסיבות, החליט טופז להפוך את תכניתו לתכנית מעשים טובים. מבצעי גיוס תרומות, צדקה המונית ופתירת ריבים משפחתיים, היו הלחם והחמאה של התכנית בשנותיה המאוחרות. ייתכן כי אילו טופז היה יוצר תכניות כאלה בתחילת הקריירה שלו, לא הייתה נמתחת עליו ביקורת כה נוקבת. מצד שני ייתכן גם כי אף התכנית הזו הייתה נכשלת כמו התכניות האחרות מהז'אנר: “חיים יסדר" , “חלום עליכם", שהיום אף אחד לא מכיר. בסופו של דבר, הרעיונות האלה זכו ליחס צונן מן התקשורת שראתה בהם ניסיון מעורר רחמים למתן את תדמית "חיית הרייטינג" שדבקה בדודו טופז תדמית של אדם שלא יבחל בדבר למען רייטינג, אפילו לא בשקרים, כמו בתכנית בה הבטיח להביא חייזרים לתכנית.

לא הציבור הפיל את דודו טופז, אפילו דודו טופז לא הצליח להפיל את דודו טופז, אלא המכרז של ערוץ 2. החגיגה בת העשור בה פרץ הערוץ עמדה להסתיים בחריקה ביורוקרטית צורמת. פתאום נזכרו כולם להתחנף לעסקנים הפוליטיים המנהלים את המכרז, ודודו טופז נעלם מן המסך כלעומת שבא. תכניות המתחנפות לציבור כמו : “השגריר" או "דרוש מנהיג" תפסו את מקומו, ועם הזמן גילה הציבור שלהיגמל מהתמכרות זה כלל לא כואב כפי שסברו בתחילה.

לביתו המקורי "קשת" טופז מעולם לא חזר. במקום זאת, בחר לקבל משימת התאבדות ב"רשת”: תכנית בשעות המתות שלפני הפריים טיים. היה זה המקום המושלם לסיים את הקריירה. תירוצים היו לרוב: יום לא נכון, שעה לא נכונה, קהל לא מתאים מבחינה דמוגרפית. "רשת" וטופז כבר התכוננו עם רשימת התירוצים – אותה רשימת תירוצים אגב, שכעת דן שילון מתרץ בה את כישלונותיו. אך התכנית הצליחה, והפכה לשלאגר. הרייטינג הצפוי תפח וקעקע את הטענה שהרייטינג הוא זה שעשה את דודו טופז, ולא דודו טופז הוא זה שעשה את הרייטינג. מאותו הרגע דודו טופז נתפס כמר טלוויזיה, עושה נסים ונפלאות. מאותו הרגע, סופו הפך לוודאי.

חוק בלתי כתוב הוא, שממשימות התאבדות אפשר להינצל רק פעם אחת. אפילו במדינות החשוכות ביותר, כאשר נקרע חבל התלייה, זוכה הנאשם בחנינה. טופז בחר מרצונו להדק את לולאת החנק נמחדש סביב צווארו, לעלות על הגרדום פעם נוספת ולקפוץ... כל הדרך לערוץ 10. אולם הפעם החבל לא נקרע, הוא נמתח והתהדק סביב הגרון ושילח את טופז הבועט והמשתנק לבית הקברות לסלבים.

הפעם האחרונה שראיתי אותו בטלוויזיה הייתה בתכנית "שניים" בערוץ הבידור הישראלי. שם הוא וליאור סושרד, זוכה ה"יורש", שרק התחיל את חייו כסלב, שוחחו באופן בלתי מחייב על ההשפעות של החיי הסלב על הנפש. טופז שונה התגלה שם. לא אותו הטופז המחייך והממתיק סוד; לא הטופז המשתולל בהגזמה וטופח לעצמו על החזה כמו אורי זוהר תוך שהוא ואומר "אני משוגע!”. במקום זאת קיבלנו טופז מפוכח, אנושי יותר, שדיבר בגילוי לב על כמה קשה למצוא אנשים טובים בתעשייה הזו שרובה ככולה חנפנות שריקה, על האושר הקטן שלו עם חברה שמבינה אותו ועל היחסים הסבוכים שלו עם המונוגמיה.

באותה תכנית, נקפץ פתאום אגרופו של טופז כשסיפר שהאנשים שבנה וטיפח מכלום בתכניותיו, אנשים שהצליחו ושגשגו, לא מחזירים אליו כעת טלפונים כאשר היה זקוק להם יותר מכל לסייע להצלחת תכניתו בערוץ 10. הוא פנה לליאור סושרד נרעש ואמר לו: “אתה יודע מה זה לא להחזיר טלפונים?? זו פגיעה בכבודו של אדם!”. סושרד, כנראה מהערכה לטופז, השתיק את העניין והרגיע אותו. מאז לא שמעתי מדודו טופז דבר!

היום 31.5.09, נעצר דודו טופז, באופן המתוקשר ביותר שישנו – אופן ההולם מר טלוויזיה בדימוס. את הבמה המוארת היטב, ואת התזמון הקומי שלו, החליפו אורות הנאון של מרחב ירקון והמגושמות שמטביע הפחד מהאשמה. אין לי ספק שדודו טופז יואשם היות והמשטרה לא הייתה מסתכנת במעצר של אישיות כ"כ בכירה ללא עדויות המספיקות לכתב אישום, אך אני בספק רב אם יורשע. אך גם אם יורשע, וישב בכלא, יש לי הרגשה שאת הדודו טופז האמתי מעולם לא היכרנו ולעולם לא נכיר, ואני מוכרח להודות שזו הרגשה המלווה בתחושה לא קטנה של החמצה.