ארכיון דון קישוט:

:

צפרדע ועקרב נפגשו במקרה על גדת הנהר,כך הולך אחד המשלים המפורסמים ביותר שנכתבו, והעקרב שרצה לחצות לגדה השנייה, ביקש מהצפרדע להרכיב אותו על גבה.

-“אם ארכיב אותך על גבי", עונה לו הצפרדע, "אתה תעקוץ אותי ואמות”, ומסרבת לבקשתו.

-"לא נכון!", עונה לה העקרב, “זה נוגד את האינטרסים שלי. אם תמותי ואני אטבע יחד אתך, מה יצא לי מזה?".

משתכנעת לה הצפרדע ומרכיבה את העקרב על גבה.

באמצע הנהר, מרגישה הצפרדע כאב חד. היא נושאת מעלה את עיניה, ורואה את העוקץ של העקרב נעוץ עמוק בגבה.

-”מה עשית!?” היא שואלת. "עכשיו שנינו נטבע"

-“לא יכולתי אחרת" עונה לה העקרב. "זה באופי שלי.”

אפשר להתכחש לדברים רבים, אך מן האופי אי אפשר להימלט. במשך מאות בשנים התרחש לנגד עיננו התסריט הזה שוב ושוב. לתפקידי כוח והשפעה מונו אנשים שמראש ידוע היה שהם בלתי ראויים. למרות זאת בחר בהם הציבור הרחב משום שהם שכנעו את ההמונים שזה נוגד את האינטרס שלהם לפגוע בהם. אולם תמיד שבו ונעצו אנשים אלה את העוקץ חזרה בגבו של הציבור , לרוב כשהוא היה עסוק בלשרת אותם.

גם לביבי יש אופי ממנו הוא לא יכול להתחמק. זאת למרות הדיבורים היפהפים על חמלה ורחמים. ביבי הוא איש פוזיטיבי. המילה, למרות המשמעויות החיוביות שלה, היא לאו דווקא כזו. בכלכלה קיימות שתי גישות. האחת, "נורמטיבית", המסתכלת על המדיניות הכלכלית דרך עדשות מוסריות :מה מותר ומה אסור, מה הוגן ומה עושק, ואילו הגישה השנייה "הפוזיטיבית", מסתכלת על הכלכלה דרך מנסרה של "מה יעיל ומה בזבזני”, ללא הנטל של ההשלכות המוסריות .

לא מזמן חגגה הממשלה מאה ימים לייסודה, וביבי פירט רשימה של הישגים. ביבי כמו ביבי, התנהג כמו איש מכירות טיפוסי ודיבר על שתי הציפורים על העץ כאילו היו עשר ציפורים ביד. כך זכינו לעוד טיול ג'יפים בחזונו הוורדרד. אולם המציאות היא שביבי ביצע מהלכים קרים של קיצוצים במהלכם לא רק שלא העביר את ההשלכות המוסריות לכיסא האחורי, אלא בכלל זרק אותם מהאוטו.

מה שהרעיד את אושיות המדינה יותר מכל היה המס המתוכנן על פירות וירקות. מכל המהלכים שזמם ביבי לעשות, נראה שזה הטיפשי ביותר: המס הזה פוגע בעיקר בשכבות החלשות – מקור תמיכתו העיקרי של ביבי. מנגנון האכיפה יהיה יקר לפחות כמו הרווחים הצפויים ממנו . המס יקטין את הסחורה הנרכשת, ויפגע בחקלאים אף יותר. שלא לדבר על המחיר הפוליטי שביבי יצטרך לשלם כדי לשחד את ש"ס להמשיך לשבת עמו בממשלה . על פניו נראה כי איש כל כך טיפש, לא רק שאינו ראוי להיות ראש ממשלה, אלא אפילו לא ראוי להיות קופאית ב"מגה בול"

אך אז נזכרתי במשל על הצפרדע והעקרב. והבנתי שהפוזיטיביות הכלכלית, היא חלק בל ימחה מאופיו של ביבי. כמו במשל הנ”ל, ביבי מופעל משיקולים של רווח ואינטרסים. " אם מסלקים את מה שאינו אפשרי, מה שנשאר, בלתי יאמן ככל שיהיה חייב להיות האמת". אם המהלך הזה נראה אווילי ומפסידני, סימן שהרווח נמצא במקומות אחרים. זו הסיבה שהלכתי ותרתי אחר אותם המקורות הנסתרים של הרווח.

השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי היא אם דבר כזה הוא אפשרי בכלל (אם זה אינו טריק תקשורתי). כדי לענות על השאלה הזו, בדקתי שני דברים. הראשון הוא אם תהליך דומה התרחש בעבר, והשני הוא האם הוא התרחש במקום שביבי מכיר ומוקיר. להפתעתי גיליתי שהתשובות לשני השאלות חיוביות. בשנת 1973, הצטרפה בריטניה סופית לאיחוד האירופי, וכחלק מן הדרישות הייתה צריכה לוותר על הפירות והירקות הזולים מאוסטרליה, ובמקום זאת לקנות אותם ביוקר מאירופה. סרטי החדשות מלאו בתמונות קורעות לב של נשים זקנות שכמעט תוך יום התעוררו למציאות חדשה בה יכולת הקנייה שלהם הצטמצמה פי 10. בנוסף, בשנת 1973 הכה בעולם משבר כלכלי חמור לפחות כמו זה שעכשיו. למרות זאת, העלאת המחירים נשארה בעינה, וכיום המאורע הזה נמחק מהזיכרון הקולקטיבי, ונותר חרות רק בזיכרונם של הכלכלנים – וביבי בתוכם.

השאלה השנייה ששאלתי את עצמי היא אם מהלך כזה יביא תועלת. בהרהוריי הגעתי לתשובה החד משמעית: כן, ולא. ההנחה שעליה מתבסס האוצר היא שאנו כעם התרגלנו להכליל את הפירות כחלק מרכזי בדיאטה שלנו. למעשה אנחנו בין העמים המובילים בעולם באחוז שפירות וירקות ממלאים בתזונה שלו. לא מן הנמנע היה שהכלכלנים המנהלים את משרד האוצר יחשבו באופן פוזיטיבי, ויאמרו לעצמם, שאם על כל פרי נוסיף עוד כמה אגורות, יצטבר בקופת המדינה הון לא מבוטל, ולעזאזל המוסריות שבמיסוי אוכל בסיסי.

עם זאת, עקב האכילס של כל הכלכלנים הפוזיטיביים הוא שהם בני אדם. כבני אדם הם לוקים בחיסרון משמעותי, והוא היכולת להימשך להצלחה יותר מאשר לכישלון. משמעות הדבר היא שברגע שהם עלו על רעיון וראו את הטוב שבו, הם לא מסוגלים למחוק את זיכרונם וללכת מחדש במסלול שמוביל לרע. הפירות והירקות שאנו אוכלים הם מרכיב מרכזי בבריאות שלנו. העלאת המחיר שלהם תגרום גם לקיצוץ בצריכה . זה יגרום לירידה בבריאות.

חלק משמעותי מהמשפחות העניות הן משפחות ברוכות ילדים. קיצוץ בפירות ובירקות יהפוך אותן למשפחות ברוכות תחלואה. הוצאות רפואיות שלאחר מעשה, יקרות הרבה יותר מצעדי מנע והמדינה תישא ברובן. אגב, גם הלקח הזה נלמד מאנגליה(, אבל בתקופה מאוחרת יותר בכעשור וחצי). בנוסף, חשוב לזכור שאנו מדינה שמתבססת על חקלאות חדשנית ולא רק על חקלאות מסורתית. הקטנת הצריכה החקלאית בארץ תגרום לבריחת מוחות וחקלאים חדשניים לחו"ל ובעקבות זאת לאבדן מקור מרכזי של הכנסה ומסים למדינה. כך שהתשובה היא שהעלאת המסים תיצור רווח קטן בטווח הקצר, והפסדים ענקיים (שלא יחושבו על ידי הלמ"ס) בטווח הארוך.

השאלה השלישית ששאלתי את עצמי, היא מהו המחיר הפוליטי של פגיעה בשכבות החלשות? לא הבנתי כיצד מפלגה כמו ש"ס מסכימה לצעד כל כך פולשני. אז פתאום הבנתי שלא תהיה פגיעה בשכבות החלשות – לפחות לא פגיעה מידית. מה שיקרה הוא שהאדם שישלוט במשרד הרווחה ובקצבאות ישלוט; למעשה ללא מיצרים בשכבות החלשות. ארגוני הצדקה והסיוע יפלו בין עני דתי שיזכה להנחות והקלות, לבין עני חילוני שיזכה למסים גבוהים כדי לממן ולהצדיק את ההקלות של הדתי. בסופו של דבר לא יהיה כדאי להיות עני וחילוני, והכוח של המפלגות הדתיות רק יגבר. בשורה התחתונה הטענה שהקיצוץ יהיה חייב לפגוע בשכבות החלשות היא מגוחכת לפחות כמו הטענה שהתוספת לקצבאות יעילה.

אילו רצו בכך ניתן היה לפתור את הבעיה הזו במהירות ובקלות דרך תלושים. מדוע לתת לכל משפחה עוד כמה פרוטות תוספת לקצבה? מבחינה לוגית זה פשוט מגוחך. זה לא מספיק כדי לכסות את תוספת היוקר. אך מצד שני זהו סכום כסף מבוזבז, שיכול היה להיות מנוצל לדברים זולים יותר. הרבה יותר נוח וחסכוני לשלוח בדואר כמות מסוימת של תלושים ללחם, פירות, ירקות ושאר מוצרי בסיס, לכל משפחה ענייה ולהשתמש בהם במכולת כמו כסף. כמות וסכום התלושים יקבעו ע"פ נתוני הביטוח הלאומי של כמות ההכנסה וכמות הנפשות. באופן הזה היו מבטיחים שהמשפחה תקבל תזונה ראויה, לא היו מכבידים על התקציב, מוודאים שהכסף היה הולך למטרתו המיועדת. באופן זה היו מגדילים את הצריכה במשק שהייתה מסייעת לנפח חזרה את הכלכלה לממדיה הקודמים.

אולם אז הבנתי שבתלושים ישלוט המחשב, אבל בקצבאות ישלוט השר. מהבחינה הפוזיטיבית, אוכלוסיה רעבה היא רווחית מאוד, אפילו רווחית מדי. קל לשלוט בה. לא צריך להבטיח לה הבטחות גדולות כדי לזכות בקולה בבחירות. במקום: “השכלה אקדמית לכולם", אפשר לצאת בססמת בחירות כמו "כיכר לחם לכולם", ולקבל נאמנות גדולה הרבה יותר. באותו האופן, כדי לרסן אותה במקרה של זעם, קל הרבה יותר לקחת חזרה את כיכר הלחם מאשר את ההשכלה האקדמית. אוכלוסיה רעבה תהיה מוכנה לעבוד בכל עבודה, ולעשות כל דבר שיידרש ממנה, גם אם הוא לא מוסרי... (כמו זנות שמשרתת בעיקר את העשירים, או התקפות על אוכלוסיות מיעוטים שמתחרות על מקורות מחייה). ככלל, אוכלוסיה רעבה היא סוס עבודה מצוין, וסוס עבודה מצוין נותן הרבה יבול למי שירכב עליו.

לכן הבנתי שהמס האווילי הזה לכאורה שתמך בו ביבי הוא רעיון מבריק ומדהים. הוא מחזק את מקור הכוח של ביבי, הוא מקטין את המחיר הפוליטי שיאלץ ביבי לשלם בעתיד. ההפסדים הזמניים בטלים בשישים אל מול הרווחים שיגרוף הליכוד וביבי בעתיד. עוד כמה שנים אף אחד לא יזכור שהמס הזה הגיע מממשלת הליכוד. כל מה שיזכרו הוא שיש סמאלנים עשירים שאוכלים מה שהם רוצים, בעוד שאר האוכלוסייה גוועת ברעב. זה תמיד קל להיות אכזרי כשיש בסביבה שעירים לעזאזל. זכרו, גם אחרי שקיצץ בקצבאות ובפנסיות הוא זכה מחדש בתמיכה ובזול באופן דומה.

לכן, אני לוקח את דברי בחזרה. ואולי אני זה שאצטרך להיות קופאית ב"מגה בול”. מישהו יכול ללמד אותי רוסית?