אנחנו עם
מרושע!
אין דבר עצוב
יותר מלראות איש זקן המתחנן לפרוסת לחם,
גם אם לאיש הזה – שטוען שהוא גווע
ברעב – יש מליארדים בבנק.
יוסי מימן
הוא אדם שרק שתקנותו הגדולה הצליחה להשתוות
להונו. לאחרונה
החליט מימן לשבור דיסטנס,
ובשורה של מסיבות עיתונאים ביקש
מהממשלה לכופף כמה חוקים כדי לעזור לו
להציל את ערוץ 10.
היות ולא מעט גורמים העזו לטעון שלכופף
כמה חוקים כדי לעזור למיליארדר להתעשר
עוד יותר זו לא בקשה הגיונית,
החליט מימן לצאת למסע הסברה תקשורתי
כדי להסביר את עמדתו.
הטענה הראשונה
של מימן היא שגם הוא סובל.
מימן טוען שכבר שמונה שנים הוא לא
מצליח לישון בלילה,
ופעמים רבות לא ידע מהיכן יוכל לשלם
את המשכורות לעובדיו.
הטענה השנייה שלו היא שבהיעדר ערוץ
טלוויזיה מרכזי,
הפגיעה בחופש הדיבור בפרט ובדמוקרטיה
בכלל תהיה קשה מנשוא.
הטענה השלישית שלו היא שהמצב העגום
של ערוץ 10, היא
לא תולדה של כישלון ניהולי מצידו,
אלא של כוח עליון.
לכן, הוא מבקש
לכופף את חוקי הרגולציה,
כמו גם לפרוש את חובותיו כדי להמשיך
להפעיל את ערוץ 10.
שאר הערוצים,
ערוץ 1 וערוץ
2 כמו גם ערוצי
התקשורת האחרים, מלאו
פיהם מים. הם
נמנעו מלבקר את טענותיו של מימן.
ייתכן שזו תוצאה של יחסי חברות עם
העובדים בערוץ 10,
עימם עבדו ולמדו במשך כל חייהם,
וייתכן שזה פחד טבעי מבעלי הון חזקים
שעלולים בעתיד לקנות מניות במקום עבודתם.
כך או כך, הצד
השני של המטבע כלל לא נשמע.
היות ואני לא צפוי לעבוד בתקשורת
בעתיד הקרוב, החלטתי
להרים את הכפפה ולספק נקודת מבט אלטרנטיבית.
ראשית,
בואו נתחיל בטענה שהערוץ מפסיד כסף.
היות ואני לא מנהל חשבונות,
אני לא רוצה להתווכח עם הטענה הזו.
דפי המאזנים בדרך כלל לא משקרים.
השאלה שבכל זאת רוצה אני לשאול היא
אם יוסי מימן הוא איש עסקים כה מוצלח,
מדוע הוא לא מכר את העסק המפסיד הזה
– גם במחירי הפסד – מזמן?
מדוע חיכה שמונה שנים למהלך הזה,
ומדוע אפילו כעת הוא מסרב למכור כדי
להציל חלק מהשקעתו לפני שהוא מבקש
עזרה מהמדינה?
רק שתי תשובות
יכולות להיות לכך.
התשובה הראשונה,
וההגיונית פחות,
היא שהערוץ לא מפסיד כל כך הרבה כפי
שהוא טוען. התשובה
השנייה, וההגיונית
יותר, היא שלמרות
שהערוץ מפסיד כסף,
הכוח שנותן למימן השופר התקשורתי הזה
הוא כה גדול, עד
שהוא מניב רווחים בתחומים אחרים.
בזמן שהחזיק בשליטה בערוץ 10,
חברות בבעלותו זכו במכרזים בהיקף של
מיליארדים. חלק
מהמכרזים היו מפוקפקים.
דוגמה אחת היא המכרז לאספקת גז טבעי
ממצרים. יוסף
פריצקי, שר התשתיות
לשעבר התנגד לעסקה בטענה שאסור שמצרך כה
חיוני כמו אנרגיה יהיה בידיים של מדינה
בעלת יחסים מעורערים עם ישראל.
למרות התנגדותו קיבל פריצקי שיחה
מראש הממשלה דאז,
אריאל שרון,
ונסוג.בנוסף
העניקה המדינה ערבות של 250
מליון (מכספה)
לאותה חברה שיוסי מימן הוא אחד מבעליה.
בשורה התחתונה יוסי מימן אולי הפסיד
1.3 מיליארד על
ערוץ 10, אבל המכרז
הזה בלבד היה שווה 15
מיליארד.
הטענה השנייה
של יוסי מימן היא שהוא עשה כל אשר יכל כדי
להציל את ערוץ 10. זוהי
אחת הטענות התמוהות ביותר ששמעתי.
חשבו על זה לרגע!
נניח שאתם הייתם פותחים עסק,
ולוקחים הלוואה מהבנק.
נניח שהעסק שלכם היה פושט את הרגל.
אתם חושבים שהייתם יכולים ללכת לבנק
ולבקש שימחקו לכם את החוב כי זו לא הייתה
אשמתכם?? האם אתם
מכירים בנק אחד שהיה עושה את זה עבורכם?
המציאות היא שגם אם הייתם במצב הכלכלי
הקשה ביותר, מנהלי
הבנקים היו מגחכים,
מעקלים לכם את הערובות שלכם (כמו
לזרוק אתכם מהדירה),
והייתם ממשיכים לשלם את החוב כל חייכם
משיכון ציבורי בדימונה.
אך דווקא יוסי מימן,
שמצבו טוב משלכם בהרבה,
מבקש נדבה כי הוא טוען,
שזו לא הייתה אשמתו שהעסק שלו הפסיד.
מי קבע שזו
לא אשמתו של מימן?
האדם היחידי ששמעתי שטוען את הטענה
הזו הוא יוסי מימן בכבודו ובעצמו.
אני צופה בערוץ 10
מיום הקמתו,
ולמרות שאיכות התכניות שלו זהה ולעתים
אפילו עולה על אלו של ערוץ 2,
החלטות ניהוליות מפוקפקות גרמו לפגיעה
בתדמית, וגרמו
לאנשים להעדיף תכנית חדשה בערוץ 2
על פני תכנית ותיקה בערוץ 10.
האם יוסי מימן לא צריך לשאת באחריות
להחלטות הניהוליות הללו?
רבים לא זוכרים
זאת, אך כשהוקם
ערוץ 10, שוק
התקשורת שהוביל ערוץ 2
היה שרוי במצב תרבותי עגום.
תכניות שתויגו ע"י
המבקרים כתכניות זבל מלאו את המסך:
שעשועונים נושאי פרסים מגוחכים,
ותכניות מציצניות בפרט (רק
בישראל לדוגמה). ערוץ
10 היה אמור להיות
אלטרנטיבה איכותית לכך.
העיקרון היה אמור להיות זהה לארה"ב.
בצד תכניות הזבל הממלאות שם את ערוצי
הטלוויזיה, קיימות
רשתות טלוויזיה איכותיות המציעות תוכן
ראוי ומקור המבוקש בכל העולם:
מהדורות חדשות אמינות ולא צהובות,
דרמות, וקומדיות
בעלות כותבים איכותיים המשתווים ברמתם
לסופרים מוכרים וכדומה.
בתחילת דרכו,
ערוץ 10 ניסה
למלא את הציפיות.
בניגוד לערוץ 2,
הוא לא קידם "אנשים
מן השורות", אלא
הלך ורכש את מיטב הכישרונות בחדשות,
בדרמה, באירוח
ובאקטואליה. דוגמה
אחת לחדשנות הזו היא שהוא בחר להתנער מן
הרקע הכחול בחדשות,
ולהחליפו ברקע לבן והייטקי.
הוא גם לא חיקה פורמטים מצליחים בחו"ל,
כך שלא יצטרך לשלם זכויות יוצרים (כמו
כוכב נולד או קחי אותי שרון).
אלא רכש את הפורמטים במלואם תוך
התייעצות באנשים שהפכו אותם להצלחה בחו"ל.
בקיצור היה נדמה שערוץ 10
הולך להיות הצלחה מסחררת.
קברניטיו אפילו הצליחו בדרכי ערמה
לקרוא לו ערוץ 10, כי
בישראל 10 זה אחלה.
וזאת למרות שלא היו אז ערוצים
3,4,5,6,7,8 ואפילו
לא 9 .
נדמה היה
שההצלחה מובטחת. מיטב
הבוגרים של בתי הספר לתקשורת נעמדו בתור
כדי לעבוד בערוץ.
לרגע, על
הנייר, ערוץ 10
נחשב אפילו יותר מצליח מערוץ 2.
אבל האכזבה הגיעה כבר ביום הראשון.
לערוץ 2 היה
כדור אחרון בקנה לירות:
סרט חושפני על מותה של עפרה חזה.
הם שידרו אותו ביום הפתיחה,
וכך אף אחד לא צפה בפתיחה החגיגית של
ערוץ 10. יש כאלה
שיאמרו שזה "כוח
עליון", וכלל
לא אשמתו של יוסי מימן.
אבל מצד שני זה היה ברור עד כדי כאב
שתהיה מלחמה על הקהל.
כן! גם מלחמה
מלוכלכת. אפשר
היה להגיב. לעשות
"שבוע פתיחה"
במקום ערב פתיחה,
כמו "שבוע
הסיום", שעשתה
טלעד כשנפרדה מהמכרז,
אפשר היה להקדים את הפתיחה ביום או
בכמה שעות. הנהלת
ערוץ 10 לא עשתה
דבר.
לאחר מכן,
נוצרה בעיה נוספת.
מהדורת החדשות,
שנבנתה ע"פ
מיטב סקרי דעת הקהל וקבוצות המיקוד,
לא התרוממה. אפשר
היה למצוא סיבות רבות לכך.
מהדורות החדשות,
ככלל, הן די
זהות, ומושפעות
מהתכניות שלפניהן ואחריהן.
התכניות הללו נוטעות בקרב הצופים את
הרצון להישאר או לחכות בנשימה עצורה.
סביב מהדורת החדשות דאז היו תכניות
חדשות ולא מוכרות.
הן לא יצרו גורם משיכה.
אפשר היה גם לטעון,
שהאווירה שם עדיין לא הייתה מגובשת.אך
במקום לבדוק את הגורמים הללו,
ולטפל בהן, החליטו
קברניטי ערוץ 10 להאשים
דווקא את המסך הלבן!
הם הסירו את
המסך הלבן, ובאמת
קיבלו לאחר מכן תגובות אוהדות יותר מקבוצות
המיקוד. מה הפלא?
הם הפכו להיות חיקוי של ערוץ 2.
זה היה גם רגע ההתדרדרות של ערוץ 10.
מהרגע שבחרו שם לא להתבדל כדי לשלוט,
אלא להידמות כדי לא להפסיד,הסוף
היה כבר ידוע מראש.
כשיש רק 2 מתמודדים
ואתם לא במקום הראשון,
אתם מוכרחים להיות במקום האחרון –
אותו המקום בו נשאר ערוץ 10
עד היום.
כדי לשפר את
המצב העגום החליט יוסי מימן לבצע צעד יאוש
נוסף. הוא פנה
למיקי חיימוביץ'
והציע לה משכורת עתק כדי לחצות את
הקווים ולהתאחד שוב עם שותפה הקודם,
יעקב אילון .
חיימוביץ' הסכימה
מיד (ומי יכול
להאשים אותה). המהלך
גרם להד עצום בתקשורת,ופורסם
בשלטי חוצות. הוא
גרם לאנשים לרצות להידבק אל מסך הטלוויזיה
לרגע האיחוד. איש
עסקים ממולח, כמו
שיוסי מימן טוען להיות,
היה מנצל את היום הזה כדי להצתחצח
ולהציג בפני הקהל את התכניות בעלות
הפוטנציאל הגבוה ביותר למשוך קהל:
קומדיות, דרמות...
אפילו שעשעונים.
במקום זאת החליט מישהו בהנהלת ערוץ
10, לשבץ באותו
היום הגורלי תכנית משעממת לתלונות הציבור
עם גדעון רייכר. כך
שוב הוחמצה הזדמנות פז להתאוששות.
מי שהרוויח מהמעבר,
לא היה ערוץ 10,
אלא ערוץ 2 לאחר
המעבר הוא חסך כסף וקיבל צוות חדשות זול
יותר, והפנה את
הכסף שנחסך להמשך התחרות.
ערוץ 10 לעומתו
הכביד על עצמו ועל המחלקה היצירתית שלו
בגירעון ענק.
התכניות
האיכותיות בעלות הפורמט היקר,
נעלמו אט אט מן הערוץ.
למעשה אף לא אחד מהמגישים ה"איכותיים"
של הימים הראשונים עובד בערוץ 10
כיום (מלבד
במהדורת החדשות). כדי
להשיג כסף ומהר, הפך
ערוץ 10 להיות
צהוב יותר מערוץ 2.
תכניות כמו "אקזיט"
שבה חשפו ישבנים והפליצו בשידור חי,
“הדוגמניות"
העילגות שהסבירו לנו "שעוף
זה ציפור ופרה זה חיה",
ונערת פלייבוי שאכלה קרמבו מהקרחת
של אסף הראל, היו
מנת היום בערוץ 10.
למעשה אם מישהו יאמר היום שערוץ 10
צריך להיות ערוץ איכותי אנשים יתקשרו
לפסיכיאטר המחוזי ויאשפזו אותו מידית.
מהצד השני של
מתרס הכישלונות הניהוליים,
ערוץ 10 לא
עשה כל מאמץ לשמר את הכישרונות והיהלומים
שדווקא כן נפלו אצלו בחצר.
תכנית שהצליחה בערוץ 10,
לא שמשה כר לשיגור תכניות אחרות.
בניגוד לאסטרטגיית ה seeding,
המקובלת בערוצי טלוויזיה אמריקאים.
תכנית מצליחה בערוץ 10,
נאנסה בשידור חי..
ראשית, הפרומואים
החלו שבועיים מראש,
וגילו את כל הסודות האפשריים.
כך, שכשהצופה
הגיע לתכנית הוא לא הופתע וידע מראש מה
יקרה. התכניות
פוצלו ושבררו לקטעים ולמקטעים ונמרחו על
גבי שבועות שלמים (כמו
הישרדות לדוגמה).
וכשצמחו בערוגה של ערוץ 10
שתילים רכים עם פוטנציאל,
החליטו קברניטי הערוץ לשים אותם דווקא
מול פצצות הרייטינג של ערוץ 2,
ובכך להכתירן ככישלון ולהשמיד אותן
טרם זמנן. לא פלא
אם כך שההבטחות של ערוץ 10:
עופר שכטר, גיל
ריבה , אסף הראל
ועוד עברו לרעות בשדות זרים.
אפילו הפרשן לענייני ערבים יחזקאלי
ניסה את מזלו בערוץ 2,
והגיש מהדורה ניסיונית עם יונית לוי.
את הכישלונות
שלו הסביר ערוץ 10,
בכך שהרצפה עקומה או בגרסה המקומית
שקל להגיע ולהשפיע על האנשים שאחראים על
קביעת הרייטינג (פיפלמיטר).
עמנואל רוזן (שעזב
גם הוא את ערוץ 10),
הציג תחקירים נרחבים בעניין.
בין אם הדבר הזה נכון ובין אם לאו,
הפגם הזה לא ממחיש עד כמה הרצפה עקומה,
אלא עד כמה עקומה האסטרטגיה הניהולית
של יוסי מימן.
קחו לדוגמה
את ארה"ב.
שם מחיר הפרסומות לא נקבע ע"פ
רייטינג אלא ע"י
דמוגרפיה. מחיר
הפרסומת של בברלי הילס 90210
היה זהה למחיר פרסומת ב-
60 דקות (תכנית
אקטואליה מובילה).
זאת למרות של-60
דקות היה יותר רייטינג ויותר צופים.
הסיבה הייתה שבבברלי הילס צפו ילדים
ובני נוער שבזבזו הרבה,
ולכן פרסומת שם זכתה ליותר כוח קנייה.
ב-60 דקות צפו
מבוגרים חסכנים, ולכן
פרסומת שם הייתה צריכה לעבוד קשה יותר
כדי לשכנע.
אם באמת שיטת
המדידה של הפיפלמיטר הישראלי פגומה,
והתכניות של ערוץ 10
פופולריות מכפי שנחשבו,
יכל יוסי מימן להקים חברת בדיקה עצמאית
משלו, ולנסות
בעזרת הסטטיסטיקות האמתיות שלו,
לשכנע מפרסמים לקנות זמן שידור
בתכניתו. דברים
כאלה כבר קרו בארץ.
אנשים שלא היו מרוצים מהטיפול של מכון
התקנים הישראלי,
הקימו את הגוף הפרטי והמתחרה
"אובייקטיבי".
גלית אבישי שלא הייתה מרוצה מהיחס של
האגודה להגנת הצרכן,
הקימה ארגון מתחרה "אמון
הציבור". בארץ
ישנם 3 מכונים
סטטיסטיים גדולים,
אפשר היה לבקש סקרים מכל אחד מהם במחיר
משכורתה של מיקי חיימוביץ'.
אפשר היה גם ללכת לקבלן פרטי ולבקש
סקרים. יוסי מימן
בחר לשבת להתלונן
ולא לעשות דבר.
זו זכותו!
הוא הבעלים.
אבל זה שולל
ממנו את הזכות המוסרית לומר שהכישלון לא
היה באשמתו.
אם
נשים את הטענות האלה בצד,
נגלה שהטענה
המנצחת – ע"פ
אנשי ערוץ 10-
היא שערוץ
מסחרי אחד פחות הוא פגיעה בחופש הדיבור
ובדמוקרטיה.
מהבחינה
הלוגית,
גם בכך הם
טועים.
שני ערוצים
לא מעניקים הגנה גדולה יותר על הדמוקרטיה
מאשר אחד.
הטענה העיקרית
לפגיעה בחופש הדיבור היא שככל שמספר הפיות
קטן יותר,
כך קל יותר
לסתום אותם.
אילו היו מאה
פיות,
כלומר מאה
ערוצים,
באמת אי אפשר
היה לסתום את כולם ואם אחד לא היה מפרסם
ידיעה האחר היה מפרסם אותה.
אולם כיום
הערוצים 10
ו-2
דומים מדי.
מגישי החדשות
והעורכים של ערוץ 10
כבר עבדו בעבר
בערוץ 2
או בערוץ 1.
הם למדו באותם
בתי ספר מידי אותם המורים,
וגיבשו בדיוק
את אותם הדעות.
לכן,
אם בחר אחד
מהם לא לפרסם כתבה (משיקוליו
הוא),
סביר מאוד
להניח שגם השני יעשה בדיוק את אותה הבחירה.
בכלל
מבחינה מתמטית,
ריבוי ערוצים
לא רק שלא תורם לדמוקרטיה,
אלא יכול
להפריע לה.
בכלכלה ישנו
תרגיל בו מגדילים את מספר העובדים במפעל.
בהתחלה התוצרת
עולה,
אבל לאחר זמן
העובדים מתחילים להפריע זה לזה,
פוגעים זה
בעבודתו של זה,
ולבסוף הפוריות
יורדת והמפעל הופך להיות למשותק.
שוק התקשורת
לא שונה בהרבה.
שוק התקשורת
הוא מפעל שמייצר ידיעות.
מהדורת
חדשות טובה אחת עדיפה על שתי מהדורות
בינוניות.
הרבה יותר
סביר שעיתונאי שצריך להתחרות ללא הפסקה
בערוצים האחרים,
יסכים לעדן
כתבה כדי לזכות במקור נאמן ובסקופים
עתידיים,
וכך ידיעות
רבות לא יגיעו לדפי החדשות,
או יגיעו כשזה
יהיה מאוחר מדי.
מצד שני,
אם יהיו פחות
ערוצים,
הנתח הכספי
של כל אחד יגדל,
והרווחים שהוא
יקבל מפרסום כתבה שערורייתית רק יתפחו.
זה יעודד אותו
לפרסם כתבה ולא לגנוז אותה.
אינני אומר שערוץ 10
מפריע לדמוקרטיה,
אני רק טוען שזה לא נכון ב-100%
שריבוי ערוצים שקול לריבוי
דמוקרטיה.
בשורה
התחתונה,
יוסי מימן
נכנס למכרז לערוץ 10
מבחירה.
הוא גם נשאר
שם מבחירה במשך 8
שנים.
ההקלות שהוא
מבקש באות על חשבון כולנו.
בראש ובראשונה
הן פוגעות ביוצרים,
שממילא לא
יקבלו את שמגיע להם בזמן.
רובם אינם גם
עכשיו במצב כלכלי מזהיר.
הם פוגעות
בנו,
משלמי המסים,
שבמקום לשלום
אגרה אחת על ערוץ 1,
נשלם אגרה
נוספת על ערוץ 10
דרך ההפסדים
מפריסת החובות.
הם גם יפגעו
בערוץ 10
עצמו,
שיישאר עם
בעלים כושל שלא ימהר להיפטר מהנכס.
האדם היחידי
שהם לא יפגעו בו,
הוא יוסי
מימן...
כי מסתבר שבין
המובטלים,
העניים,
הנכים,
החיילים
המשוחררים והתעשיינים שפושטים את הרגל,
המיליארדר
יוסי מימן הוא המסכן מכולנו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
