ארכיון דון קישוט:

לא רוצה לכתוב על דודו טופז – פשוט לא רוצה! ועדיין, מכל פינה, מכל אתר, מחייכת אלי דמותו השובבה כמו רוח רפאים ששבה לרדוף אותנו מהעולם שמעבר.

זה מדהים עד כמה מהר מתחלפות רוחות דעת הקהל. מהשאלה "איך???” שעדיין לא נענתה, התפצל הציבור הישראלי לשניים: הראשונים הם אלה שרוצים להרוויח מההתאבדות עוד כמה גרושים כמו ערוץ הבידור הישראלי שמיהר לעשות דוקוסלב מעודכן לדודו טופז כמה שעות לאחר ההתאבדות, לכלול אותה, ולשדר ערב שלם מיצירתו. האחרים הם אלה שרוצים לצפות אותו בזהב ולהכניס אותו לפנתאון הבידור הישראלי.

גם הראשונים וגם האחרונים נצלנים באותה המידה. הראשונים הם נצלנים גלויים. הם לא מסתירים את כוונותיהם או את רצונותיהם שכולם מסתכמים בכסף. האחרונים ערמומיים יותר. הם משתמשים בהספדים מרגשים כדי להימלט מן השאלה הבוערת: "האם הרחקנו לכת?”. במקום להאמין בדרכם וללכת בראש מורם למשפט הציבורי מעדיפים הם לשלם את מחיר מעשיהם בדמעות תנין.

בשבוע בו האלימות גוברת, שתי קבוצות אלה מדגימות באופן הטוב ביותר מדוע זה קורה. זה ידוע שאנשים הם אגואיסטים ברובם. הם דואגים לאינטרסים של עצמם, ואין כל פסול בכך. למרות זאת, על החברה הישראלית מוטלת האחריות למצוא דווקא את אותם האנשים הבלתי אגואיסטים, ולתגמל אותם בכך שיאכלסו משרות מיוחדות בהם הכישורים האלטרואיסטיים שלהם ידרשו.

כיום אנו רואים בדיוק את התופעה ההפוכה. התגמולים הגבוהים משכו דווקא את האנשים האגואיסטים למשרות הללו. העיתונאים שלנו, כאמור,הפכו לכתבי חצר. הם מעדיפים לא לעמוד מאחורי דבריהם ולהתפשר כאשר האצבעות מופנות לעברם. מי יודע כמה כתבות נגנזו בתירוצים קלושים של "לא היו הוכחות מספיקות". השוטרים מעדיפים להוציא משאבים במרדף אחרי פוליטיקאים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה כדי לקבל קידום. הרופאים שיכולים פותחים קליניקות פרטיות, ואנחנו, האזרחים הרגילים, מוצאים עצמנו מדדים על מדף קרח הולך ומצטמק של אנשים בעלי איכות ואופי.

לכן החלטתי לקחת את המקרה של דודו טופז ולהפיק ממנו את כל הלקחים האפשריים, לפני שהתקשורת תלבין אותו בזיכרוננו הקולקטיבי ולא תאפשר העברת ביקורת.

השאלה הראשונה היא כיצד המצב התדרדר בכזו מהירות?

ישנם שני מועמדים עיקריים לאשמה. האחד הוא התקשורת, והשני הוא דודו טופז עצמו. במצב העניינים הנוכחי, כל אחד מנסה לגלגל את האשמה אל פתחו של האחר. משפחת דודו טופז מנסה להאשים את התקשורת. היא מזכירה את היחס המשפיל שקיבל טופז לאחר היוודע דבר מעצרו. מנגד מנסה התקשורת לנער חוצנה מן העניין בכך שהיא מעלה קטעי ארכיון אבודים בהם אמר דודו טופז שהוא מתכוון להתאבד.

אם ישנו דבר בו אפשר להאשים את התקשורת, זה אינו היחס שהעניקה לדודו טופז מאז מעצרו. ראשית, אלה היו חדשות בעלות עניין ציבורי. שנית, אם תסתכלו על מקרים אחרים בהם החליטה התקשורת "להכניס" לאנשים מן היישוב שבסופו של דבר התאבדו, תגלו שהתקשורת הייתה דווקא מאוד מתונה כלפיו.

דודו טופז שלט בתקשורת במשך שנים ארוכות. לכולם זכורה הדרך בה השתלח במבקרים שלו. חלקם אף טענו שהוא דאג לפיטוריהם. הוא גם בחר לקדם אנשים מסוימים על פני אנשים אחרים בתכניתו ואין ספק שזה גרם למירמור. כמלך הרייטינג אין ספק שטופז ידע שמלכים לא יכולים לפרוש בשקט לחיים בכפר. למלכים שרוצים להפסיק לכהן קיימות שלוש אפשרויות. לטפח יורשים ולחיות תחת כנפיהם, למות על הכיסא ולגרום לאי סדר, או להיות מודח במהפכה על ידי אלה שנתנו בהם אמון. דודו טופז מעולם לא דאג לטפח יורש, ולכן היה ברור מראש שההדחה שלו תהיה אלימה ובלתי מנומסת לכל הפחות. היה ברור גם ששדרה שלמה של אנשים מחכים לו בפינה לסגור אתו חשבון, ואין בכך כל פסול... גם הוא התנהג באותו האופן כלפיהם, אפילו גרוע מכך.

האם התקשורת גרמה להתאבדות שלו? התשובה היא חד משמעית: כן ולא! כן, התקשורת באמת גרמה להתאבדות שלו. זה מאוד קל להתחבא מאחורי האופי הראוותני של טופז, ולטעון שתשומת לב תקשורתית לא הייתה בעבורו רעל, אלא סם חיים.

מצד שני לעשות דבר כזה, משמעותו לעשות לטופז עוול נוראי שיונצח במשך שנים. בצד ריצת האמוק הבלתי מרוסנת של טופז אחר המצלמות, יש לזכור את הצד השני: טופז היה אדם פרטי מאוד כשרצה. את מספר הפעמים שראיתי בתקשורת את הנשים שלו, או את הילדים שלו אני יכול לספור על יד אחת. מעולם לא יוחצנה לידה של ילד חדש שלו, כמו שעושים כעת, והוא השתמש בכל השפעתו כדי לגנוז סרט של דורון צברי שהציג אותו באור לא חיובי. לכן, אסור להציג את טופז כחיית מצלמות חסרת שליטה, אלא כמכור לתשומת לב מסוג מסוים מאוד. כאשר לא קיבל את תשומת הלב המסוימת הזו, הוא השתולל מכעס, או יותר נכון מעלבון.

בחודשים האחרונים הוא קיבל מנה גדושה מעל ומעבר של תשומת לב מהסוג הלא נכון. כל זאת ללא טיפה של תשומת לב מהסוג הרצוי לרפואה. התקשורת בה רגיל היה לשלוט, הפכה אותו לעבד ההלקאות שלה.. כנראה כדי לכפר על שנים של ריסון מרצון. זה לא היה תמיד מוצדק. אני זוכר רק לפני כמה ימים שפרסמו בתקשורת שהוא התחיל עם מישהי בכלא (סוהרת כנראה). הוא אמר לה כמה משפטים שהזכירו את דודו הישן (לא משהו מעליב או פוגע במיוחד), ומיד שמעתי ברדיו ש"דודו הישן חוזר" (כשהכוונה הייתה לדודו המטריד).

חשבו לרגע על המקרה הזה כמקרה מייצג: אדם במצב נפשי קשה מראה סימני התאוששות, ומיד התקשורת משתמשת בכל כובד משקלה, כדי לרמוס אותו. כמובן שאדם שלא מרשים לו להתאושש ימשיך להתדרדר.

מצד שני אסור להתעלם מעובדה אחת בסיסית. אולי התקשורת ככלל הגזימה, אבל באופן פרטני אף גוף תקשורתי לא עבר את הגבול. כל גוף תקשורתי נשאר מאחורי הקווים האדומים, ורק האפקט המאוחד שלהם גרם להפרזה. לרוע מזלו של טופז, בכלא לא ידעו כלל איך למתן את המכה התקשורתית. אני לא חושב שאגזים אם אומר שאפילו נהנו ממנה. אפשר היה לנקוט בצעדים כבר אז : למנוע מסוהרים בשכר נמוך להעביר עליו רכילות בתמורה לכסף לדוגמה, או לדווח על אירועים חריגים באופן מרוכז ורגיש, כך שלא יצטרך לחוות את המכה מחדש מכל גוף תקשורתי. לצערי שב"ס והמשטרה כשלו בכך ואם יש לקח אותו צריך לקחת ממקרה טופז זה לא "יותר מצלמות" או פחות חופש לאסירים ש"חושבים שהם הולכים להתאבד". אם המגמה הזו תתאפשר – כפי שמנסים כעת לעשות, היא תהפוך לכר פורה לשלילת זכויות יסוד מאסירים מקופחים ממילא. ותקל על סחיטת הודאות. שב"ס צריך ללמוד מהצבא בעניין, ולמנות קצין אחד (לא יותר) לטיפול באסירים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה אל מול התקשורת.

לצערי המקרה של דודו טופז מראה את ישראל המכוערת. את ישראל המעזה, אך הנרתעת כאשר מגיע הרגע לקבל אחריות על תעוזתה. זוהי ישראל המשאירה את הקרבנות ללקק את פצעיהם בדד. גם דודו טופז היה שייך לישראל הזו. גם הוא העז, וגם הוא מיהר להתנער מאחריות כשהיה צריך, אבל ככל שאני מנסה, אני לא יכול להיפטר מההרגשה שתקשורתית אנו חיים בחברה קניבלית, חברה בה בשרו של דודו נאכל על ידי קניבלים גדולים ממנו, יחזק אותם ורק יגביר את הבעיה.