לא צריך לשמוע
זמבורה כדי לדעת שכוכב נולד נכשל.
כבר ארבע שנים
– מאז כוכב נולד 3 –
ש "כוכב
נולד" כשלה
מלהצמיח דור חדש של מוזיקאים.
ההופעות מרגשות,
מושקעות, נוצצות
ולעתים אפילו מדהימות.
למרות זאת, מתכנית
שחרטה על דגלה את גידול דור
העתיד, הפכה
כוכב נולד ל"בראבו"
מעיקה.
כה מעיקה התכנית,
עד שיוצריה צריכים לשקול
ברצינות לפתוח מילון ולחפש בו את הערך:
“לפרוש בשיא".
כיצד
הפכה התוכנית הזו שרק לפני 6
שנים הוכתרה בתואר "תוכנית
העשור", לנטל
כה כבד על שעות הפריים טיים?
כמו
כל דבר אפשר לחלק את התשובה לשלושה חלקים:
1.
תאוות הבצע.
תאוות
בצע היא כמו דלק סילוני.
כששמים אותה במנוע היא
יכולה להזניק את הפרויקט לשמיים,
אך כששמים אותה בתא הטייס,
היא גורמת לאסון.
הפקת כוכב נולד הניחה תחילה
את תאוות הבצע בתא הדלק,
אך משנה לשנה היא העבירה
אותו מעלה, עד
שהגיע לתא הטייס...
והתוצאה ברורה.
כדי
להבין כיצד התהליך החל,
נסתכל בעונה הראשונה.
אני מודה שרבים מכם לא
זוכרים את העונה הזו,
מלבד אולי מאבק האיתנים
(או
האיתנות) בין
שירי מימון לנינט טייב.
מבט מהיר על העונה ההיא
יבליט את השגיאות שנעשות מאז ועד היום.
בעונה
הראשונה היו רק 16
מתמודדים והם התמודדו זה
מול זה בזוגות.
באופן הזה נוצרו שני אפקטים:
הראשון,
הכוכב הנולד לא נשחק בהופעה
אחר הופעה. הוא
יכל להשליך את כל יהבו על ביצוע אחד טוב
ועמו לקוות לזכות.
האפקט השני הוא שבין אם
הכוכב הנולד ניצח או הפסיד,
הוא יצר רעב בקרב התומכים
שלו. אותם
התומכים שקיבלו רק שיר אחד שאהבו,
או שניים אם הוא הגיע לחצי
הגמר... או
שלושה שירים במידה והוא הגיע לגמר,
היו מוכנים לרוץ לחנות כדי
לזכות בעוד האזנה חטופה באליל שלהם.
לאוזן
הבלתי מיומנת,
שני ביצועים מקצועיים הם
די והותר בכדי להשוות.
יותר מכך אולי גורם לערב
מרגש ומרטיט לבבות,
אבל מהר מאוד שוכחים את
הביצועים הראשונים...
במיוחד כאשר פותחים את
הקווים רק בסוף.
התוצאה היא שהצופים מצביעים
למתמודדים הזכורים ולא למתמודדים הטובים.
המתמודדים הזכורים ביותר
הם אנשי ריאליטי טובים ולא בהכרח זמרים
משובחים. אלה
אנשים יפים (או
יפות) במיוחד,
או אנשים בעלי סיפור חיים
מרגש, או
מתמודדים שהשופטים קטלו אותם בדרך כה
מבישה, עד
שהצופה מרגיש שהוא מוכרח לתת להם זריקת
עידוד בדמות SMS.
התוצאה
היא שובע, אם
לא לומר מיאוס.
ככל שהתכנית מתקדמת הצופה
מזועזע מהמתמודד האיכותי שהודח,
כי אף שופט לא העליב אותו
מספיק כדי לצרוב אותו בזיכרון הקהל.
אט אט הצמרת מתחילה להיות
מאוכלסת במתמודדים בינוניים מבחינה
כריזמטית... ומטה.
מר ישראלי מסתובב באמצע
לאשתו בסלון ושואל:
“האם לילד הזה פיללנו?”,
ולמראה ראשה המתנודד הם
עוברים יחד תחנה.
בסופו של דבר הכעס מנותב
כנגד הכוכבים הנולדים.
הם לא נרשמים בתודעה כזמרים
טובים שעשו פאשלה,
נענשו עליה,
למדו ממנה והמשיכו הלאה.
במקום זאת הם נצרבים
כ"מתמודדים
שלא הגיע להם".
וככאלה הציבור מסרב אפילו
להביט בהם כאשר הם מסיימים את התכנית.
תאוות
הבצע של המפיקים פוגעת בכוכבים בזירה
נוספת: ברצונם
הבלתי נשלט לסחוט את הלימון עד הסוף.
הם הכניסו סעיף לחוזים של
המתמודדים (מלבד
מיי פיינגולד),
האוסר עליהם להופיע במהלך
התכנית. כך
נמנע מהכוכבים לנצל את מעמד הסלב הרגעי
שהם זוכים בו כדי ליצור בכוחות עצמם קריירה
. החוזים
הדרקוניים האלה פגים רק כאשר התכנית
מסתיימת ולאף אחד כבר לא אכפת מהם.
התוצאה היא שהמתמודד נזרק
ככלי אין חפץ בו.
והכוכב הנולד כבה.
2.
הפחד מכישלון.
כה
מפחדת ההפקה מכישלון,
עד שהיא לא מוכנה לתת
לכוכבים הזדמנות להוכיח את עצמם...
ולהיכשל.
באופן הזה ההפקה הופכת
להיות מבית ספר לגנון.
כמו כל גנון צריך להביא
מבוגר אחראי בדמות כוכב בוגר שישגיח.
נכון,
הכוכב הבוגר אומנם תורם
להעלאת הרייטינג,
אך גם מאפיל על המתמודדים.
ההופעה שלו בסוף הופכת
להיות המוקד והצופה שם לב פחות למתמודדים
( מלבד
המעריצים השרופים ביותר).
למרבה
האירוניה הפחד מכישלון רק מדגיש את
הכישלון. מה
יישאר לנו מהעונה הזו,
אם לא אסופה של קליפים עבור
הזמרים המצטיינים,
שנשאל עצמנו בעתיד לאן הם
נעלמו. ברעש
ובצלצולים ההפקה מעלה את הזמרים על עץ,
ולאחר הגמר לוקחת להם את
הסולם בלי לברר אם הספיקו לרדת.
הפחד
מכישלון גרם ליוצרי התכנית,
לעבור משיטת הגביע (שלשות
וזוגות), שהונהגה
עד כוכב נולד 3,
לשיטת הליגה.
כלומר מצב בו בכל פעם מעיפים
אחד. אף
אומן, בעיקר
לא אומן מתחיל,
יכול להמציא את עצמו מחדש
תוך שבוע. לכן
הוא מנפק את אותו הדבר תכנית אחר תכנית:
המזרחי מסלסט,
האלטרנטיבי שר בפאלסט,
ורק הרוקר שומר על עניין
מסוים. ברקע,
זמרים לשעבר שמתחבאים
מאחורי שולחן השופטים,
גוערים במתמודדים שלא
לוקחים די סיכונים.
כאילו שלעשות אודישן פעם
אחר פעם, מול
כל פני האומה זהו הדבר הבטוח ביותר שקיים.
3.
הניתוק.
הדבר
שכוכב צריך, אפילו
יותר מכישרון,
הוא חומר טוב.
שירים טובים וקליטים הם
הסולם שמוביל לשמיים,
ולא האפשרות לתמרן במיומנות
בין 5 אוקטבות
עם מיתר קול אחד מלופף מאחורי הוושט.
ביום שלאחר התכנית,
הגישה לשכיות החמדה של
התרבות הישראלית נשללת מהכוכב באחת.
ההצלחה
בחוץ נמדדת על פי מכירות תקליטים.
אף לא אחד מאיתנו יקנה
תקליט שלם של שירים ישנים או מחודשים.
לכן על האומן מוטלת האחריות
לנפק חומר חדש.
לא תמיד הוא יכול לייצר
חומר ראוי כדי למלא את הוואקום.
לא תמיד הוא נופל על האמרגן
שמסדר לו גישה לכותבים הנכונים.
באופן זה כל כשרונו של
המתמודד לשעבר מונח על קרן הצבי של יכולת
כתיבת השירים שלו – יכולת שמעולם לא נבחנה
במהלך העונה, וגם
אם היא קיימת לא לוטשה או זכתה לביקורת
בונה מהשופטים.
התוצאה היא שב-90%
מהמקרים היכולת הזו מאכזבת
אותו.
ההפקה
יכלה לעזור במקרה הזה.
היא הרוויחה כבר ממילא די
מהמתמודד ובהחלט יכלה להרשות לעצמה להעניק
לו מתנת פרידה בדמות שיר חדש שיוכל לעזור
לו לאחר מכן.
למרות זאת מותירה ההפקה
את המתמודד לבדו בים לא מוכר – ים היצירה,
ללא מדריך וללא מפיק.
מה אכפת לה?
החוזה שלה אתו הסתיים,
ויש מצבור שלם של כוכבים
נולדים שרק מחכים לקחת את מקומו.
העיקר שהוא מקבל סוף שבוע
זוגי בארץ.
התוצאה
היא שהכוכבים ממשיכים לדעוך.
בשמי התרבות הישראלית כוכב
נולד הפכה מחממה למטחנת בשר,
והתרבות הישראלית הפכה
לתרבות של קאברים.
אין לי טענות להפקה,
הטענות שלי מופנות לקשת,
שלא יודעת מתי להוציא סוס
גוסס מייסוריו.
אין לי ספק שהגמר יהיה
מרשים, וישאיר
בפה טעם של עוד.
אבל הרעב בתרבות הוא לכוכבים
נולדים, לא
לפסטיבלים ו/או
גמרים. לכן,
בכוכב הנולד הבא לא אצפה.
אשאיר אותו בעתיד לבנות
הצווחות, לילדים
החולמניים. כן,
גם לילדים החולמניים ולבנות
הצווחות של טדי הפקות.
תחת זאת אשב לקרוא ספר טוב,
כי בוא נודה באמת,
הריאליטי האמתי,
מתרחש בכל יום שאנו שותים
קפה בבוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
