אפילו יותר
מההפסד של נבחרת ישראל,
מטריד אותנו אי הניצחון.
ההצהרה הזו,
שנשמעת טיפשית מעט,
מגלמת בתוכה את הסיבה מדוע המונדיאל
האחרון בו השתתפה ישראל התרחש ב 1970.
עם ישראל הוא
עם מעמדי – אחד העמים הבודדים מסוגו.
היינו כאלה מאז ומעולם,
עוד מתקופת התנ"ך.
רק לפני 200 שנה,
חלק בלתי נפרד מהשם שלנו היה שם האב.
באופן הזה הופרדנו אלה מאלה באמצעות
השושלות ואילנות היוחסין.
כאשר לבסוף אילצו אותנו הגויים (נגד
רצוננו אגב), לאמץ
שמות מערביים, מיהרו
"המיוחסים":
הלוים, הכהנים
, העשירים וכדומה
לכלול את מותרם מהשאר בשם.
ההפרדה נמשכה
לאורך הדורות, ולא
רק שהיא לא נעלמה אלא היא ממשיכה ומתגברת.
מהי פולנייה אם לא שומרת הסף הדואגת
שבתה תשמור על מעמדה בחברה ותתחתן עם
אנשים ממעמד גבוה או זהה לשלה,
בין אם קיימת אהבה ובין אם לאו.
פולנייה אמתית לא תרשה לבתה להפגין
סימני חולשה בציבור.
דברים אלה עלולים הרי לגרום לאנשים
ממעמד נמוך יותר,
להעריך את עצמם יותר על חשבונה.
אם
חשבנו שכור ההיתוך שבארץ הפך אותנו לעם
אחד, טעינו.
גם הישראלים ה"אסלים"
מוצאים דרך לדרג עצמם ביחס
לאחרים. כל
ישראלי חי עם טבלה בראש וזוכר בדיוק את
מקומו בה. מיהם
אלה שמעליו ומיהם אלה שתחתיו.
ועם החוש הבלתי נלאה שלו למצוא פרמטר
להפרדה, ידרג
הישראלי את עצמו תמיד כך שישאר במחצית
העליונה.
הפרמטרים
לדירוג רבים ומגוונים.
ישנם כאלה שידרגו את עצמם
על פי אזורי מגורים:
התל-אביבי
יגדיר את עצמו בראש ויסתכל בבוז על הרשל"צי.
הרשל"צי
לעומתו, נאנח
ברווחה כאשר הוא רואה מישהו מהשפלה:
אשדודי אשקלוני וכדומה.
אלה,
בכל פעם שירגישו התנשאות
מצפון, לא
ילחמו בה, תחת
זאת יביטו דרומה לבאר שבע ויגחכו.
אבל הבאר-שבעי
לא פראייר. הוא
ידפוק על השולחן,
ובכמה יריקות כנגד עין
הרע, יסביר
לכם שיש ירוחמים ודימונאים מעבר לפינה,
והם הנחותים האמתיים.
אחרים
מדרגים את עצמם ע"פ
ההשכלה. בוגרי
הטכניון יראו עצמם עליונים על בוגרי
האוניברסיטאות.
בוגרי האוניברסיטאות יכירו
בהפרדה הזו, אך
יפרידו עצמם לבוגרי אוניברסיטאות ותיקות
וחדשות. כולם
כאחד יביטו מטה בבוגרי המכללות,
שהםגם מפרידים בינם לבין
עצמם ע"פ
פרמטרים של שכר הלימוד (משום
שבמכללה תנאי קבלה לא מהווים מכשול).
כפי שניתן
לראות, דירוג זה
הוא יותר מתחביב.
עבורנו הישראלים הוא כמעט צורך קיומי.
מה הפלא אם כך,
שהדירוג הזה פלש למקום הישראלי ביותר
שישנו: מגרש
הכדורגל. רבים
לא זוכרים שמדינת ישראל הייתה פעם סגנית
אלופת אסיה בטורניר אחד,
ואלופה בטורניר אחר.
היינו אלופי אסיה בכדורגל,
הרבה לפני שחלמנו להיות
אלופי אירופה בכדורסל.
הימים הללו אמנם נראים
רחוקים, אך
הגרורות שלהם קיימות עד היום.
ההצלחות
המוקדמות של נבחרת ישראל,
לעתים כנגד כל הסיכויים,
גרמו לרף הציפיות לעלות
בטור גאומטרי,
וכיום הן מרקיעות שחקים.
מי זוכר את הימים שיעקב
חודורוב היה הגיבור הלאומי,
למרות שהפסיד בלא מעט
משחקים, רק
משום שלא נכנע בקלות.
מי זוכר שפעם נשאו את הנבחרת
על כפיים במשחק שהפסידה בו,
רק משום שהצליחה להכניס
שער אחד לרוסים.
למרות שהמשחקים הללו הפכו
מזמן לקלסיקה,הם
נתפסים על ידי הציבור כפרה-היסטוריה.
הישראלים שוכחים שהיחס
הזה הוא בדיוק הסיבה שגרמה למדינת ישראל
להגיע בסופו של דבר למונדיאל.
מי
שרוצה להבין מדוע הכדורגל הישראלי נכשל
פעם אחר פעם, לא
צריך להסתכל על התחת של גרנט,
על השחצנות של לוזון ובטח
לא על החפפנות של המאמן הלאומי שלנו קשטן.
הוא צריך להסתכל על עצמו,
עם הכרס המשתפלת וקליפות
הגרעינים בין השיניים ולהבין שהדירוג
הזה, שמהווה
מחסום כה נוח כנגד רגשי הנחיתות,
מהווה בעצם מחסום בפני
גדילה. מי
שמדרג את עצמו כך שרואה יותר ממחצית
מהקבוצות בעולם כנחותות ממנו,
חורץ את דינו מראש.
ראשית,
הוא לא לומד מהן.
אם קבוצה עלתה מהמקום
ה-200 למקום
ה-100, לדוגמה.
הישראלי ינשום לרווחה שהם
לא עברו אותו,
אבל לא יחקור מהו הדבר
המסתורי הזה שגרם לנבחרת לעלות 100
מקומות.
אולי זה שחקן חדש?
מאמן חדש?
שיטת אימון חדשה?
שיטת איתור שחקנים חדשה ?
או כל התשובות נכונות.
בהתעלמות שלו מאלה שתחתיו
הישראלי הממוצע יישאר תקוע עם השחקנים,
המאמנים ושיטות האימון
שלו, ויזדעק
רק כשהנבחרת מהמקום ה-100
תעבור אותו.
אל תטעו,
הוא לא ינסה להשתפר,
הוא פשוט יוציא את המאמן
להורג, וימשיך
הלאה. אלה
לא דברים בעלמא.
כמעט לפני עשור ישראל
הפסידה לקוריאה הדרומית במשחק ידידות.
עשו אז לנבחרת לינץ'
ציבורי אז,
כי חשבו כי אנו טובים יותר
מנבחרת קוריאה הדרומית.
מאז נבחרת קוריאה הדרומית
הגיעה למקום הרביעי באליפות העולם ואנו
עוד מחפשים דרך להעפיל לטורניר הנחשק.
האבסורד
העיקרי של שיטת הדירוג,
הוא שיטת הדירוג עצמה.
אנו מדרגים את שאר המועדונים
או הנבחרות, לאו
דווקא על פי הישגים,
אלא על פי השקעות.
ההשקעות נמדדות בדרך כלל
בכסף. באופן
הזה לא רק שאנו לא יכולים להשתפר באמצעים
זולים, ע"י
לימוד מאלו שתחתנו כמעט בחינם,
אנו גם מונעים מעצמנו
להשתפר ע"י
לימוד מאלה שמעלינו,
משום שאם נניח כי מדינה
משקיעה בספורט את כל מה שהיא יכולה,
ישראל לעולם לא תוכל להגיע
לרמות ההשקעה של אלה שמעליה.
זה פשוט לא תלוי בה.
בדרך
הזו אנו תמיד מעלים את גירתנו:
ממנים מאמנים בזה אחר זה
ומפטרים אותם מיד כשהם מאכזבים.
כל זאת למרות שהאכזבה ידועה
מראש. במציאות
משתנה כזו מה הפלא שהדבר היחידי שנשאר
קבוע זה החלום.
החלום והאכזבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
