ארכיון דון קישוט:

לפני יותר משנה כתבתי, שהכינרת תגיע לקו השחור, וכשזה יקרה מדינת ישראל תחווה משבר מים שלא היה כדוגמתו. היו אלה שנים של תמימות, של תמימות ותקווה – התקווה שעם ישראל יתעלה על עצמו.

מיום ליום, מחודש לחודש, ישבתי ושתקתי. לעתים השתיקה לוותה בחריקת שיניים, ולעתים בשיברון לב. ראיתי איך המשבר הזה – משבר חמור לכל הדעות – הופך לכלי פוליטי, כלי פיננסי ומעל לכל כלי תעמולתי. היום אני חושש שהמשבר הזה לא יאתגר אותנו, אלא יעצב אותנו. אני חושש שאנשים המעוצבים על ידי משבר שהופך אותם לעדר, לעולם לא יתעלו אל מעבר לכך. זו הסיבה שאני כותב את הפוסט.

כמו שכתבתי אז, בעיית המים שנקלעה אליה מדינת ישראל, הייתה תוצאה של בזבזנות, קמצנות וקוצר ראייה שנמשכו עשרות שנים. הדרך המהירה, הזולה והפשוטה ביותר לפתור את הבעיה הייתה להקים ועדת חקירה. ועדת החקירה הייתה אמורה להיות זולה יותר מכל המפעלים, הפרויקטים והפרסומות שצצים כעת כפטריות אחרי הגשם ( האירוניה מכוונת). הוועדה הייתה אמורה לזמן אליה את האנשים שהיו אחראים על משק המים במשך השנים ולתחקר אותם ברצינות. בשבועות הראשונים לאחר הכרזת המשבר היו דיבורים על כך. אחד ממובילי היוזמה היה ח"כ אופיר פז-פינס, אך ועדה כזו מעולם לא הוקמה.

במקום ועדת חקירה קיבלנו משהו טוב לא פחות: אשמים. האשמים הם אנחנו, אני אתה... אתם...כולנו. בערמה ובחכמה הצליחו השלטונות לשכנע אותנו שאנו האשמים במחסור המים. שבכל פעם שאנחנו מורידים מיכל מלא בשירותים, הצטרפנו למשתמטים, העבריינים ומרגלי האטום. אולם כדי שלא נכעס, נתקומם או נשאל שאלות מיותרות, נתנה המדינה מידית חנינה לכולנו, ולא רק זאת, אלא שהיא הפכה אותנו, את כולנו, לחיילי האנטי-בזבוז במילואים. כל זאת כשבר רפאלי ורננה רז מנהיגות אותנו בפרצופן המתקלף.

כמו כל צבא, ישנה מערכת מסועפת של היררכיה ועונשים, קנסות ומת"שים, הקלות לבעלי בעיות ת"ש, וכיו"ב. המערכת הצבאית למחצה משרתת מטרה נוספת: בצבא לא שואלים שאלות מיותרות, ומתמקדים במטרה. מערכת הצבאית, אגב, היא המערכת היחידה שהעונשים בה מבוצעים בידי החיילים עצמם. השאלה היחידה שאף אחד לא שואל היא מיהם הרמטכ"לים של אותו הצבא, ולאן פניהם מועדות.

מדינת ישראל בצעה עד עתה את הפעולות העיקריות הבאות כדי לטפל במשבר :

• הקציבה מכסה לאזרחים, והטילה קנסות על חריגה ממנה.

• פתחה במסע יחסי ציבור למניעת בזבוז מים.

• הרחיבה בצורה משמעותית את מפעל ההתפלה.

החלטתי לבחון אחת-אחת את הפעולות האלה.

מכסות המים לאזרחים:

לכאורה הקצבת מכסות המים היא הפתרון הפשוט והמתבקש. היא מונעת מהאנשים לבזבז, ואם הם מתעקשים, הקנסות יזכירו להם זאת. אף לא אחד מאיתנו יכול לבזבז מים בהחבא (האמנם?), משום ששעון המים שלו מיד יודיע על כך. באופן הזה, הטפילים הבזבזניים לא יכולים לחיות על חשבון האזרחים החסכניים, ובא לציון גואל.

כל זאת נכון רק לכאורה. האמת היא שרוב המים כלל לא מתבזבזים במשקי הבית אלא בחקלאות. מדינת ישראל, משום מה, מעולם לא הבחינה בין גידולים חיוניים לבין גידולי מותרות ומקציבה לכולם מכסות זהות. כמו כן, ישנם תהליכים תעשייתיים רבים שדורשים מים (ייצור חשמל לדוגמה), שגם שם מתבזבזים לא מעט מהם. לכן, הבזבזנים הגדולים באמת, מעולם לא נענשים. יתרה מזאת, גם הבזבזנים הקטנים יותר, במשקי הבית, לא נענשים באמת. אנשים בעלי רמת הכנסה מעל הממוצע, בהחלט יכולים להרשות לעצמם את הקנסות האלה, ועושים זאת.

מהצד השני של המשוואה ישנו גם חוסר היגיון משווע. האם מישהו שאל עצמו לאן בדיוק הולכים כספי הקנס? זה הרי ברור שהכספים האלה הולכים למדינה, אך האם החוק קובע במפורש את השימוש בהם?

זו כלל לא סוגיה פשוטה. מעולם לא נשאלה השאלה הבאה: האם כספי הקנס על שימוש פסול במים, הולכים באיזשהו אופן לשיפור השירות. אם לא כך הוא הדבר זהו סימן שהקנסות יהפכו למקור הכנסה חשוב למדינה, בלי שום קשר למצב המשבר. עם הזמן המדינה תתחיל להתבסס עליהם יותר ויותר, ולבסוף לא תוכל לחיות בלעדיהן. היא תמשיך לצמצם את המכסות, או להעלות את הקנסות כדי להעלות את נכסיה, ולבסוף אי אפשר יהיה לצאת ממעגל הקסמים הזה.

זה לא דבר תאורטי. דבר דומה לזה קרה , וקורה לנו כבר עכשיו. כשהוקמה המדינה הוכרז מצב חירום. בחסות מצב החירום הזה, הוקמו תילי תלים של חוקים עוקפים עד שכיום ביטול מצב החירום יגרום לאנדרלמוסיה. מקרה אחר הוא ניכוי המס למטפלות. ההכנסה האבודה הייתה כה גדולה, עד שמדינת ישראל עקפה החלטה של בג"ץ וייצרה "סל הטבות" מגוחך במקומו.

קנסות על שימוש פסול למים צריכים לשמש למטרות הבאות: תיקון תשתיות מים (צנרת, וכו'), סבסוד מים ממקור חיצוני, ייעול מפעל התפלת מים ואפילו שיפור מצבם של יישובי הפריפריה השוכנים על יד הכינרת: צפת, טבריה וכל השאר. אני לא שמעתי שקנסות אלה יועדו לאף אחד מהשימושים הללו. מה אתכם?

מסע יחסי הציבור:

כמו שכתבתי בפוסט הקודם,מסע יחסי הציבור הוא למעשה מסע האשמה במסווה. מי קבע שאנחנו הם האשמים? מי קבע שמצבו של משק המים נתון בידנו. למדינת ישראל אין שום זכות לטעון את הדברים הללו בלי ועדת חקירה מלאה וממצה. רק אז, אפשר יהיה לפנות אלינו באופן הזה.

אבסורד נוסף שנתקלתי בו לאחרונה היה הכותרת הבאה (אין לי לינק מצטער): “בר רפאלי יבשה את המדינה".. אני לא זוכר שרק בר רפאלי השתתפה בפרסומות הללו. אני זוכר שגם מנשה נוי השתתף בהן, כמו גם רננה רז. מה שאני כן יודע, הוא שבר רפאלי היא דוגמנית, ומשכורתה של דוגמנית נמדדת ע"פ הכושר שלה למכור. כנראה זו הסיבה שסוכניה של רפאלי מיהרו להציג אותה כמשווקת כה אפקטיבית. במילים אחרות, מישהו עושה על המשבר קופה.

בתחתית אותה הכתבה ( נא לתת לי לינק מי שמכיר), הופיעה ההצהרה הבאה: הצריכה ירדה ב-17%, ולכן שוקלים להעלות את הקנסות על הצריכה המוגזמת. דבר שלא הבנתי הוא אם מסע יחסי הציבור של בר עבד, מדוע להעלות את הקנסות. מדוע לא לפרוץ במסע יחסי ציבור גרנדיוזי יותר. התשובה היחידה שמתבקשת היא שמסע יחסי הציבור לא עבד, או הגרסה ההגיונית יותר... שלא נמצא שום קשר סיבתי בין ההשתתפות של בר רפאלי לבין הירידה בצריכת המים. במילים אחרות המיליונים שהושקעו במסע יחסי הציבור – מליונים שיצאו מכיסנו, אגב, בהוראת אותם האחראים על משק המים – היו בזבוז מוחלט ולא שמשו כל מטרה.

הרחבת מפעל ההתפלה:

מכל השגיאות שמדינת ישראל יכלה לעשות, אין ספק שמפעל ההתפלה היה הגדול ביותר. הסיבה שכנראה אף אחד מהקוראים לא יסכים עמי היא שההתפלה קיבלה יחסי ציבור כה אינטנסיביים, שהכחשה שלה עלולה לגרום לאשפוז פסיכיאטרי. למרות זאת, בואו נעבור על העובדות.

המודל של מפעל ההתפלה הוא כדלקמן:

ראשית, דרושה השקעה ראשונית גבוהה – של זמן ושל כסף – כדי לבנות את המבנה הראשוני ולהקים את התשתיות. לאחר ביצוע הפעולות הללו, כל כמות מים שאנו נשתמש בה תלווה בערך הכספי השוטף של ההתפלה . הערך הזה יכלול: עלויות חשמל, שכר עבודת הפועלים ותיקוני בלאי (מי מלח גורמים לבלאי גבוה). באופן הזה כמות מים מותפלים תהיה באופן בלתי נמנע יקרה יותר מעלות מים מיובאים.

גם הטענה שההתפלה תוביל לסוג של עצמאות ן/או אי תלות אינה הגיונית בהרבה. ישנן די והותר מדינות מהן אפשר לקנות מים עודפים, ואין שום סכנה שלא ירצו למכור לנו. ובתרחיש הגרוע ביותר: מלחמה, מפעלי ההתפלה הן מטרה חשופה לפגיעה הרבה יותר מעשרות מכליות שתפקודנה את נמלנו. אם מכלית אחת תיפגע, השאר תישארנה, אך פגיעה אחת במפעל להתפלה, ומשק המים הישראלי יפגע בצורה אנושה לזמן רב. אבל אל תאמינו לי. קחו מדינה אחרת, קפריסין. שם מייבאים מים במכליות מיוון.שם אין שיקולים של גאווה לאומית, אלא רק של מחיר יעיל וזול.

בנוסף לכל זאת, ברגע שמדינת ישראל פנתה למסלול ההתפלה, היא הגבילה את צעדיה באופן משמעותי. כעת היא צריכה לכסות את העלות הגבוהה של הפיל הלבן הזה, ולכן דווקא עכשיו, כאשר יזמים ישראלים זריזים מוכנים להביא מים לחופי הארץ, מים זולים וזמינים מטורקיה, מדינת ישראל מפנה אליהם כתף קרה.

היזמים האלה מוכנים לקחת על עצמם את כל עלויות ההקמה, אגב, ספקים רבים משמעותם תחרות ומחיר זול יותר. כל מה שהם מבקשים הוא שבשבריר מן המחיר שלוקח לבנות מתקן התפלה, תקים מדינת ישראל צינור שיאסוף את המים שלהם ותחלק אותו לאזרחים. אך מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה כעת מים זולים. מים זולים יהפכו את מתקני ההתפלה ללא כדאיים, ולכן היא צריכה לחבל באופן שיטתי בכל פתרון חלופי וזול, אחרת פרויקט ההתפלה ואתו המדינה יפשטו את הרגל... או יותר נכון המנהיגים שתמכו בו יצטרכו להתפטר.

בשורה התחתונה, הציון שאני נותן למדינה על הטיפול במשבר עד עכשיו הוא 50. טוב שיש בממשלה את לימור לבנת וגדעון סער, שיתעקשו על מועד ב'. אבל זה כבר סיפור אחר.