הירח בנסיגה,
צדק במסלול של נוגה והארץ כמרקחה.
לא. זו לא
ההתחלה של המחזמר שיער,
ולא אפרוץ בשיר סוחט דמעות על מזל
דגים (Aquarius). לפני
יומיים פורסמה
באתר YNET כתבה
על כך שהטכניון מפלה בין בוגרי אוניברסיטה
ומכללה ומבול של יותר 500
תגובות נשפך על גבי האינטרנט,
ומי יודע כמה מהן סירבו העורכים לפרסם.
מה שאותי
עניין בתגובות היה שבניגוד לרוב הכתבות,
בהן יש צד אחד מאושר ומותקף,
וצד אחר אומלל ומתקיף,
בתגובות לכתבה הזו נדמה היה ששני
הצדדים הם אומללים ומתקיפים,
ואת הצד המאושר,
לא הצלחתי לאתר בפינצטה.
בוגרי האוניברסיטאות שהובלו ע"י
בוגרי הטכניון, דברו
בכאב רב על כך שהם "קורעים
את התחת בשביל ממוצע 75”,
ואז באים בוגרי המכללות עם הממוצע
90+ שלהם וחוטפים
להם את המקום. בוגרי
המכללות לעומתם דברו במרירות רבה על כך
שהם עובדים קשה 4
שנים, ולבסוף
חלק משמעותי מן המשק מתעלם להם מהתואר.
לטוקבקים
באינטרנט יש תכונה מוזרה,
מין אבולוציה הגורמת להן להשתנות
מפעם לפעם. ראשית,
התגובות ענייניות ונוגעות לכתבה.
מכיוון שברור שאף תגובה לא יכולה
למצות את הנושא מותירות התגובות תחילה
את העניינים באוויר,
והבהונות שדרכו עליהם עדיין רוטטות
מכאב. לאחר מכן,
מגיע המשלוח הבא של התגובות.
כמו תמיד מתחלקות גם הן לשתיים:
בעד ונגד, הבעד
מסביר לנגד בחריקת שיניים מורגשת שהוא
טועה, הנגד מסביר
לבעד את אותו הדבר,
ושוב אף אחד לא משכנע את השני ומפלס
הכעס רק עולה. במשלוח
השלישי של התגובות,
מתחילות כבר ההעלבות והירידות.
מגיבים אלה במקום להגיב עניינית,
מתחילים לחפש שגיאות כתיב,
להתלהם, לדפוק
בשולחן הוירטואלי שלהם עד שנדמה שאילולא
היה מסך מחשב מפריד בינם ובין שאר המגיבים,
הם היו שוקלים ברצינות לדחוף את ידם
למסך הפלזמה , ולתת
אישית סטירה לכל אחד ואחד.
חשבתי שתגובות
מתלהמות כאלה, מהוות
במה מצוינת להביע את דעתי האישית על
המכללות. אולי
לפתוח את הבמה לוויכוח ענייני קצת יותר.
אולי אזכה לתגובות קצת יותר מפורטות
מ"כנסו!
על החתום 'אחד
שיודע,”. אולי
שרמוטת רייטינג שכמוניי תזכה אפילו ל-500
תגובות. לפיכך
אביע את דעתי, ואותיר
לכם את הבמה כדי להסכים או לחלוק עלי...
הבעיה העיקרית
במערכת ההשכלה הגבוהה היא לא המכללות.
לומר שהמכללה מורידה את הרמה האקדמית
בארץ הגיוני בדיוק כמו לומר שעוד חנות
בגדים ברחוב מורידה את רמת האפנה.
לומר שמכללה טובה פחות מאוניברסיטה
נכון בדיוק כמו לומר שחנות בוטיק טובה
פחות מסופרמרקט.
האנשים שאומרים דברים אלו,
מביישים את תארי האוניברסיטה שלהם,
משום שאינם מבינים עובדות סטטיסטיות
בסיסיות.
רוב האנשים
ראו שהרמה האקדמית בארץ החלה לרדת עם
הופעת המכללות. מכאן
הסיקו שהמכללות פוגעות ברמה האקדמית.
באותה רמת היגיון אדם יכול לשים לב
שהרופאים מגיעים בדיוק כשמגיפה מתחילה
להתפשט, ולהסיק
שהרופאים גורמים למגיפה.
לנחש את הגורמים לתופעה מן הסימפטומים
שלה, זו עבודה
למדענים, וגם
בעזרתם פתרון בעיות אלה לוקח שנים,
לעתים גם מאות שנים .
הסיבה שהרמה
האקדמית החלה לרדת עם הופעת המכללות
מצביעה על קשר סיבתי בין התופעות,
אך לאו דווקא על קשר ישיר.
אף אחד לא שאל את עצמו מדוע מלכתחילה
לאחר 50 שנה של מי
מנוחות, תוך עשור
קפצנו מ-8 אוניברסיטאות
וקומץ מכללות ל44
מוסדות מוכרים המעניקים תואר ראשון
ולעתים גם תואר שני,
שלא לדבר על מוסדות חצי מוכרים:
ג'ון ברייס,
מכללת עוצמה,
מכללת סל"ע
וכו', המעניקים
הכשרה מקצועית.
הסיבה לכף
היא שבפרק זמן קצר זה,
האוכלוסייה במדינת ישראל קפצה בצורה
דרסטית. תוך שנים
ספורות הגיעו לארץ יותר ממיליון עולים
מברית המועצות. אולם
אלו לא היו מליון אנשים רגילים.
כמעט לכל אחד מהם היה תואר אקדמי
(בברית המועצות
דאז ההשכלה הייתה חינם).
התואר האקדמי אפשר להם לקבל יתרון
משמעותי על פני עמיתיהם הישראלים,
וגם אם בחר העולה שלא לעבוד בעיסוקו
הקודם, התואר
סייע לו להתקדם מהר יותר,
ולקבל משכורות ובונוסים גדולים יותר.
תופעה זו דרבנה גם את הישראלים הוותיקים
להשוות את מעמדם לעולים,
וצוואר הבקבוק של קומץ האוניברסיטאות
נראה פתאום צר ומגביל.
מערכת ההשכלה
הגבוהה בארץ קיבלה תגובת הלם,
וכפתרון מהיר החליטה לפתוח מוסדות
להשכלה גבוהה שהיו אומנם מפוקחים,
אך הפיקוח בהם היה רופף בהרבה מאשר
קודם. ראשית,
לא נעשתה כל תכנית לטווח ארוך כדי
לפתוח עוד אוניברסיטאות.
מדינת ישראל במחצית השנייה של שנות
התשעים העדיפה פתרונות אינסטנט ובחרה
לפתוח מכללות. שנית,
לא נעשה כל פיקוח על המיקום בהן המכללות
תיפתחנה, וכתוצאה
מכך מרבית המכללות לא נפתחו במקומות בהן
הן היו נדרשות – בעיקר בפריפריה – וחלק
הארי של המכללות נפתח במרכז וצפונה בואכה
חדרה. שלישית,
לא הותוו קווים לאיחוד מכללות והפיכתן
לאוניברסיטאות, או
לצמצום התופעה לאחר שהיא תגיע לרוויה.
התוצאה הייתה
שמרבית המכללות נפתחו במרכז בו התמזגו
הכסף והדרישות. היות
והן נפתחו במרכז הן התחרו באופן ישיר עם
האוניברסיטאות. הרבה
מהתלמידים שסולקו מן האוניברסיטה בשל
ציונים נמוכים, וע"פ
הכללים היו אמורים להישאר שנה-שנתיים
בבית, להתאפס על
עצמם, לעבוד או
לצבור כסף, חצו
פשוט את הכביש עם תדפיס הציונים שלהם,
והמשיכו את הלימודים במכללה יחד עם
כל הבעיות שגררו אתם ויצרו למכללה תדמית
של "מחסן
לנפלים". מן
העבר השני של המפה,
תלמידי מכללה מוצלחים,
לקחו את תדפיס הציונים שלהם ועברו
ללמוד באוניברסיטה,
תוך שהם מחזקים את התדמית הכושלת של
המכללה.
עוד תופעה
שנוצרה, ושעליה
מדברים פחות, הייתה
ההתכווצות האקדמית.
עד לאותו הזמן היה נהוג שמי שסיים לא
מכבר את הדוקטורט שלו היה צריך ללמד
במכללות עד שיצבור יוקרה.
בעבר המרצים היו מרחיקים למקומות
נידחים כדי ללמד וכאשר היו מוכיחים את
עצמם היו זוכים לקבל משרה במוסד אקדמי
מוביל. אפשר
(לצרכי הפוסט)
לקרוא למרצים אלה סוג ב'.
אולם מאז שהחלו המכללות להיפתח במרכז
הארץ, שוב לא היו
צריכים אנשים אלה לכתת את רגליהם לתל-חי
או לעמק יזרעאל ופשוט למדו במכללה שמעבר
לרחוב. באופן הזה
לא קיבלו התלמידים במקומות המרוחקים
אפילו מורים סוג ב'
אלא סוג ג'. כלומר
אלה שלא הצליחו להתקבל גם למכללות במרכז.
המכללות עצמן,
במקום להילחם בתופעה,
שיתפו פעולה מחשש שתישארנה ריקות.
חלק מהמכללות פנה למשרדי פרסום כדי
למתג את עצמן, וקיבלנו
אוסף לא הומוגני של מכללות.
חלק ניסו למתג עצמן כאיכותיות,
תוך התמקדות במחקר או בשם.
דוגמה אחת לכך היא מכללת אריאל שניסתה
להפוך את עצמה ל"מרכז
אוניברסיטאי",
והפרסומות שלה כללו פירוט של המחקרים
הנעשים בה. חלק
מהמכללות ניסו להתהדר באווירה אמריקאית.
דוגמה לכך היא המרכז הבין-תחומי,
שדאג לצוות מרצים נוצץ,
ולמתג את כל בוגריו משתתפי הריאליטי
כמצליחנים (בדרך
כלל בתכניות שהוא היה מעורב בהן).
דוגמה לתכניות מז'אנר
זה הן "דרוש
מנהיג" ו
"המירוץ
למליון". חלק
אחר של המכללות התהדר בשיתופי פעולה עם
התעשייה או עם מוסדות מובילים...
כמו המכללה למנהל.
חלק סתם עשה צחוק מעצמו ואמר שבסוף
כל התארים אותו דבר,
כמו "המרכז
ללימודים אקדמיים"
או "מכללת
סמי שמעון".
אך תחת כל אלה
הסתתרה אמת בסיסית אחת,
והיא שכל המכללות היו נואשות לשפר
תדמית שדבקה בהן,
ועשו הכל, אבל
הכל כדי להשיג זאת מלבד להעלות את רמת
הכניסה. דוגמה
אחרת לכך הייתה שהמכללות התעקשו להעניק
תואר "כמו
באוניברסיטה".
כלומר B.A ולא
B.Tech. עיון קצר
באתר המל"ג
מראה שאין הבדל משמעותי בין התארים,
והבוגרים של השני זכאים ל-95%
מהזכויות של הראשון.
למרות זאת, התעקשו
המכללות והצליחו לכופף את זרועו של משרד
החינוך.
דווקא ההתעקשות
הזו, גרמה להנחה
שהמדינה לא מחמירה מספיק עם המכללות
החדשות, ומשתפת
איתן פעולה מטעמים פוליטיים.
ההנחה הזו חוזקה כאשר במדינה שלנו
ישנו מחסור בשוטרים,
בתאים לאסירים,
בבתי ספר, בכיתות,
ברופאים ובמיטות בבתי החולים...
רק במכללות המדינה אינה מקמצת.
באופן זה תגובת ההלם של ראשית שנות
התשעים, גרמה
להתכנסות בראשית שנות ה-2000.
המעסיקים
החלו להתעקש על תארים מהאוניברסיטה.
לאו דווקא משום שהם טובים יותר,
אלא משום שאת הבוגרים שלהם כבר הכירו
קודם. האוניברסיטאות
בתגובה, שתפו
פעולה, קיצצו
במקומות בפקולטות היוקרתיות שלהן,
ובאופן זה גרמו לאשליה שהרמה עולה אף
יותר... לרמה
עולמית! (כמובן
שזו רק אשליה והרמה למעשה ירדה).
ובאופן הזה נוצרו שני יקומים:
האחד הרגיל, בו
כולנו חיים, ואילו
השני, היקום או
הבועה שיצרו האוניברסיטאות.
את הבועה הזו,
המעניינת יותר הציבור החל לקבל.
אך לא בכל
מקום היו אלא שני יקומים נפרדים.
היה מקום אחד בו הרותחין של המכללות
והצוננים של האוניברסיטאות התאחדו,
ויצרו תבשיל פושר.
המקום הזה היה שירות המדינה.
היות והמדינה לא יכלה וגם לא רצתה
להפלות בין הבוגרים שהיא עצמה אישרה,
שירות הציבור קיבל את הבוגרים במידה
שווה. התוצאה
הייתה בעייתית מאוד.
הבוגרים העדיפו ללמוד במכללה הקרובה
למקום מגוריהם במקום לשאוף לטוב ביותר,
והתוצאות ניכרות כיום בכל מגזרי שירות
המדינה: הביטוח
הסוציאלי, השירות
הרפואי, אכיפת
החוק והחינוך. להזכירכם
שתי שליש מכל המשרות במשק הן בשירות המדינה
בניגוד למדינות אחרות בעולם.
באופן הזה
כמו כל דבר שלא מטפלים בו בזמן,
הבעיה רק גדלה והחמירה ועם התרבות
התארים הראשונים החל ביקוש רציני לתארים
שניים. אך שם שוב
נתקעה האוכלוסייה בצוואר הבקבוק של מספר
מקומות מוגבל באוניברסיטאות – בדיוק
אותו צוואר הבקבוק בו נתקעה האוכלוסייה
הישראלית לפני 15 שנה
בתואר הראשון. כעת
נשאר רק לראות אם כמו אז,
יבחרו מנהיגנו לנפץ את צוואר הבקבוק
הזה, לשחרר את
הזרימה לתשואות העם (ולו
לעוד עשור) עד
לצוואר הבקבוק הבא,
או לטפל בבעיה טיפול רציני ומעמיק..
מה דעתכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
