לא רוצה לישון!
לא רוצה להירדם!
לא רוצה לקום מחר ולגלות שלא אני הוא
זה שזכה בפרס הנובל.
אינני יודע מה אעשה כשקרני השמש של
יום המחרת יאירו את כותרות העיתונים.
הן תזכרנה לי שאין לי מושג ירוק מיהי
עדה יונת, מהו
המחקר שלה במכון וייצמן,
ומהם הקשיים שהיא עמדה בפניהם.
אני רוצה שהלילה הזה יימשך לעד.
הלילה הזה, בו
אני הוא העומד על דוכן המנצחים,
ומקבל את המדליה ממלך שבדיה בכבודו
ובעצמו. אותה
אישיות דגולה שסירבה לגנות עיתון הסר
למרותו, שטען
שחיילי צה"ל
סוחרים באיברים תמורת כסף.
כמה חבל שאת
חוקי הטבע אי אפשר לשנות.
השמש תזרח לה ,ותשקע.
יום חדש יפציע מבעד לתריסים,
וביום זה אקום למציאות חדשה.
מציאות בה אנו שוב נכשלים במבחנים
הבינלאומיים במתמטיקה.
מציאות בה חלק קלוש של העם הולך ללמוד
מדעים – אם הוא בכלל הולך ללמוד.
מציאות בה זוכה פרס נובל שעבד על מחקר
כמעט 30 שנה,
יקבל פרס שווה בערכו (ואפילו
פחות בערכו) משורד
ששהה 52 ימים על
אי בודד בפיליפינים.
מהי המציאות הזו,
בכלל, וכיצד
התעוררנו אליה??
לפני 200
שנה, המכובדים
שברופאי העולם טענו שאין כל בעיה רפואית
שאי אפשר לפתור באמצעות הקזת דם.
לפני 100 שנה,
צאצאיהם היו מוכנים להישבע שאת כל
תחלואי החברה האנושית אפשר לפתור באמצעות
חוקן . היום
התקדמנו מעבר לכך ומכובדנו באקדמיה בטוחים
שאת כל תחלואיהם אפשר לפתור באמצעות תוספת
תקציב.
העריצו אותם,
כופרים שכמותכם!
אלה אנשים אמיצים.
אנשים שלא נותנים לדברים פעוטים כמו
"עובדות",
ו"היסטוריה",
לבלבל אותם. הם
לדוגמה לא יבלבלו אותנו,
הקוראים בעובדה שתור הזהב של האקדמיה
הישראלית התרחש בתקופה שהיינו עניים
בהרבה. הם יהוסו
מלהזכיר שמדינות אחרות המשקיעות הרבה
יותר מאיתנו במדע משיגות הישגים נמוכים
בהרבה. את הטענה
,שרובם עשו את
הדוקטורטים והמחקרים שלהם בחו"ל
על חשבון מדינות אחרות ,
ידחו כפגיעה בפרטיות.
אבל הדבר האחד שיביא אותם בריצה ממחשכי
מעבדותיהם יהיה מראיין ממזרי,
בעל חיבה לפרובוקציות,
שירצה לדון אתם על תוספת תקציב.
לוגית זהו
מהלך מבריק. הוא
מתבסס על הטענה a->b:
אם יהיה יותר כסף,
יהיו יותר הישגים,
ואם אין יותר כסף,
ועדיין יש הישגים,
תמיד אפשר לבקש מימון נוסף כדי לשמר
את ההישגים בעתיד.
האקדמיה תוכל לקצור שבחים ללא חרב
קיצוצים שתרחף מעליה,
ואם תיכשל תינצל מעריפת הראשים משום
שהזהירה אותנו מראש.
התסביך הלוגי הזה הוא המצאה נפלאה –
אם ורק אם אתם הם אלה שמנהלים את המדינה.
אולם עבור כל שאר 6,999,000
האזרחים האחרים עדיין עומדת ותלויה
השאלה: האם התקציב
הוא באמת תרופה או רק כוסות רוח?
האם הוא פותר את הבעיה האקדמית או שמא
רק פוטר את האחראים מלהתמודד עמה.
ישראל מתהדרת
בכך שהאחוזים מהתמ"ג
שהיא מוציאה על חינוך הם בין הגבוהים
בעולם. תקציב
משרד החינוך הוא השני בגודלו אחרי משרד
הביטחון, והמלחמה
על ההחלטות הנעשות בו הפכו לא פעם לסוגיות
שמוטטו ממשלות. הדברים
האלה ממחישים כמה עובדות בסיסיות:
האחת היא שהבעיה אינה בעיה של כסף.
השנייה היא שהבעיה היא אינה תולדה של
אדישות או חוסר אכפתיות.
אם כך מה נותר?
מהו הגורם הנעלם שיכול להסביר את השבר
הגדול שכל אזרח ישראלי מרגיש?
אם ישנו אוטו
שלא מניע, ורואים
שאין בעיה במערכת הזרמת הדלק,
ואין בעיה במנוע הבעיה היא כנראה
בנהג. הנהגים
שלנו, של מדינת
ישראל בכלל ושל מערכת החינוך בפרט,
מעולם לא היו הבחירה האפשרית הטובה
ביותר. לפחות
שניים משרי החינוך שלנו סיימו את בית הספר
בלי תעודת בגרות והשלימו אותה לאחר מכן.
חשבו רק כיצד היה הציבור הישראלי מגיב
אילו למשרד הביטחון היה מתמנה אדם שלא
סיים צבא בזמן, ועשה
השלמות לאחר מכן.
שרי החינוך בלפחות שלוש קדנציות לא
הגיעו מהזרם המרכזי בחינוך אלא מהחינוך
הדתי, והתעניינו
רק בזרם שלהם ובהוספת שיעורי דת לזרם
המרכזי. במרבית
ממשלות ישראל האחרונות,
שר החינוך לא הגיע ממפלגת השלטון,
בניגוד לשר האוצר או שר הביטחון.
להזכירכם... את
המשא ומתן האחרון בנוגע לשביתת המורים
(והמרצים),
ניהל שר האוצר ממפלגת השלטון ולא שרת
החינוך ממפלגת העבודה.
לכן הבעיה
אינה במחסור בתקציב אלא בליקוי בהנהגה.
אותה הנהגה שצריכה לחלק את הכספים
וליצור סדר עדיפויות.
תשאלו אזרח ברחוב מה הדבר שמערכת
החינוך זקוקה לו יותר מכל,
יגידו כולם פה אחד :"
יותר כסף",
תשאלו אותם מה לעשות עם הכסף שיוזרם
תקבלו 7 מליון
תשובות שונות. חלק
יגידו שצריך להשקיע בחינוך היסודי,
אחרים יגידו שצריך להשקיע בהכנה
לבגרויות, אחוז
לא מבוטל יגיד שצריך לעזור לסבסד את
הסטודנטים, ונתח
קטן אך בעל השפעה רבה (הפרופסורים),
יגידו שצריך עוד תקציבים למחקר.
בסוגיות האלה
צריך להכריע ראש הממשלה או שליחו הישיר:
שר החינוך. אך
במקום להכריע, במקום
לעמוד מול האומה ולומר שאין די כסף להכל,
ולכן הממשלה בחרה להשקיעה במטרה X
ולא באחרות, הם
מעדיפים להזרים תערובת דלה מדי של כסף
ומחמאות לכל המטרות גם יחד וכך אף מטרה
אינה מושגת. הסטודנטים
נאלצים לדאוג לעצמם,
המרצים הטובים בורחים מהארץ,
אחוז ההצלחה בבגרויות עדיין נמוך
ממחצית – גם לאחר מיקודים,
בונוסים, הורדות
סלקטיביות בניקוד ורוח גבית ובבחינות
העולמיות ישראל תופסת את מקומה בגאווה
בין מדינות מתקדמות כמו תימן ואיראן.
אילו אתם
הייתם ראשי ממשלה במה אתם הייתם משקיעים
את כספי הציבור?
במחקרים מתקדמים שיכולים להביא פרסים
חשובים , או בהורדת
שכר הלימוד כך סטודנטים יוכלו ללמוד ביתר
קלות בלי להיות מוטרדים מפרנסה?
זו הבעיה שקברניטינו מתחבטים עמה כבר
ארבעה עשורים.
זו לא בעיה
פשוטה. מדינת
ישראל היא מדינה נידחת בפינה נשכחת.
הביטו במדינות המקיפות אותנו ושאלו
את עצמכם אם אי פעם מישהו בעולם שמע עליהן
ביותר מאשר אזכור חולף:
ירדן, סוריה,
לבנון, סעודיה
ותימן. בין אם
נרצה להיאחז בציפורניים בתדמית של "אור
לגויים" או
בין אם נקבל עלינו את דין האטלס,
אי אפשר להתעלם מהתובנה שהסביבה בה
אנו חיים משפיעה עלינו.
ישנם לא מעט אנשים בעולם החושבים
שמדינת ישראל היא מדינת גמלים ובארות.
פרסים יוקרתיים עוזרים לשנות תדמית
זו. הם עוזרים
למשוך לכאן תשומת לב חיובית והשקעות.
הם מביאים לפה מוחות מחו"ל
שמשדלים את עמיתיהם להביט במדינה הזו
באור חיובי, ובכך
להפוך הלכה למעשה למדינת עולם ראשון,
אך השקעה כגון זו,
בכוכבי מדע, היא
נדיפה, וברגע
שההזרמה הכספית נעלמת,
הכוכבים שהיא יצרה נעלמים יחד עמה.
מצד שני אפשר
להשקיע בסטודנטים.
גם זו השקעה יעילה.
סטודנטים לתואר ראשון,
ואולי אפילו שני,
הם העובדים השחורים של עידן ההייטק.
הם עובדים קשה ובזכות ההשכלה שהשיגו,
התפוקה שלהם גדולה בהרבה מתפוקתו של
פועל פשוט. אלה
אינם דוקטורים בעלי שם עולמי.
אין להם את האפשרות להימלט מכאן ברגע
שהעניינים יתחילו להתחמם (לרובם),
ולחזור הנה רק כשיתקררו.
נהפוך הוא! אלה
הם אנשים שילכו למילואים,
יגדלו פה משפחות ויחזקו את אושיותיה
של המדינה. אך
אלה גם אנשים חסרי שם,
חסרי פנים שלא יופיעו בכותרות העולם.
את פרות עמלם יקצור איל הון בחו"ל
ואתם גם את היוקרה והמוניטין.
בדילמה הזו,
בחרה מדינת ישראל לפסוח על שני הסעיפים.
לאקדמיה היא איננה נותנת את התקציבים
להם היא זקוקה כדי לפרוץ קדימה,
ולסטודנטים היא לא נותנת את ההנחות
הנדרשות בשכר לימוד.
שר האוצר ושרת החינוך לשעבר,
ניסו אפילו להמציא קומבינה ולשלב את
שתי הבעיות האלו יחד:
המדינה תלווה כספים לסטודנטים,
הסטודנטים יעבירו את הכספים האלה
(כשכר לימוד)
לאקדמיה, האקדמיה
תממן בזה את המחקר,
והמחקר יעלה את שמה של ישראל על במת
העולם. אין דבר
מבריק מזה, כך הם
חשבו, לקחת שתי
בעיות ולייצר שתי פתרונות.
כמה עצוב שהם לא הבינו שהם לוקחים שתי
בעיות ומייצרים ארבע.
לקחת שירות שהמדינה אמורה להעניק
אותו בחינם, שירות
שכולנו משלמים מסים עליו,
ובמקום לממן אותו כראוי לדרוש שהאזרחים
ישלמו עליו שלוש פעמים נוספות:
פעם אחד למסים,
פעם שנייה החזר שכר לימוד,
ופעם שלישית בריבית על הלוואות,
הוא דוגמה מייצגת לעד כמה ההנהגה
תלושה.
בהיעדר דאגה
מצד הממשלה כל אזרח דואג לעצמו.
הוא מדחיק את תכניותיו ושאיפותיו,
ומתעניין תחת זאת במקצועות הרווחיים:
כלכלה, משפטים,
ניהול וכיו"ב.
כתוצאה מכך מדינת ישראל מפסידה את
דור העתיד שלה במקצועות המדעיים ובמקצועות
האומנותיים. אנו
הופכים למדינה של עורכי דין,
מנכ"לים
וסלבים. אם תיושם
הרפורמה שעליה חלמו בממשלה הקודמת,
המדינה תממן מנגנון מנופח של עורכי
דין שיחפשו בנרות את מי לתבוע,
וכשלא ימצאו,
ימציאו. מנהלים
שלא יהיה להם את מי לנהל ויהיו עסוקים
במלחמות מנהיגות,
וסלבים שלא יהיה להם קהל משלם שיצפה
בהם משתטים. מדינת
ישראל היא מדינה בעלת תרבות ייחודית,
שקשה לה לייצא או לייבא אותה מחו"ל.
כשהערך המוסף של חיים בישראל יעלם
מדינת ישראל תיעלם יחד עמו.
אך אילו הבעיה
הייתה כל כך פשוטה,
לא היינו מדברים עליה.
מרבית השקיעות לא מלוות בדכדוך אלא
בצהלה. נרון הקיסר
ניגן בכינור כשרומא בערה.
התזמורת המשיכה לנגן כשהטיטניק שקעה
, ופוטין המשיך
לנפוש כשהקורטסק טבעה.
גם אצלנו, מלווה
השקיעה בקולות כפולים,
מבלבלים, של
חמישה זוכי נובל בעשור האחרון.
לא סתם זוכים אלא זוכים בתחום המדעים
היוקרתי. המסרים
הכפולים האלה, הם
הקולות שמדרבנים אותנו למהר לחגוג בסיפון
העליון ולא לחפש את החורים בסיפון התחתון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
