לפני זמן לא
רב, שנתיים בערך,
ברק אובאמה היה לא יותר מאשר קוריוז -
מועמד תימהוני ללא סיכויים ממשיים.
הוא התמודד אז מול
הילרי קלינטון וסיכוייו לנצח נחשבו נמוכים. עם זאת,
כבר אז היה בו משהו. פרסמתי אז פוסט בו ניסיתי לתהות על
קנקנה של התופעה .
היה זה אחד הפוסטים היחידים בו הלב
והמוח שלי נקרעו לשניים.
המוח אמר שהילרי קלינטון תנצח ואילו
הלב אמר שאובאמה יפתיע.
מאז דברים
רבים השתנו. ברק
אובמה עלה והתחזק.
הוא הפך למועמד המפלגה הדמוקרטית
וזכה בבחירות מול ג’ון מק’קיין – גיבור
מלחמה מעוטר שגם אביו וגם סבו היו אדמירלים.
לצערי יחסו למדינת ישראל לא הפתיע
אותי. הוא היה
פושר מלכתחילה, ואני
מעריך שהוא יישאר כזה במהלך שבע שנות
כהונתו הנותרות. אך
בעולם הוא התקבל באהבה,
בחיבוק דב שלא נודע כמותו מאז
שאייזנהאואר דהר קדימה על אדמת אירופה
בטנק השרמן שלו.
שלשום נודע,
כי ועדת פרס הנובל החליטה להעניק לו
את הפרס היוקרתי ביותר.
על פניו זוהי החלטה תמוהה,
יש שיגידו שערורייתית.
בניגוד לקודמיו ברק אובאמה הוא מנהיג
מכהן. הוא אפילו
לא חצה את קו המחצית של כהונתו.
ועדת הפרס גם לא כללה סיבה קונקרטית
להענקת הפרס. היא
רק הסבירה בכלליות כי הפרס ניתן לו על
החדרת "רוח
חדשה" לדפלומטיה.
יהיו אלה שיאמרו שהרוח הרעננה של
היום, יכולה להפוך
בקלות לטייפון של מחר,
אבל חלקי לא עמם.
אני חושב דווקא שברק אובאמה ראוי
לפרס, ואני מוכן
אפילו להסביר מדוע.
הפרס לא ניתן
לאובאמה על מה שהוא עשה בעבר,
אלא כתמיכה על מה שהוא צריך לעשות
בעתיד. מן הבחינה
הזו, הפרס הזה
מזכיר לי לא במעט את הפרס שניתן לגורבצ’וב
לפני 20 שנה.
ההיסטוריה אינה נעדרת חוש הומור.
כמו שבחרה ההיסטוריה בגורבצ’וב להיות
הנשיא שיוריד את ברית המועצות מעל במת
מעצמת העל, בחרה
אותה ההיסטוריה בברק אובאמה להיות זה
שינצח על ירידתה של ארצות הברית.
אל תבינו אותי לא נכון.
ארה"ב לא
תיעלם אך היא בהחלט תתכווץ.בהתכווצותה
היא תהפוך מלהיות מספר אחד לראשונה בין
שווים, והסימנים
ניכרים בכל מקום.
היות ותהליך
דומה התרחש בעבר,
מבצעת הקהילה הבינלאומית הפקת לקחים.
שלא כמו בבריה"מ,
תהליך זה צריך להתבצע בצורה אטית
ומבוקרת. אחרת
ההתכווצות הזו תשאיר שובל של מדינות
קטועות גפיים, שנסמכו
על עזרתה של ארה"ב.
בהיעדר עזרה זו יאלצו אותן מדינות
להשתנות, להתפורר
ולהתמסר לכאוס. הכהונה
של ברק אובאמה תקבע את אופי הפירוק הזה.
כפי שאמרתי
קודם, הסימנים
קיימים בכל מקום. ברק
אובאמה, על אף כל
הכבוד והיקר לו הוא זוכה,
ביצע מהלך מסוכן מאוד.
את המהלך הזה נמנע אפילו ג’ורג’ בוש
הקאובוי -הרפתקן
לבצע. חבילת הסיוע
לה זכו החברות שנפגעו מהמשבר הכלכלי היא
למעשה הלוואה אחת גדולה.
הרבה לפני המשבר הייתה ארה"ב
על סף פשיטת רגל.
מרבית התמ"ג
שלה היה כסף המשועבד להחזרת הלוואות.
כאשר לקח אובאמה הלוואות נוספות
לחבילת הסיוע, הוא
הוביל אותה קרוב אף יותר אל הקצה.
הסכנה היא, שבהתחשב
בחוב האדיר אליו התחייב אובאמה,
לא תמצאנה מדינות שתרצנה להלוות
לארה"ב בתנאים
כה טובים כמו בעבר.
כאשר מדינה
אשר ממילא נמצאת בחוב סופגת שינוי פתאומי
במצב האשראי שלה, זה
יכול לאותת התמוטטות כלכלית.
המבוגרים שבכם זוכרים את תורי הלחם
הארוכים במזרח אירופה:
בפולין, בבריה"מ
ובמזרח גרמניה. תהליך
שכזה הוא שגרם למצב ההוא.
ברק אובאמה מנסה למנוע מצב זה.
הוא ממשכן את יוקרתה הבינלאומית של
ארה"ב בפומבי,
ובתמורה מקבל בסתר תנאי אשראי סבירים
יותר, מכסים
נמוכים יותר לסחורה אמריקאית ועוד כהנה
וכהנה תופינים ומתנות – הכל בסתר.
למרבה
הפלא גם הציבור האמריקאי מרוויח מכך.
זה אולי ישמע לכם מוזר,
אבל להיות במדינה מספר אחד בעולם אינו
תמיד לטובת האזרחים.
כאשר המדינה במקום הראשון מתעוררים
גלי לאומנות כה גדולים עד שהם מטביעים
כמעט כל קול אחר. צריך
רק לקרוא את הסיפורים של צ’ארלס דיקנס
כדי להבין עד כמה אנגליה התעללה באזרחיה
כאשר היא הייתה המעצמה מספר אחד.
רוסיה גם התעללה באזרחיה ולא סבלה
מחאות כשהיא הייתה שם.
ובאמריקה, כל
אדם שדרש בחינה מחדש של מצב האזרח קיבל
את אחת מהתגובות הבאות:
America.
Love it or Leave it!
Ask
not what your country can do for you, but what you can do for your
country.
וכמובן הפנינה
של ניקסון למתחרה שלו:
היא ורודה (קומוניסטית)
עד לתחתונים שלה.
ב-2008
הגיע ברק אובאמה.
אביו אזרח זר,
חלק משמעותי מחייו כלל לא בילה בארה"ב
אלא במדינה מוסלמית מתונה (אינדונזיה),
והחליט לשנות את המשוואה,
והמשוואה אכן משתנה.
אולם למרות זאת,
הרוחות המונוליטיות עדיין תוקפות
אותו.
כאשר ניסה
לבצע דבר שהוא טריוויאלי עבור כולנו:
רפורמה בביטוח הבריאות,
הותקף בחריפות והוקע כקומוניסט.
כאשר השתחווה מול מלך סעודיה (
מחווה סמלית ולא יותר),
נרדף כמתרפס.
הכוחות בהם הוא נלחם כדי לגרום לארצות
הברית של אמריקה לסגת חזרה אל השורה הם
בלתי יתוארים, וועדת
הפרס חשבה כנראה שהוא לא יעמוד בהם ללא
עזרה.
לפיכך החליטה
הועדה להעניק לו פרס נובל.
מן סוג של חיזוק או עידוד.
בניגוד ללקחי העבר במקרה המקביל של
בריה"מ החליטה
הועדה להעניק לו את הפרס בתחילת הדרך ולא
בסופה, כך שיראה
כפרס,ולא כמו
במקרה גורבצ’וב – כשוחד.
הפרס לא נותן הרבה,
אך הוא מעניק יוקרה,
הכרה, ובין
אם יקבל אותו ובין אם לאו,
זהו בהחלט פרסום חיובי.
כמובן שאלו
אינן חדשות טובות לישראל.
ממשל אובאמה אינו ידידותי לנו כלל
ועיקר. עם זאת
חשוב להבין שברק אובאמה הוא נשיא אמריקאי
שנבחר על ידי האמריקאים.
תפקידו הוא לבצע את מה שטוב לארצות
הברית של אמריקה, גם
אם זה נוגד את האינטרסים הישראלים.
זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו
בממשל האמריקאי יגיד:”היי,
ניסינו הכל חוץ מללחוץ על הכפתור
האדום הזה, זה
שכתוב עליו לא ללחוץ בשום אופן.
אז בואו נלחץ עליו ונראה מה יקרה".
ברק אובאמה וממשלו לא אשמים בכך.
הם גרים הרחק מישראל והתהליך שהם
מעוררים בגסות שלהם לא ישפיע עליהם רבות.
מי שאשם בתהליך הוא ממשלת ישראל שלא
צפתה את הנולד. ממשלת
ישראל שידעה מראש שיום כזה אכן יגיע.
במקום להסתמך יותר על הדוד סם,
הייתה צריכה ממשלת ישראל לדאוג יותר
לעצמאותנו הכלכלית והצבאית.
מעטות הן
ההזדמנויות שפרס נובל יכול להשפיע.
הדלאי לאמה לא השיג עצמאות לטיבט.
סו צ’י לא השיגה דמוקרטיה למיאנמר.
אל גור לא הפסיק את הזיהום,
והסוכנות לאנרגיה אטומית עדיין מגמגמת
בסנקציות מול איראן.
אך הפעם בהחלט יכול פרס הנובל הזה
לשנות את ההיסטוריה.
אז למה לא לתת לו.
ואם זה עדיין
לא שכנע אתכם., אם
עדיין אתם חושבים שלא מגיע לברק אובאמה,
תשאלו את עצמכם את השאלה הזו:
האם הייתם מעדיפים שיתנו את הפרס
למרדכי וענונו... הוא
כבר זכה בלא מעט פרסים בשל פועלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
