ארכיון דון קישוט:

ישנם ימים בהם אני מבולבל, בימים אחרים אני עצוב, יש ימים בהם אני כועס, ויש ימים בהם אני שמח. בזמן האחרון, אני כל אלה גם יחד... ועוד. מאז שפורסם דוח גולדסטון, אני נחבט בין ארבעת הקירות הרגשיים האלה, וקשה לי להחליט כיצד אני מרגיש.דו"ח גולדסטון הוא עוף מוזר במקומותנו. מצד אחד נדמה שהוא נחת עלינו בהפתעה, אך מצד שני, קשה להבין מהי ההפתעה.

כדי להבין זאת בואו ניקח מקרה דומה: הדיון על החוקיות של גדר ההפרדה. גם שם, הסיכויים היו נגדנו. בית הדין הבינלאומי בהאג היה מורכב כמעט כולו משופטים ממדינות עולם שלישי : ירדן וסין לדוגמה הנוקטות מדיניות פרו ערבית. שם, בדיוק כמו בדו"ח גולדסטון, החליטה מדינת ישראל כי הדיון בלתי ניטרלי ואבוד מראש. במקום זאת החליטה מדינת ישראל לארגן אירוע תמיכה ציבורית אל מול שערי בית המשפט כדי להציג את עמדתה. היא הביא נפגעי טרור להסביר את הכאב ואוטובוס חרוך שהיה מעורב בפיגוע. היא הסבירה את עמדתה לעוברים ושבים והיא הפכה את הניצחון הבטוח של הפלסטינים לתיקו פושר.

דו"ח גולדסטון דומה בהרבה מהמאפיינים שלו לאירוע זה. ראשית, תוצאותיו היו ידועות מראש. דעותיו של גולדסטון היו ידועות( גולדסטון היה ידוע כמשפטן הנלהב ביותר להביא את אריאל שרון לדין. הוא אפילו טען בפומבי שאריאל שרון אשם בטבח בסברה ושתילה, יותר מאשר האנשים שבצעו אותו). שנית, הדיונים נמשכו זמן ארוך ואפשרו ארגון מחאה.ועדיין, נדמה שהרעש התקשורתי על דו"ח גולדסטון, החל לא כאשר כונסה הועדה, אלא רק לאחר שהיא מסרה את תוצאותיה.

קשה לי להסביר את הכשל הזה. אינני יכול להבין לא את הדיפלומטיה הישראלית, ולא את המערכת התקשורתית שלנו בארץ. במצב בו התוצאה ידועה מראש, אפשר היה לדעת מראש את השלכותיה ולהחליט כבר בשלב ההוא אם הם חמורות מאוד או טורדניות בלבד. אילו החליטו שתי המערכות התקשורתיות כי תוצאות דו"ח גולדסטון עלולות להיות להיות חמורות, היה עליהם לנהוג כפי שנהגו במקרה של גדר ההפרדה קרי הפגנה כדי להפוך ניצחון ברור לתיקו פושר. אילו חשבו שהתוצאות הן טורדניות בלבד, היה עליהם להתעלם מהם גם כעת כאשר הן פורסמו. במקום זאת קיבלנו הכלאה של תגובות בלתי רציונליות... והרבה יותר משמעניין אותי דוח גולדסטון, מעניינת אותי התגובה המעורבת הזו.

הסיבה שדווקא התגובה המשונה והקולקטיבית שלנו כעם מעניינת אותי, היא משום שהיא ייחודית. למעשה, היא כל כך ייחודית, עד שנדמה לי שהיא מעידה משהו עלינו, על הגנום שלנו. אדם שיפצח את הגנום שלנו, את התגובות הבלתי רציונליות שלנו, עלול לגרום לנו לנהוג כפי שהוא רוצה. סוכני מכירות לדוגמה, משקיעים סכומים אדירים בסקרים ובמחקרים לגבי תגובותיו האי רציונליות של הקונה. מותגים, פרסומות, אריזות, ואפילו מיקום המוצרים בחנות, כולם תולדה של מחקר מעמיק. התוצאות לא משקרות. הגנום הרכשני שלנו פוצח כמעט במלואו. אנו קונים ללא חישוב מספיק דברים שכלל לא רצינו ,קוברים אותם בארון,וזורקים אותם כאשר הוא מתמלא. במישור האישי הנזקים הללו אפסיים, אך תארו לכם מה יקרה כששבעה מליון אנשים "יקנו" דברים בהם אינם מעוניינים: מועמדים לראשות ממשלה, הסכמים בינלאומיים או אפילו מלחמה? זו הסיבה שחשוב לבחון את תגובתנו.

כאשר ניגשים לבחון משהו, צריך לבדוק שני דברים: איזה צורך יצר אותו, ואיזה צורך הוא ממלא. הצורך האובייקטיבי שיצר את דו"ח גולדסטון ידוע: דרישת הערבים לבמה תקשורתית. מה שמעניין יותר הוא הצורך שלנו בשתיקה לנוכח התקדמות הועדה שבראשה עמד גולדסטון. האם זה היה הרצון להיראות חזק, כלומר להיתפס כמי שמעל לסכסוכים הקטנוניים הללו, או שמא זה היה הרצון להיראות חלש קרי להיכנס לתפקיד הילד הטוב והסובל, ובכך לעורר עלינו את חמלת העולם. אם נתרגם את השאלה הזו למישור המעשי היא בעצם כיצד אנו רואים את עצמנו כעם: האם אנו עם הסגולה החזק, סטייל 1967, או שמא אנו העם המדוכא והסובל שמצא מקום מקלט בפינה נידחת של הגלובוס סטייל 1948.

לשאלה הזו יש שם אחר: מהו הבסיס שמלכד אותנו? כעם, עדיין לא החלטנו באופן סופי על סוג דבק אחד ויחיד. חלקים מהעם מלוכדים דרך הדבק הישראלי, ואילו חלקים אחרים מלוכדים באמצעות הדבק היהודי. לעתים, כמו בדוח גולדסטון, מתבצע זעזוע עמוק, בדיוק בנקודת התורפה בין סיבי הדבקים, ועם ישראל מתחיל להגיב באופן בלתי רציונאלי.

רק לאחר שפורסמה התוצאה הידועה מראש של דוח גולדסטון, נדמה שבחרנו לבסוף בדבק: הדבק היהודי דווקא. כל העולם נגדנו, זעקנו. כל זאת בלי לזכור שלא נתנו להם הזדמנות להיות בעדנו. כיצד אמור נשיא מדינה זרה, ידידותית אפילו, להצדיק לבני עמו את המחיר הכבד של תמיכה בישראל, כאשר ישראל עצמה אינה מוכנה לעזור לעצמה? אבל הדבק היהודי חזק מכל. מצוקה מאחדת אנשים יותר משנאה, ואפילו יותר מפרסים... דבר שמציע הדבק השני.

לי קשה להזדהות כעת עם אלה הבוכים על חלב שידוע היה שיישפך מראש. קשה לי להבין את אלו החושבים שגישת המסכנות היא דרך ללכד את העם. גישת המסכנות היא דרך ללכד אנשים למתקפה. גישת המסכנות יכולה להיות גם דרך לבצע טיהורים, אך בשורה התחתונה גישת המסכנות היא רק דרך מתוחכמת ללטף את האגו. להצדיק הישגים בינוניים ולהרגיש כקורבנות. קורבנות הם אנשים שלנצח ישלטו בידי אחרים, גם כאשר הם משתחררים מהכבלים. האם לשם כך עלינו לישראל?

אם נרשה לעצמנו להיות קורבנות, אם נרשה לעצמנו לתת לאחרים לקבוע את דרכנו ופעולתנו, נקום יום אחד ונגלה שהעצמאות שכה נלחמנו עליה, היא ריקה מתוכן. וכאשר נגלה זאת.... איזו סיבה תהיה לנו להיות ישראלים?

כעם,התמודדנו עם דברים גרועים בהרבה מכמה דוחות בלתי אוהדים של האו"ם. בסופו של דבר, דו"ח זה, דו"ח גולדסטון, הוא אבן שתכביד ותבייש ,יותר מאשר אותנו , את האנשים שכתבו ותמכו בו. דו"ח גולדסטון, יחליש את האו"ם ויקטין את האמון בו. הוא יקשה עליו עוד יותר לשמש כמתווך ניטרלי בסכסוכים עתידיים. כל גורם עתידי יזכור שהאו"ם הוא רק זירה פוליטית שבה ישנה חשיבות לכמות הידיים המורמות, ולא לצדק, לא להגינות ולא ליושר.

בשורה התחתונה, הטיפול של מדינת ישראל והתקשורת הישראלית בדו"ח גולדסטון, היה לא פחות מונע תעמולתית, מגולדסטון ושולחיו. אם כך הוא הדבר, מדוע אנו בוכים? אולי מוטב שלשם שינוי נלמד לקח בהלכות תעמולה... ובהבאת הנכשלים בה לדין הבוחר ו/או המעסיק.