ארכיון דון קישוט:

זה קורה בכל שנה, לעתים אף יותר מכך. פתאום, מגלים אנו כי השגרה בה אחזנו במשך עשור אחרי עשור, לא מבטיחה לנו שום ביטחון. כסף, מתברר כלא יותר מאשר נייר ססגוני, פופולריות ואהבת הקהל – משבי רוח חולפים ותו לא, סימפטיה? לא יותר מאשר חמימות חולפת, והדבר היחיד שמחזיק מעמד הוא הפחד.

הסתכלו בפנים שסביבכם. יש כאלה שנראים מפחידים: מגודלי גוף עם זיפים פרועים ועיניים חודרות. אחרים, מטילים מורא בדרך חמקנית יותר: בחיוך שלא מש מפניהם.. פתאום כל אחד הופך להיות חשוד, פתאום מתחילים לדמיין את המלכודת סביב חריץ הגבינה ונרתעים. כמה עצוב שאנשים שוכחים כי ממלכודת עכברים אפשר עדיין לברוח, אך בכלוב הפחד שבנו בראשם, יישארו כלואים לנצח.

בזמנים קשים אלה, מפתה מאוד לשאת עיניים ולהביט מעלה. זה מאוד יהודי. יש כאלו שנושאים עיניים לבורא שבשמיים, מתפללים לעזרה. יש אחרים, הנושאים עיניים מטה, ומחפשים שעיר לעזאזל. אולם בישראל פורחת לאחרונה קבוצה חדשה, מעמד קווזי-בינוני, שעדיין לא גמר אומר לגבי דרכו. מעמד זה לא מוצא נחמה בדת,ולא מוצא מרגוע במדע, וכמו חיה נטרפת מביט לכל הכיוונים עד שצווארו נתפס..

במקום שיש ואקום, בעיקר במצרך כה חיוני כמו ביטחון, נכנס הרבה אוויר. האוויר הזה מגיע בדמות דיבורים. חברי כנסת מהספסלים האחוריים, חסרי השפעה ברובם, מציעים חוקים דרקוניים, לעתים מגוחכים, ומקווים להיזכר בעתיד. מצב הפחד בו שרויים האנשים מעניק להם אוזן כרויה ועוד כמה דקות בתקשורת. הם מנצלים אותן, לעתים להתלהמות, אך לעולם לא להרגעת הרוחות. כך הם הופכים את הפחד לכעס ומרוויחים עוד כמה קולות בקלפי עד לאסון הבא.

תהליך זה קרה לאחרונה ברצח משפחת אושרנקו. הייתה זו משפחה פופולרית ונורמטיבית. חיה במרכז, והרוויחה יפה. תרמה לקהילה, ואפילו עזרה לנזקקים. יום אחד נמצאו כל ששת חברי המשפחה מתים בדירתם, והרוחות החלו לסעור.

החיסול נראה מקצועי. כל כך מקצועי שכולם חשבו תחילה שהוא הוזמן מהמאפיה הרוסית. את כותרות העיתונים בארץ החלו לתפוס פרשנים קיקיוניים שהסבירו את שיטות החיסול של העולם התחתון ברוסיה. איך הוא מאורגן, לאילו קבוצות. כמה מן הקבוצות נוקטות בשיטות החיסול הספציפיות האלה, וכמה מהקבוצות נוקטות בשיטות חיסול אחרות. לעתים, קריאת העיתונים נראתה כמו "שיעור מבוא למחסל המתחיל". התביישתי בצנזורה שלנו שמאפשרת לכתבות כגון אלה לראות אור יום, אך קוברת פרטים חשובים בהרבה בגנזכים.

כך עבר לו יום, ועוד יום, והסערות החלו לשכוך. יום אחד, שלשום, הודה הטבח שעבד בעסק של המשפחה בחיסול. בעיניי ההודאה הייתה תמוהה. היא סתרה את עצמה ולא הסבירה את המקצועיות הגבוהה שבה נפנפה המשטרה רק לפני שבועות ספורים קודם לכן. לא הבנתי איך טבח יכל לבצע משהו במקצועיות כה גדולה, וגם לא הבנתי מדוע המשטרה לא מתנצלת על הפרחת השמועות הראשוניות באוויר, אך ניחא.

מיד לאחר הגילוי החלו שוב הרוחות לסעור, ופעם נוספת קמו המתלהמים להשמיע את קולם.הרוצח, דמיאן קרליק, הוא בחור נאה יחסית: צעיר, בלונדיני ורזה. דבר ודאי הוא שלמראה שלו אין כל קשר לרצח. למרות זאת, עשתה התקשורת מאמץ מיוחד לקשור גם עובדה זו לפרופיל הפסיכולוגי שלו. כל התקשורת מלאה בתמונות שלו מזגזג בעיניו, ומיד כתבו מעל התמונה “פני הרשע”. בעיתון ישראל היום, קראתי שניסו להאשים גם את השם שלו במעשה. מסתבר שמישהו גילה שדמיאן בחלק מהאגדות זהו שמו של בן השטן, ועורך העיתון לא התבייש לשים את הכותרת המגוחכת הזו בעמודים הראשונים של העיתון. אגב: גם נמרוד הוא שם של רשע, וגם איזבלה לא הייתה אישיות אהובה בתנ”ך, ועובדיה יוסף אמר גם שיהורם הוא שם לא מקובל לילד. רק תזכרו זאת בפעם הבאה שתפגשו מישהו בשם זה.

בכל מקרה, היה זה רק השלב המקדים. השלב הבא, שנמצא כרגע בעיצומו, הוא שלב ההכאה על חטא. הרב של רעננה, פרץ, היה שר הפנים בזמן העליה הגדולה מרוסיה. הוא אמר שהזהיר כי העלאה של כל יהודי ברית המועצות תהיה בכיה לדורות. כתבה זו קיבלה ב YNET כמות תגובות גדולה מהממוצע, וגרמה לקולות גזעניים חזקים. כמובן שפרץ ייפה את האמת. אני עוד הייתי חי באותם השנים, ומה שפרץ אמר היה שונה לגמרי. הוא אמר "שיותר משני שלישים מהעולים מברית המועצות אינם יהודים".

הדבר הזה כמובן אינו נכון. אחוז הלא יהודים קטן בהרבה, והוא הקצין אותו אז כמו גם היום. הוא גילה שהעולים מרוסיה אינם כמו העולים ממרוקו או אתיופיה, ואין להם כל כוונה להצביע ש"ס. הוא גם לא ניסה לעצור את העליה, בעיקר משום שלא היה יכול. אבל כל הפרטים האלה מסיטים את מוקד מהסוגיה האמתית, והיא שאין כל קשר בין חוסר היהדות של דמיאן קרליק ובין הרצח שהוא עשה. בתי הכלא שלנו מלאים ברוצחים יהודים כשרים למהדרין. וליד עיר הבירה שלנו ישנו יער חסידי אומות העולם, שננטע על ידי אנשים שבינם ובין היהדות אין כל קשר.

בנוסף לכל אלה, בין החרכים, קמו מצדדי עונש המוות ועלו על הבמה. הם מנסים לנצל את הרצח הזה למטרותיהם על ידי הכנסת עונש המוות בדלת האחורית: הצגת חוק חדש להוצאה להורג של רוצחי ילדים מתחת לגיל 13. כך מנסים הם לנצל את התלהמות הרוחות כדי לשנות החלטה שעליה פחות או יותר מסכים רובו המכריע של העם. החלטה שהיא אולי הדבר היחידי המשותף לישראל ולמדינות המפותחות בעולם. הפעם האחרונה שניצלו התלהמות רוחות מסוג זה כדי לעוות את הדמוקרטיה הייתה בתקופת חוק היובש בשנות ה-20 בארה"ב. כבר הוכח בעשרות דרכים שהחוק הזה גרם ליותר נזק מאשר תועלת הוא גרם למאפיה לפרוח, גרם לאנשים להתעוור מאלכוהול פיראטי, ועלה למשלם המיסים הון באכיפה..

אם נחזור למקרה שלנו נגלה כי אין כל הבדל בין רוצח ילד לבין רוצח מבוגר. למעשה רוצח בוגרים גורם לנזק גדול יותר מאשר רוצח ילדים. אדם מבוגר מפרנס לרוב משפחה, והילדים תלויים בו. לאחר הרצח המשפחה מתפרקת והחיים נהרסים. גם בתי המשפט מטילים פיצויי נזיקין גדולים יותר על רצח בוגרים מאשר על רצח ילדים. עו"ד מפורסם (אמריקאי), לנזיקין, אמר שהנפגע האידאלי מבחינתו הוא אדם בן 40 עם משפחה שנרצח ב"דמי ימיו”. מה שמבקשים המצדדים בעונש המוות הזה לעשות הוא להכניס אותו בדלת האחורית, ואז להרחיבו לכל האוכלוסייה. זה כמובן דבר מאוד פופוליסטי משום שהוכח בכל העולם שעונש המוות אינו מקטין את הפשיעה, ויקר ממאסר עולם (למרבה האירוניה).

לכן, כאשר אני שומע שוב ושוב על רצח משפחת אושרנקו, אינני רואה יותר רוצח מתועב, אלא פקק שהוצא ושחרר את הזרימה של כל הרגשות השליליים שישראל התברכה בהם: שנאת זרים, פראנויה, אכזריות וקוצר ראיה. אינני בטוח שבעוד שנה נזכור מיהו דמיאן קרליק אך אני בטוח שאת הצונאמי של הרגשות שעורר עוד נרגיש .