ארכיון דון קישוט:

שלוש וחצי שנים שאני כותב בבלוג זה, ובמהלך הזמן כתבתי כמעט על כל נושא אפשרי. כתבתי על מערכת החינוך, מערכת הביטחון, מערכת הכלכלה והרווחה, כתבתי אפילו על משק המים.. עם זאת הדבר היחידי שלא כתבתי עליו הוא על התגובות. למרבה המזל חש ישראבלוג לעזרתי עם הנושא החם.

החלטתי לרשום את סוגי התגובות השונים שאני מקבל, ועד כמה אני מעריך אותן. הציונים נעים בין 0-10, ולאחר הציון ההסבר. אתם המגיבים מוזמנים לקרוא.

התגובה הספרותית- התגובה הספרותית היא התגובה האהובה עלי ביותר. אילו הייתי יכול, הייתי נותן לה ציון 10. התגובה הספרותית לא קשורה כל כך לתוכן הפוסט כמו שהיא קשורה לסגנון הכתיבה. תגובות מסוג זה הן נדירות משום שהן דורשות סוג של השכלה ושקילות דעת שקשה למצוא לאחר קריאה של שני עמודי טקסט. עם זאת, לכשתגובות כאלה מגיעות הן משמחות אותי מאוד, ואני תמיד שוקל אותן בכובד ראש.

תגובה ספרותית טיפוסית מתבטאת באחד הסגנונות הבאים: “הפתיחה ארוכה מדי", “קראתי את ארבע הפסקאות הראשונות בכיף, אבל הפסקה החמישית האטה את הקצב, או שהיא לא נחוצה" וכו'..

תגובות מסוג זה מאפשרות לי להיות כותב טוב יותר בעתיד.

התגובה הצדקנית- התגובה הצדקנית אינה שייכת לקבוצת התגובות האהובות עלי. אילו הייתי צריך לתת לה ציון, היה זה 5. הסיבה שאני לא נותן לה 0, היא משום שרואים שהקוראים התאמצו וקראו עד הסוף, הם עשו זאת למרות שלא הסכימו לדעתי, והם לקחו את דברי ללבם עד לכדי פגיעה.

עם זאת, לאחר ההשקעה המרובה בפוסט, קוראים אלה, שאינם מצליחים למצוא כל דופי בנימוקים שהצגתי, וגם לא במסקנות, עוברים לאסטרטגיית הירי בשליח. “מי אתה שתדבר על הבעיה הזו1? מה אתה מבין!”, כך נשמעת תגובה טיפוסית. כשאני קורא תגובה כזו, אני נע במהירות על קו התפר בין רוגז ושעשוע. רוגז משום שלכל אחד, גם לי, יש זכות להביע את דעתו, ושעשוע, מכיוון שהבלוג אנונימי, ומשעשע אותי שהמגיב X שכלל לא מכיר אותי החליט באופן מוחלט שאינני מומחה בתחום.

דוגמאות לתגובות כאלה היו כאשר כתבתי על בעיית העובדים הזרים, וכמה אנשים הגיבו בכך שלפני שאדבר אני צריך ללכת לעבוד בעבודה של העובדים הזרים ולהכיר את “ארץ ישראל היפה”.. זה הצחיק אותי משום שאילו המגיב היה עושה את עבודתם של העובדים הזרים בעצמו, כפי שהמליץ לי לעשות, אז לא היה צורך בעובדים זרים מלכתחילה..

עוד סוג של תגובה צדקנית היא התגובה הפמיניסטית. התגובה הפמיניסטית היא תגובה בה המגיבה חושבת שהסיבה שאינני כותב פוסט אוהד יותר היא משום שאינני מבין מה זה להיות אישה, ולכן אסור לי לכתוב כלל על הנושא.

זה נכון שאינני מבין די הצורך את המשמעות של להיות אישה, אך אני סבור שגם בנקודת מבטי הגברית, יש משהו שנשים יכולות ללמוד ממנו, ואם הן כל כך מתנגדות לדעתי, הן מוזמנות לשכנע אותי או לחלופין לכתוב פוסט משלהן על בלוגרים אידיוטים ממין זכר שלא מבינים דבר וחצי דבר בנשים.

תגובה אחרת, הקרובה לקטגוריית התגובה הצדקנית, אך שונה ממנה בתכלית היא התגובה הליברלית. כמו התגובה הצדקנית, גם התגובה הליברלית היא תגובה בה הקורא/המגיב אינו מרוצה מדעתי ו/או מדבריי. עם זאת השוני בין המגיב הצדקן למגיב הליברלי הוא בכך שהמגיב הצדקן חושב שאינני יודע על מה אני מדבר ואין לי שום תקנה. המגיב הליברלי חושב שאני מבין על מה אני מדבר, ושאני זכאי לדעתי, אך הפוסט שלי לא היה מאוזן והציג רק צד אחד של המציאות באופן מוקצן..

התשובה שלי למגיבים אלה היא שגם עלי יש מגבלות. המגבלה הראשונה היא שאינני מקבל כסף על כתיבת הפוסטים. לכן, הזמן אותו אני משקיע בכתיבה נגרע ישירות מהזמן שאני מקדיש לעבודה או להנאה. זה נכון שיש הנאה רבה בכתיבת פוסטים, אך יש הרבה פחות הנאה בחיפוש שגיאות כתיב, שגיאות ניסוח, ושגיאות עובדתיות. ככל שהפוסטים ארוכים יותר, כך זמן ההגהה מתארך, ולכן אני מקפיד ששום פוסט שלי לא יהיה ארוך משני עמודים או שלושה במעבד התמלילים שלי. לעתים קשה להכניס פנימה שתי דעות, ואני נאלץ לסמוך על "אפקט ישראבלוג" שישלים את החוסר.

אפקט ישראבלוג הוא האפקט בו כאשר קורא אחד קרא פוסט שלא מצא חן בעיניו, הוא כותב פוסט תגובה ומקשר אליו. זהו הדבר אותו אני מצפה מהמגיב הליברלי.על המגיב הליברלי לאזן את החסרים בעצמו בפוסט או בתגובה. זו הסיבה שאני נותן לתגובה ליברלית את הציון 8.

לעתים הפוסטים שלי מתפרסמים בבחירת העורכים או בפורומים פומביים אחרים. כאשר זה קורה, מספר המגיבים שלי קופץ בפתאומיות מ-40 לכמה מאות. במצב זה אני מקבל תגובות ממגיבים לרגע, שגם הם וגם אני יודעים שלא יחזרו לכאן שוב. לכן הם מרשים לעצמם דברים שמגיבים רגילים אינם מרשים.

סוג אחד של תגובה כזו היא תגובת ה"לא מגיע לך". משום מה יש אנשים שחושבים שיש לי שליטה כלשהי על הפוסטים שנבחרים לככב תחת הזרקור. מגיב ה"לא מגיע לך". הוא לרוב מגיב מתוסכל שזמן רב רצה גם הוא בבמה זו, אך מכל מיני סיבות לא זכה לכך. בהחלט ייתכן שהסיבות האלה לא מוצדקות, והוא ראוי להיות שם אפילו יותר ממני, אך במקום לברר מדוע הוא נשאר בחוץ, הוא בוחר לתקוף את אלה שנכנסו פנימה. תגובה של מגיב כזה נראית כך: “איכס, כמה פסיקים אתה שם", או "איזה עיצוב מזעזע, הכל בירוק זרחני, קשה להאמין איך הרמה יורדת".

כן. לבי על המגיבים האלה. גם אני ביליתי את זמני בחשכה, ולעתים קרובות אני חוזר לשם. אני בהחלט מבין את התסכולים הנובעים מהמחסור בבמה, והמחסור הזה גרם לי לא פעם, ולא פעמיים לרצות לסגור את הבלוג וללכת הביתה. עם זאת, אני למדתי שבכל פוסט שנבחר לככב בעמודים הראשיים יש משהו מיוחד: רעיון חדשני, זווית מבט חדשה, תמונות מעניינות וכו'. יום אחד אני החלטתי שבמקום להתמרמר על האנונימיות שלי, אקרא את הבלוגים הפופולריים ואראה מה אנשים רוצים לקרוא. אני מציע למגיבים הנ"ל גם לעשות זאת , ולצאת מתסכולם. לכן מגיבים מהסוג הזה מקבלים ממני 4 מתוך 10 לעידוד.

עוד סוג של מגיבים לרגע הוא מגיבי ה"WTF”. כדי להבין מהו מגיב ה WTF, צריך להבין שכאשר אחד מהפוסטים שלי מפורסם, יש לצידו פתיח שנועד לגרום לאנשים לקרוא אותו. היות ואי אפשר לסכם את כל הפוסט בשורה, השורה הנבחרת היא זו שהשפיעה על העורך בצורה החזקה ביותר. לעתים היא משפיעה כך גם על חלק מהקוראים. כאשר ההשפעה חזקה במיוחד, הם מקישים על הלינק, מדלגים על כל המסמך, היישר לתגובות, ותוקפים אותי מילולית רק על המשפט הזה ... עד שמתפתח ויכוח שיורד לעתים לגסויות.

היות ואנשים אלה מעולם לא קראו את הפוסט שלי, קשה לי לתת להם ציון חיובי. אך היות שהם עשו בכל זאת מאמץ להיכנס, קשה לתת לי להם ציון שלילי. ולכן החלטתי לתת להם את הציון היחידי המגיע להם: 0.

לאחר שני הקטגוריות האלה מגיעה הקטגוריה השלישית של התגובות. קשה לי להכתיר אותה בשם אחר חוץ מאשר "שונות" Miscellaneous .

התגובה הראשונה בקטגוריה זו היא התגובה הפרסומית. כולנו מכירים אותה עוד מהימים לפני שחלקו פרו בישראבלוג. “בלוג נחמד מוזמן לשלי". “אחלה בלוג" “הבלוג הכי טוב בעולם... ללחוץ כאן". הייתי רוצה לומר שאני מוחק את התגובות האלה מיד, אבל בואו נודה באמת. התגובות האלה מגיעות ראשונות בדרך כלל, וקשה להאמין שיבואו רבות אחריהן. זה לא נעים להשאיר פוסט ללא תגובות ולכן אני מתפתה לעתים להשאיר את התגובות הפרסומיות האלה על כנן.. אין לי ציון בעבורן משום שמבחינתי הן כלל לא נגשו למבחן.

התגובה השנייה בקטגוריה היא התגובה הפלרטטנית. כתיבה היא דבר אישי מאוד, ולעתים עם התפרשות המילים על המסך הן מקבלות חיים או אישיות משל עצמן. לעתים נדמה שמדברים עם אדם חי, ולא עם אוסף מילים שמבטא מצב נפשי מסוים ורגעי. פתאום מתהווה מול העיניים אדם זקן מאוד, או אדם צעיר מאוד. איש אידאליסט או איש מתוחכם, ומתחילים לפלרטט עם המקור הבלתי מזיק הזה.

גם אני עושה זאת, ואין רע בפלירטוט בלתי מזיק. רוב האנשים מבינים שזו רק אשליה, והאדם מורכב מהרבה יותר מפן אחד שהוא מציג בפוסט. הם מבינים שהפוסט הוא הדובדבן בראש ערימה ענקית של בצק תפל. עם זאת ישנם כמה שלא מבינים זאת, ומתעקשים שיש משהו מעבר. וכן אנו מקבלים את התגובה הפלרטטנית.

עם הזמן התגובה הפלרטטנית הופכת להיות פחות לגבי תוכן הפוסט ויותר לגבי ההעדפות האישיות, סגנון החיים, התחביבים לשעות הפנאי וכו'. עד שמישהו מהמגיבים האחרים נאלץ להתערב.

הסוג הרביעי של התגובות בקטגוריה הוא תגובת הנאצה. תגובת הנאצה מתחלקת לכמה סוגים:

המנאץ המוכר- זהו אדם שמכיר אתכם, ובאופן כללי לא סובל דבר ממה שתגידו. אם תגידו שהשמים כחולים, הוא יתעקש שתוכיחו לו את זה. אם תוכיחו לו את זה הוא יתעקש שהבן דוד של רופאת השיניים של סבתא שלו שעובד במכון וייצמן אמר ההיפך. ועד שאתה לא תהיה בן דוד של רופא השיניים של סבתא שלו, שעובד במכון וייצמן אז אל תנסה לדבר אתו בכלל. עכשיו לך תוכיח...

המנאץ המסתורי- זהו האדם שלא אהב את מה שכתבתם אבל אין לו שום דבר להגיד כנגד זה. במקום זאת הוא נטפל למשהו שכלל לא קשור מנסה להוכיח באמצעות זה שכל הפוסט שגוי. תגובה שלו נשמעת בערך כך: “חחח... מה אתה מבין בכלל בשדות אלקטרומגנטיים מולטי סינגולריים במערכת צירים בואקום n מימדי. אם היית מבין בזה,לא היית שם קמץ באות ג'". גם אותי מצחיקה תגובה כזו, יותר מכפי שתוכלו לתאר, ולעתים אני מסמן את התגובות האלה בקורא ה RSS שלי וקורא בהם שוב ביום סגריר.

המנאץ הגס- המנאץ הגס מאופיין בתגובות הארוכות והמנומקות שלו. תגובה שלו תיראה כך: “אידיוט”, “חרא של פוסט", " וכמובן "מי אתה שתדבר". קריאה ארוכה בנימוקים המפורטים האלה מאפשרת לי להבין בדיוק למה הוא התכוון ומה לעזאזל הוא רוצה ממני, ולהגיב תגובה אינטליגנטית בהתאם. התגובה האינטליגנטית שלי מתבטאת בלחיצה מהירה על כפתור ה"מחק".

יש עוד סוג של מנאץ, אני קורא לו המנאץ הנבואי. המנאץ הנבואי הוא אדם שלא אהב את מה שכתבתי, אך גם לא מצא שום נימוקים לחוסר האהבה שלו, והוא מעדיף להסתמך על בורא עולם שיפתור את הבעיה.. תגובה שלו נשמעת בערך כך:

"חכו חכו, עוד כמה שנים ויטביעו את כל הסמאלנים בים".

"יוסי בובליל יהיה מלך ישראל, חכה ותראה".

"כשהערבים יכבשו את הארץ,... נראה אותך גבר אומר שאתה לא אוהב זעתר".

"נראה אותך אומר את זה כשליברמן יהיה ראש הממשלה, תראה מה הוא יעשה לכם חחח....”

מנאצים נבואיים אני אוהב, ומעודד, והם מאירים את שגרת יומי האפורה.

אלה הם סוגי המגיבים הבולטים שפגשתי במהלך שנותיי.. אם אתם מכירים עוד כמה אתם מוזמנים להוסיפם בתגובות.