ארכיון דון קישוט:

יותר מכל התאפיין העשור הזה באפסים!

מהתחלפות שלושת התשיעיות של 1999 לשלושת האפסים של 2000, ועד להקות הבנים, להקות הבנות, ראשי מדינה נבובים ומגדלים פורחים באוויר, האפסים אפיינו את העשור הזה. מן הנפילה הגדולה של אנרון, בועה שצריך היה לפוצץ מזמן, דרך ההימורים הפרועים בשוק הנדל"ן והתפוצצות הבועה של ברני מיידוף, בה נפלו אפילו המוחות הגדולים של העולם... עשור האפסים, כבר אמרנו?

אף מאה לא מתחילה עם התאפסות הספרות. המאה ה-19 לא החלה ב1800, אלא ב-1776. אז נשברו הסטיגמות שליוו את העולם במשך מאות שנים. אמריקה וצרפת גילו כי לא צריך מלך כדי לנהל מדינה. נפוליאון גילה שאין סם משכר ומשקר יותר כמו ההבטחה לחופש, וסירוס המלוכה נמשך במשך מאמ שנים. גם המאה ה-20 לא החלה ב1900. היא החלה למעשה ב-1914 , תחילת מלחמת העולם הראשונה. עד לאותו תאריך, היא אומנם הייתה קרואה המאה ה-20 באופן רשמי, אך היא היא הייתה למעשה תשלום ריבית למאה ה-19. והמאה שלנו? האם היא החלה, או האם אנו משלמים מס על משיכת היתר... לעולם לא נדע.

לפני כמה ימים, חגגנו את סיום העשור הראשון במאה החדשה, ואני מתקשה להבין במה הוא כה שונה מהעשורים שקדמו לו – אותם העשורים הנטועים כה חזק במאה ה-20. זה נכון שהיו שכלולים טכנולוגיים בעשור הזה, אך לא היו חידושים טכנולוגיים ששינו את השקפת עולמנו. אם בשנות התשעים התרגלנו לשבת מול המחשב ולצרוך תוכן מהאינטרנט, גם עכשיו אנו רגילים לכך. התוכן השתנה, התעשר, התמקצע והתחדד, אך לא באמת השתננו. אם פעם היינו רגילים לאכזריות של הקפיטליזם הדורסני, בא העשור הזה והוכיח לנו בדיוק עד כמה אכזרי הוא יכול להיות. מפיטורים המוניים בחו"ל, ועד מחיקה כמעט מוחלטת של קרנות הפנסיה, מעינוי אנשים בתוכנית וויסקונסין, ועד אי תשלום המשכורות בעיריות. כן, זהו עולם אכזרי יותר, ייתכן שאפילו אכזרי מדי, אך זוהי אינה אכזריות שלא היכרנו.

קשה לי להחליט אם המאה הזו, החלה בשנות התשעים, או שהיא עדיין לא החלה. יש קיפאון בעולם, מן שגיון. אנשים לובשים חליפות באזורים חמים, ואיתן הולכים למשרד שהם מקררים כך שיוכלו ללבוש אותן. לאחר מכן הם נוסעים כשעה לביתם במכוניות, הכל בלי לדעת שהנפט בעולם יעלם בעוד 20 שנה. שהטכנולוגיה החלופית היחידה שחברות הנפט לא טירפדו היא מנועי חמצן-מימן, שניא עדיין לא בשלה, מסוכנת ויקרה מאוד. ההתחממות הגלובלית גורמת לתנועה לא סדירה של משקעים. התוצאה היא יובש מוגבר במקומות מסויימים, ומשקעים מטורפים במקומות אחרים. למרות זאת, בוועידת קופנהאגן, המערב השבע לא הסכים לשלם לעולם השלישי העני בכסף וטכנולוגיות כדי שלא יזהמו, כדי שיצרכו אנרגיה ומים ביעילות גדולה יותר. התוצאה היא מאבק עתידי על המשאבים, ואין לי ספק שהמאבק הזה יסלים לכדי מלחמה, לפחות באזורים אחדים של העולם.

באומנות גם מתרחשת התדרדרות. מה שגרוע יותר זה שזוהי התדרדרות במסווה של קדמה. שיתוף הקבצים גרם לכך שכל יצירת אומנות: ספר, סרט, ציור וכדומה יכולה לעבור מקצה אחד של העולם לקצהו השני כמעט ללא הגבלה. התוצאה היא התרדדות של האומנות. אומנות היא כמו אש, היא איננה מוגבלת ודורשת רק מגע כדי להלהיב את הדמיון. לכן, התשלום היחידי שהאומנים יכולים לגבות הוא כשהצרכן לא נגע עדיין ביצירת האומנות. כעת עם האינטרנט, האפשרות הזו התדלדלה. הפועל היוצא מכך הוא שנוצר קשר בל יינתק בין אומנות ופרסום. הפרסום מייצר hype, ואילו האומנות משפריצה בזמן קצר תוצרים חצי מוכנים. להקות בנים, ספרים במתכונת יומנים המסווים את עצמם כ"חדשניים", אך למעשה הם דמויות חצי מפותחות. סרטי המשך לסרטים פופולריים, remakes של סרטים ישנים, הכל מתבסס על אותה השיטה: יצירת hype באמצעות מכה תקשורתית, ואספקה מהירה של המוצר. זו לא אומנות זה מסחור.

הכלכלה גם היא עוברת משבר. המשבר הוא יותר אידאולוגי. כדי להבין את המשבר צריך להבין את הדבר הבא: האירוע הכלכלי המעצב והגדול ביותר בהיסטוריה הוא המשבר הכלכלי של 1929. המשבר הזה ידוע בגלל כמה סיבות. האחת היא המכה הכלכלית הידועה לכולם, ביטול עקומת הביקוש וההיצע הקלסיות כמודלים עליהם מתבססים כולם, שקיעת הכלכלה האירופית ועליית הנאצים. הסיבה השנייה ידועה פחות.

זמן קצר לאחר המשבר ביקש נשיא ארה"ב דאז, הובר, שהאזרחים לא ימשכו את כספם מהבנקים. האזרחים כמובן סירבו, והובר כינה אותם בוגדים, נמושות ולא נבחר לכהונה שנייה. האירוע הזה שתל במוח הכלכלנים מאז ועד היום את האקסיומה שאי אפשר לסמוך על האזרח הקטן לניהול הכלכלה. מאז תמיד ניתנו, בסגנון רייגן, תאצ'ר וביבי, תגמולי ענק לעשירים ה"אמיצים", כדי שהם יפזרו אותם "ללא פאניקה". 80 שנה לאחר מכן, במשבר הנוכחי, התברר שגם העשירים הללו הם משענת קנה רצוץ. לב לבייב, רץ לבית המשפט, המנכ"לים של חברות הרכב בארה"ב מתעקשים לקבל את הבונוסים שלהם, ואנרון, אי אז בראשית העשור דאגה לרפד את ישבנה של ההנהלה והשאירה הן את העובדים והן את בעלי המניות חסרי כל.

השבר הנוסף באידיאולוגיה הכלכלית, הביא מן כלכלה נוסטלגית שאבירה הראשי הוא נשיא ארה"ב הנוכחי ברק אובאמה. הכלכלה הזו מנסה ליצור תמזיג מעניין של סוציאליזם ודאגה לזולת מחד, אך תחרות כלכלית המטייבת את המוצר הסופי מאידך. כמו כל דבר במאה הזו, הגישה הזו זוכה לפופולריות הרבה לפני שהוכיחה את עצמה. אי אפשר לנהל כלכלה כזו לאורך זמן כאשר כספי האנשים הפשוטים מושקעים בשוק המניות. כאשר כל עליה וירידה של מניה גורמת לפאניקה בשוק, ולמכה אנושה בפנסיות. כאשר הבונוסים של המנכ"לים הם נגזרת של שווי החברה. הכלכלה של אובאמה מעל לכל היא כלכלה אמריקאית. כלכלה אמריקאית היא כלכלה הדואגת בהתערבות דרך אילוצים חיצוניים ולא דרך עתערבות פנימית.. האילוצים החיצוניים ששם ממשלו של אובאמה יובילו בעשור הבא את המשק האמריקאי להוצאת עבודות מאמריקה למקומות זולים יותר, מה שיפגע ביכולתם של האמריקאים בכלל להחזיק הלוואות, ולמשבר כלכלי נוסף.

בזירה הבטחונית גם יש חדשות רעות. המכה האנושה באל-קעידה, הפכה לתמריץ לו הייתה זקוקה. אין בעולם ארגון אמריקאי יותר מאל-קעידה. הם אפילו יותר אמריקאים מקוקה קולה מקדונלדס (אם כי שמעתי שהם קנדיים). אל קעידה הפכה למעשה לסוג של זכיין, שמטביע את שמו על כל פיגוע מוצלח ברחבי העולם, בין אם היה לו קשר אליו, ובין אם לאו. מספיק שמחבל ידבר כמה מילים עם איש אל-קעידה בטלפון, וכבר הפיגוע הזה הופך לפיגוע של אל קעידה מהתחלה עד הסוף. מפיגוע לפיגוע, הופך אל-קעידה ליותר מפורסם, ויותר ויותר אנטי-אמריקאים רוצים את רשיון הזכיינות שלו עליהם. יוצא, אם כן, כי הממשל האמריקאי נלחם ברוחות ובתחנות רוח שהוא עצמו יצר, בכך שהצהיר על השמדה מוחלטת של הארגון שעדיין לא התרחשה. החדשות האחרונות מאפגניסטן רק מאוששות את העובדה שעירק הפכה לאפגניסטן ואפגניסטן הפכה לעירק.

אצלנו בארץ, גם עשינו כמה צעדים משמעותיים אחורנית. העם לא שעה בבחירות לאזהרות קדימה והעבודה על כך שהבעיה הדמוגרפית מתקרבת לכלל פיצוץ, והעדיף את המסרים הריקים והנבובים של נתניהו. מי זוכר שרק לפני שלוש שנים הססמה שביבי הוביל בבחירות הייתה "החמאס יחגוג על אולמרט". בינתיים החמאס חוגג על ביבי, שלא לדבר על ליברמן. פתרון אין, הימין המתון חלש מדי מכדי לגרש ערבים, וחלש מדי מכדי לתת להם מדינה, וכל מה שהוא יכול לעשות הוא להמשיך להשגיח ולהביט בפתיל המתכלה בדרכו על הפצצה.

גם הכלכלה אצלנו בארץ נמצאת בסוג של אשליה. לא מזמן ניסה שטייניץ (ויש האומרים גם ביבי) להטיל מס על פרות וירקות. מיסוי שכזה על מוצר חיוני הוא תמיד ביטוי לאוזלת יד וחולשה של הממשלה. המהלך סוכל ברגע האחרון, אך כעת מנסה הממשלה למסות מוצר חשוב אף יותר: מים. האמת היא שאחד הדברים שמדאיגים את משרד האוצר הוא חוסר היציבות. אדם מפוטר הוא אדם שלא משלם מיסים. חוסר מיסים הוא בעיה ממשלתית ויש שאומרים שאפילו מדינית. הוא מקשה על התנהלות המדינה, הביטחון, החינוך והבריאות. זו הסיבה שכל איש אוצר שואף ושאף למקור הכנסה בטוח..

מה שבאוצר לא מבינים, וגם לא רוצים להבין הוא שבדיוק חוסר היציבות הזו, היא תמריץ מצוין כנגד שחיתות. חוסר היציבות הזו היא תמריץ לכך שיצירת מקומות עבודה תהפוך לאחריות ממשלתית ולא לנדבה מדינית. שהדאגה שלכך שאנשים ירוויחו שכר הוגן (שאפשר לגבות ממנו מס הוגן), תהיה באחריות עליונה, ולא סתם לדחוף אנשים לעבודות בשכר מינימום. לצערנו האוצר לא מבין זאת, ומנסה שנשלם אושנתייבש ללא מים, או שנשלם או שנגווע ללא ירקות, ביצים או חלב. רק ככה הם יוכלו להגביר את השחיתות, את הג'ובים ולחלק משאבי מדינה ללא מפריע... עשור האפסים... כבר אמרנו ?