ארכיון דון קישוט:

פעם, בימי התנ"ך העתיקים, כשאסון כבד היה נופל על הארץ, היו האנשים מצטופפים בפחד בבתים ומחכים שהוא יעבור. לאחר כמה זמן, כשהאסון לא היה עובר, הם היו מתחילים להתפלל. אם לאחר תפילה ארוכה וחונקת גרון עדיין לא עבר האסון, הם היו מחפשים את מי להאשים. הם היו תרים אחר אדם שחטא, תולים בו את האשם לאסון, ומוציאים אותו להורג בתקווה להפוגה. רק שגם זה לא היה עוזר, הם היו מתחילים להפעיל את הראש.

זה קל מאוד ליפול למלכודת זו גם היום. זה קל לחפש שעירים לעזאזל או הסברים מורכבים ומעוותים אחרים להתדרדרות יחסי ישראל תורכיה. לתלות זאת במנהיג תורכי שעלה מהמעמדות התחתונים בעם, עם כל הכעס וחוסר הדיפלומטיות שהאדם הפשוט כל כך אוהב, או לתלות זאת בליברמן המתנהל כפיל בחנות חרסינה, או בסגנו איילון, אך לעשות זאת יהיה חטא לאמת.

תורכיה היא מדינה מוסלמית, והיא תמיד הייתה מדינה מוסלמית. המשיכה של תורכיה למערב אינה תולדה של הרצון שלה להפוך לחילונית, אלא ההבנה הבסיסית שלה, שניתוק הקשר בין דת ומדינה, משמעו לרוב שגשוג כלכלי. השגשוג הכלכלי מביא יציבות שלטונית וחזרה, חלקית אומנם, לימי האימפריה העות'ומנית, בה תורכיה תוכל לעצב מהלכים בכור מחצבתה: המזרח התיכון והעולם המוסלמי.

לאור זאת, צריך להבין שהפיתוי של תורכיה להתרחק מקיצוניות הוא כלכלי במהותו. פיתוי כלכלי במאה ה-21 מתבטא בקשרים לשני מקורות עיקריים: האחד הוא האיחוד האירופי והשני הוא ארצות הברית. זו הסיבה שאסור לראות את יחסי ישראל-טורקיה כישות עצמאית, אלא כנדבך, מדרגה, או אבן דרך להידוק יחסיה של טורקיה עם מקורות שגשוג אלו.

במשך שנים טיפחה טורקיה יחסים חיוביים עם מדינת ישראל. היא עשתה זאת למרות ובניגוד לדעת רוב מוסלמי גדול בה. היה זה רוב מוסלמי שבדיוק כמו עמיתיו מעבר לגבול, קרא בדיוק את אותו הקוראן, והתפלל בדיוק את אותן התפילות, והקשיב בדיוק לאותם מנהיגים קיצוניים שכיום רבים חושבים שהם אחד מהגורמים לטרור. אין כל ספק שיחסים הדוקים בין ישראל לטורקיה היו לצנינים בעיניי אנשים אלה משום ששליטה של יהודים בארץ הקודש סותרת את עקרונות האסלאם.

למרות זאת, השליטים בטורקיה הבינו שליחסי ישראל-טורקיה ישנה השלכה מעבר לתחום מצומצם זה. יחסי ישראל טורקיה, וההתנגדות לכאורה לעקרונות האסלאם הקיצוני, עזרו לצייר את טורקיה כמדינה חילונית מתונה ולא כמדינת דת דוגמטית. הדבר הזה הקל בכניסתה לברית נאט"ו ואפילו העלה את מועמדותה להיכנס כחברה מן המניין באיחוד האירופי. בנוסף, נשיאים אמריקאים רבים היו אוהדים מאוד את ישראל ודרשו בתמורה נאמנות טורקית לעקרונות אלה.הם לא אפשרו לה לסטות יותר מדי חזרה לכיוון הקיצוניים.

היחסים עם ישראל לא היו נכס לתורכים כמו שהם היו אופציה למנייה. כמו כל אופציה הגיע רגע הפירעון בו טורקיה בקשה להיכנס לאיחוד האירופי, אך נתקלה בסירוב מנומס. טורקיה לא קיבלה לא ישיר, אך היא קיבלה סידרת רפורמות שלטוניות קשה ליישום, היא קיבלה מסלול ארוך מהרגיל לקבלה מלאה לאיחוד,שהיה מעליב מאוד, והיא הצליחה לקרוא את המצב בין השורות.

כדי להראות את מרירותה בחרה טורקיה להראות את הגזר יחד עם המקל, והחלה לאפשר לקיצוניים שבתוכה לפגוע ביחסיה עם ישראל. היא עשתה זאת בעיקר כשאפשרה תעמולה אנטישמית בתכניות הטלוויזיה שלה. לא הייתי מתפלא גם, אילו הייתה נקראת לתת דין ודברים על כך בפני בית דין אירופאי, היא הייתה משתמשת בתירוץ הפלסטיני השחוק: מצב כלכלי, התלהטות רוחות , ומוציאה את פתרון הקסם: קבלה מהירה לאיחוד האירופי.

בחזית השנייה, ארה"ב, גם השתנה המצב. נשיא ארה"ב הנוכחי אמנם אינו עוין, אך גם אינו אוהד ישראל כמו קודמיו. אובאמה לא ישקיע את המאמצים הדיפלומטיים לטובת ישראל שהשקיעו בוש וקלינטון. זהו נשיא שמשדר באופן פומבי שפגיעה בזכויות היתר של ישראל היא צעד לגיטימי במידה שישראל לא תמלא את חלקה בהסכם. גם טורקיה מבינה מסרים אלה, וכאשר ישראל מבצעת מהלכים שארה"ב אינה אוהבת, טורקיה מוכנה להתחנחן כלפי ארה"ב בהעמקת הפגיעה בישראל והלחץ ללא אחריות אמריקאית ישירה. זהו לא משבר בתפיסת טורקיה את יחסיה עם ישראל, אלא המשך ישיר שלהם: שימוש ביחסיה עם ישראל לקידום יחסיה עם המערב.

זו הסיבה שאלה המאשימים את חוסר הדיפלומטיות של איילון לא יזכו להבנה מצדי. התקרית הדיפלומטית עם טורקיה לא החלה בנוכחותו של איילון, אלא בנוכחותו של שמעון פרס, זוכה פרס נובל ודיפלומט ממעלה ראשונה. היא התרחשה על רקע של מבצע עופרת יצוקה, מבצע שהאיחוד האירופי סלד ממנו, כמו גם אובאמה.

דוגמה לסנקציה דומה שננקטה כנגד ישראל הייתה בזמן חומת מגן. באותו הזמן, ישראל וסין חגגו עשור לכינון היחסים בינם. סין, שלא אהבה את פעולותיה של ישראל בשטחים זימנה את השגריר הישראלי למסיבה, לא שמה דגלי ישראל על השולחן, ונתנה לשגריר הישראלי לאכול חזיר (!) בצלחת. נשיא צרפת לשעבר, ז'אק שיראק, כאשר לא אהב את התנהגותה של ישראל באינתיפאדה השנייה, קרא לראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק, נזף בו מול המצלמות, לא נתן לו לענות, וגם לא נתן לו אפילו לשתות כוס מים. איילון הוא דיפלומט מנוסה, האם המחאה שהוא ביצע הייתה חמורה יותר מאלו שהוזכרו, או לגיטימית!

בסופו של יום, ההתמוטטות של יחסי ישראל-טורקיה נראית בלתי נמנעת מסיבה אחת פשוטה: אין לטורקיה שום תמריץ רציני כדי להחזיק בה. אירופה כבר מזמן לא מרגישה אחריות מוסרית לגורלה של ישראל, אפילו גרמניה רומזת שהיא עשתה את חלקה למען ניצולי השואה. ארה"ב גם היא נוקטת במדיניות קרירה הרבה יותר כלפי ישראל. חיבוק הדוב של טורקיה לסוריה ולאיראן ישקיט את הקיצוניים הרבים בשטחה, כך שאין לה צורך בשיתוף פעולה מודיעיני עם ישראל כמו פעם, ואת הביטחון הפיזי שלה היא תשאב ממילא מברית נאט"ו. מחווה דיפלומטית זועמת כזו או אחרת, יכולה להיות תירוץ מצוין, אך לאו דווקא סיבה טובה למשבר.

כמו שיחסי ישראל איראן עלו על שרטון שלא באשמתה של ישראל. כך גם יחסי ישראל טורקיה הגיעו לאותו המבוי הסתום. ישראל צריכה להכיר במקומה הטבעי: מדינה קטנטנה עם אוכלוסיה מצומצמת, ולהבין שלפעמים קיימים כוחות אדירים שכל התפילות ו/או הקורבנות לא יוכלו להסיט ממסלולם, אך ישראל צריכה להכיר גם בעובדה שמאז ימי התנ"ך היא התקדמה כמה צעדים, ולא לחפש שעירים לעזאזל!