ארכיון דון קישוט:

בשנים האחרונות אני חי בפחד.

אני רואה כיצד המדינה כולה משתנה לי מול העיניים. ישנם שינויים גדולים, וישנם שינויים קטנים יותר, אך מה שמשותף לכולם, הוא שהם בלתי מורגשים. במקום דיווח על השינויים הללו במהדורות החדשות אני צופה ביותר ויותר פינות על סגנון חיים, על ניהול השקעות, פרסומות לדיסקים חדשים ועוד. כלב התקשורת של הדמוקרטיה, הפך לפודל המרחרח את אחורי הדיקטטורה.

בתכניות הסטירה השונות, נדמה שיש הסכם בלתי כתוב לעלבונות מוסכמים מראש. שימו לב שאף פוליטיקאי לא יצטייר כרופס. הם ישמחו להצטייר כרמאים, שקרנים וגנבים, אך לעולם לא כסמרטוטים. אם קיים פוליטיקאי או כל דמות אחרת שמצטיירת ככזו, מיד קם קול צעקה על תקשורת בלתי הוגנת, שמושתקת מיד בידי אלה שמקבלים חיקויים אוהדים יותר. מה שמפחיד יותר מכל אלה, הוא שנדמה שהעם משתף פעולה עם כל זאת. אתמול ישבתי בתור לקופת חולים המקום היחידי בו אנשים מכל שכבות האוכלוסייה נפגשים זה עם זה כשווים, ושמעתי ויכוח מעניין.

הויכוח היה על פרשת עוזרת הבית של שרה נתניהו. ביבי ושרה, האנשים החזקים ביותר בישראל כיום, זכו לסימפטיה חסרת תקדים. הם הצטיירו בעיניי המתווכחים בתור לקופת החולים כמסכנים שמתעללים בהם. אחת מהמתווכחות, אישה בשנות ה-40 המאוחרות שלה עם חיתוך דיבור גס, אמרה שגם בכהונה הקודמת נטפלו אל ביבי, ושהוא צריך להפסיק לשבת ולתקוף בחזרה. בבלוגוספירה, אני קורא פוסטים הנוזפים בתקשורת, בשל ה"דיווחים הצהובים", ויותר מדי אנשים מקווים שהפרשה הזו תיעלם כלא הייתה.

זה קשה לי לשמוע דברים כאלה. קשה לי לשמוע אנשים קשי יום, שבמקום לדבוק זה בזה, תוקפים קשי יום אחרים. מעשים כאלה מזכירים לי, עד כמה רחוקים אנו מהדמוקרטיה, ועד כמה נצחי המצב בישראל עומד להיות. הם מזכירים לי נרקומנים שמוכנים לתקוף את השוטרים שבאים לעצור את סוחר הסמים שלהם, למרות ששוטרים אלה באו לעזור לאותם הנרקומנים.

פרשת העוזרת של שרה נתניהו מסריחה, אך הסירחון לא מגיע רק מכיוון העוזרת. שרה נתניהו היא דמות כושלת. עד שנת 1992 היה נהוג שראש ממשלה הוא זקן השבט: אדם בין 60+ שבילה את מרבית ימיו בשירות המדינה, בין אם בצבא או בפוליטיקה, ולאחר שצבר ניסיון רב, נבחר להנהיג את המדינה. אז בא קלינטון, שהיה אז בן 46, ושינה את התמונה. מנהיג צעיר,גזעי וכריזמטי הוא היה, וכמו אובאמה בימנו, הוא גרם לכל העמים לרצות מנהיג כמו קלינטון.

בזה אחר זה נבחרו ברחבי העולם תואמי קלינטון, ובישראל, ביבי היה הראשון. ביבי ניסה למתג את עצמו כקלינטון כמעט בכל תחום שיכל: בחיתוך הדיבור, בלבוש, בחופשות המשפחתיות, ואפילו בתנועות הידיים בזמן הנאומים שלו. אחד מהתחומים הבולטים ביותר היה הבחירה שלו בבני זוג. היה ניסיון למתג את שרה נתניהו כהילרי קלינטון: אישה חזקה ועצמאית בעלת דעה משלה אך בעלת מראה נשי. המחשבה הייתה, שמיתוג כזה יגרום בארץ לאפקט דומה כמו בארה"ב. הזדהות עיוורת של הקול הנשי עם שרה נתניהו, ובסופו של דבר עם ביבי. הניסיון הזה כשל. מעולם לא פגשתי אישית את שרה נתניהו, אך במצלמה היא הצטיירה כאדם מנוכר ומרוחק, מה שגרם לה להיתפס כמתנשאת.

באותם השנים, שלהי שנות התשעים, תוכניות הסאטירה השונות, יצרו פארודיות שונות על שרה נתניהו תוך שהם מערבבים את העצמאות והפמיניסטיות שיועצי התקשורת של ביבי העניקו לה, עם הניכור הכה ברור שלה. חלק יצרו דמות של פמיניסטית קיצונית, אחרים יצרו דמות של מטורפת, והיו גם ניסיונות ללעוג לעצם המיתוג ע"י כך שהיא הוצגה כלא אנושית (קרש, תמונה או שפתיים מדברות). הנזק היה כפול משום שביבי, שהיה באותם המערכונים באינטראקציה עם הדמות המוקצנת, הוצג כחלש, רופס וסמרטוט.

ביבי ויועצי התקשורת שלו תקפו את הסאטירות באותה התקופה בתור תקשורת עוינת. הם התעלמו כמובן מהעובדה שמה שיצר את אותה התקשורת העוינת היה ניסיון המיתוג הכושל של שרה כתואמת הילרי קלינטון – נסיון לו הם עצמם היו אחראים. כמו ארמון חול בשעת הגאות, התפרקה גם הדמות הסופית של שרה נתניהו כשנחשפו פרשות לא נעימות מעברה, כמו אלימות כלפי מטפלות ועוזרות בית, ולבסוף לא נותר ממנה דבר.

במערכת הבחירות הנוכחית, ביבי ושרה נתניהו היו חכמים יותר.ובמקום למתג את שרה נתניהו כתואמת הילרי קלינטון, ניסו למתג אותה כתואמת סוניה פרס: אישה שקטה הנושאת עיניים מצועפות לבעלה החזק. גם זה היה ניסיון מיתוג, ולמרות שההצלחה שלו הייתה גדולה במעט מהניסיון הראשון, היא עדיין הייתה כישלון. עם ישראל הוא אולי טיפש, אבל הוא לא טיפש מוחלט, והוא לא מאמין ששרה רק יושבת בבית מעל הסירים ומבשלת ארוחה לבעלה. ברור ששרה נתניהו היא אישה מיוחדת ואינטליגנטית ושיש לה השפעה על בעלה. ברור גם שההשפעה הזו צריכה הייתה להיות סוגיה לגיטימית בבחירות.

ביבי נתניהו הוא ראש מפלגת הליכוד. גם היום, לאחר 60 שנה הליכוד הוא מפלגה סכיזופרנית. תערובת של נפגעי מפא"י מכל הדורות שמטפחים חזור וטפח את תסביך הרדיפה שלהם. התערובת הזו, של אנשי חירות ,קפיטליסטים במהותם, ואנשי עיירות פיתוח שמעוניינים בעזרה סוציאלית נרחבת, נדון היה תמיד לכישלון. יש רק דבק אחד שמחזיק אותם יחד, וזהו אותו תסביך הרדיפה שלהם:השנאה למפא"י.

פעם היה בכך היגיון. פעם מפלגת העבודה הייתה מתחרה רצינית לכס השלטון, אך כיום בעזרתם האדיבה של ביבי, ברק ולבני, מאריה שואג הפכה מפלגת העבודה לעכבר מצייץ. כשדבר כזה קורה, הדבק שמאחד את הליכוד מתחיל להתפורר ומגיע השלב בו צריך לפרוע את ההבטחות. בשלב זה מתגלה הקרע בין הקפיטליזם של החירות'ניקים לסוציאליזם של הפיתוח'ניקים, וביבי נלכד באמצע. כדי להציל את עצמו ואת עורו, הוא מנסה לעשות את הדבר היחידי אותו הוא יכול לעשות: לגדל אויבים בכלל ומפא"יניקים בפרט בחממה. הוא מצביע ומוקיע עיתונאים שמאלנים כצהובים אך ורק על כך שהם מדווחים דיווח לגיטימי על התנהגות בלתי הולמת בבית ראש הממשלה.

אינני מבין את" העליהום" הציבורי על מדווחי פרשת המטפלת.

ראשית, האם מישהו חושב שמשפחת נתניהו היא כה זכה וטהורה כפי שהיא מציגה את עצמה? אני לא מכיר אף אדם שמאוהב בכל נותני השירות שלו. לי אין ילדים, ולכן מעולם לא העסקתי מטפלת, אך קשה לי להאמין שיש אדם שמעולם לא רב עם אף נותן שירות שלו. אני יכול לספר לכם את הריבים עקובי הדם שערכתי עם נציגי חברות הכבלים, הפלאפון והשיפוצניקים. אני בטוח שלכל אלה יש גם בטן מלאה עלי. ככה זה בישראל. רק במשפחת נתניהו לא מוכנים לשקול לרגע שייתכן שהם לא היו בסדר.

שנית, עצם העיסוק בפרשה זו הוא כלל לא עיתונות צהובה. עיתונות צהובה היא נגזרת של מציצנות חולנית. תיאור אקטים מיניים, או עיסוק בתחומי עניין מפוקפקים. דוגמה אחת לעיתונות צהובה היא התמונה של מנחם בגין נרדם במטוס כשרירנוזל לו מהשפתיים. דוגמה אחרת היא תיאור מפורט של כל האקטים המיניים שמוניקה לווינסקי וביל קלינטון עשו זה בזה. אין בזה כל עניין ציבורי וזה לא משפיע על מצב האומה. זה נועד רק כדי להעלות או להוריד את הפופולריות הציבורית ש האובייקטו. אבל במקרה שלנו, לקחת ראש מפלגה שטוענת שהיא סוציאלית, ולהראות שבפרמטרים המינימליים קרי היחס לעובדים שלו, הוא אכזרי ולא אנושי זו כלל לא עיתונות צהובה. זהו נושא ציבורי מהמעלה הראשונה. אם לא יתעסקו בזה, כל נבחר ציבור יוכל להצהיר על עצמו כסוציאליסט. ההיסטוריה מעולם לא הייתה חסרה מנהיגים עממיים שהיו גם אכזריים ביותר ושהציגו את עצמם כאנשים פשוטים, סוציאליים וחברים של האדם ברחוב.

שלישית, נדמה לי שיועצי ביבי לקחו ללבם את המשפט fight fire with fire יתר על המידה. אי אפשר להילחם בכל דבר דרך תיאוריות קונספירציה. זה מתחיל להיות מגוחך! קונספירציה זה לא דבר ששולפים מהמותן אלא דבר מורכב ומסובך שדורש הרבה משתתפים זדוניים. כל אחד מהם, אגב, אמור להרוויח מהקונספירציה בדרך זו או אחרת. לי קשה לראות את המרוויחים הגדולים מהמעשה הזה. נניח לרגע שה"קונספירציה" תצליח. מה בדיוק יקרה? ביבי הרי לא יתפטר בגלל זה. שרה נתניהו מעולם לא כיהנה בתפקיד רשמי. זה לא יעצור נתינת שטחים לפלסטינים, ואפילו קראוון אחד לא יעלה או ירד בשל כך. תחשבו רגע, מי יכול להרוויח מהרשעה של שרה נתניהו ביחס לא הוגן למטפלת, וקנס של מקסימום 50,000 ש"ח.

רביעית, יש כאן סוג של אפליה חשודה. למי שלא זוכר גם פרשת קצב החלה כאשר קצב פנה ליועץ המשפטי וטען שסוחטים אותו. זה נכון שקצב אינו שה תמים בלשון המעטה, אבל הוא עדיין לא הורשע. נהפוך הוא, עסקת הטיעון הדלילה ביותר שהוצעה לו, הייתה עדות בפועל שההוכחות בידי המדינה אינן חזקות כפי שנטען. כמו בפרשת קצב, גם בפרשת נתניהו לאחר התלונה הראשונית עוד ועוד מתלוננות צצו. מדוע בפרשת קצב, ההתערבות הגדולה של התקשורת הייתה מלחמה למען הדמוקרטיה, וכאן זו עיתונות צהובה. שתי צורות הסיקור היו דומות מאוד, ולכן או ששתיהן יחד צהובות וצריכות להיפסק לאלתר, או ששתיהן יחד מוצדקות וצריכות להימשך.

חמישית. ביבי הוא אדם בעל אמצעים, ואילו רצה, יכל לשחד את כל המטפלות שאי פעם עבדו אצל אשתו רק בזכות הפרשי השכר העצומים בינם. אילו היה אדם של עקרונות כפי שהוא טוען, היה צריך לנהוג כפי שנהגו אחרים, ולסייע בהאצת התלונה הזו לבירור בבתי המשפט . עצם המהלך הזה, היה מרמז על "חפותו" ו”עוצמתו” של ביבי, לא פחות מכל מסיבות העיתונאים וההכחשות שנעשו עד עתה. במקום זה, ביבי מבזבז הון על יועצי תקשורת מומחים מהמעלה הראשונה, עורכי דין, מנצל קשרים עם עיתונאים כדי שהם יופיעו בתוכניות הנחשבות יוקרתיות ויתקפו את עמיתיהם בכך שהם מסקרים פרשה שבין אם היא נכונה ובין אם לא, ברור שבכל מדינה הנחשבת נאורה בעולם: אנגליה, ארה"ב, קנדה, גרמניה ואפילו יפן, היו מסוקרות ללא היסוס. זה לא נשמע לכם הגזמה גדולה מדי בשביל אדם שאין לו מה להסתיר, שלא לדבר על אדם שזו לא הפעם הראשונה (ובטח לא האחרונה) שהותקף?

אגב... עוזרות הבית של ביבי לא עוברות סינון בטחוני? בכל זאת הוא היה שר וחבר כנסת. איך זה שהעובדים והמכרים של ביבי טהורים כשלג כל עוד הם לצדו, ומרושעים יותר מהשטן כשהם עוזבים אותו...

אני חושש לדמוקרטיה משום שישנם קולות הולכים וגוברים כיום כנגד אנשים חלשים המבצעים את המעשה היחידי אותו הם עדיין זכאים לעשות: להתלונן בתקשורת או בבתי המשפט. איכשהו מצליחה התקשורת לצייר את אותה המטפלת כחזקה, ואת ראש הממשלה ואשתו כחלשים. איכשהו זה נשמע הגיוני עד כדי כך שציבור שלם מתקומם כנגד זה. הם אפילו לא מוכנים לחכות להחלטת בתי המשפט, וכועסים על כך שבכלל שוקלים לדון בפרשה הזו הלאה..

אנשים אלה צריכים לזכור שאנו לא מדינה עם ערוץ אחד, ובטח לא מדינה עם עיתון אחד. מי שלא רוצה לשמוע, מוזמן להחליף ערוץ, או דף בעיתון. אבל אם יבוא היום בו פרשות לא ידווחו כי הן צהובות, לא נעימות, כי שמענו פעם משהו דומה או כי יותר מדי אנשים חזקים יכעסו על כך זו לא תהיה מדינת ישראל, אלא אגדת ישראל, וכמו כל אגדה יגיע הסוף.