ארכיון דון קישוט:

לא משנה מה יגידו לכם הפוליטיקאים, האנושות לא התחילה אתמול! לא אתמול ירדנו מהעצים, לא אתמול ציירנו על קירות המערה, לא אתמול בנינו מטוסים ולא אתמול הגענו לירח. עשינו את זה, כי בכל שלב ושלב זכרנו את הלקחים של העבר.

לפני 200 שנה בערך, ניסח פילוסוף מפורסם בעיה מוסרית: מה תבחרו: האם תיקחו מיליון מטבעות זהב, תוך הידיעה שכשתעשו זאת, ימות סיני אלמוני. או שתעדיפו לא לקחת אותם ולהציל את חייו מבלי שידע או יודה לכם על כך. הבעיה הזו זכתה לשם "בעיית המנדרין" (שליט סיני). וקיבלה גרסאות רבות בקולנוע, בספרות ובטלוויזיה. השאלה אם להעניק זכות בחירה לישראלים בחו"ל היא בדיוק בעיית המנדרין, אלא שאנו המנדרינים, והפרס הוא הרבה יותר קטן ממיליון מטבעות זהב.

בעיית המנדרין היא למעשה שאלה מוסרית. האם אנו מוסריים בגלל שאנו מפחדים מההשלכות של מעשינו, או שאנו מוסריים בגלל ערך נעלה יותר. לתת לישראלים בחו"ל זכות הצבעה יהיה למעשה לתת להם לבחור מבלי להיות אחראים למעשיהם. ישראלים בחו"ל יוכלו לבחור אם לחתום על הסכמי שלום או לא. ישראלים בחו"ל שילדיהם אינם בסכנה, יוכלו לבחור אם לצאת למלחמה. ישראלים בחו"ל יוכלו להחליט בנוגע למדיניות הכלכלית של מדינת ישראל, אבל הכי גרוע הוא שישראלים בחו"ל יוכלו להיות פשוט ישראלים בחו"ל, בלי שום תמריץ לגור כאן.

זה די ברור מדוע ביבי וליברמן רוצים בצעד הזה. הם חושבים שרוב הישראלים בחו"ל יצביעו למענם. הסיבה שרוב הישראלים בחו"ל יצביעו למענם, היא שמה שהפך את רוב הימנים לשמאלנים הוא המציאות, ולחו"ל המציאות אינה מגיעה במלוא עצמתה. הענקת זכות בחירה לישראלים בחו"ל תיצור מערכת בחירות שהיא בועה אחת גדולה.

התירוץ שביבי וליברמן נותנים למהלך הוא " חיזוק הקשר עם הגולה”. לדעתי,הקשר של הישראלים בחו"ל לארץ חזק הרבה יותר מהקשר של מהגרים אחרים לארצם, הן בגלל שונותם והן בגלל יהדותם. קשר זה אינו נמצא בסכנה מידית. אומנם יש כעת לישראלים בחו"ל רק עשרה מנדטים באופן אפקטיבי, אך צריך לזכור שבישראל עשרה מנדטים בידיים הלא נכונות יכולות להוות לשון מאזניים ולתפקד כהרבה יותר. ביבי וליברמן חושבים שיצביעו למענם, אבל לעניות דעתי הסטטיסטית רוב הקולות יזלגו למפלגות הדתיות ולמפלגות הנישה.

זה נכון שישראל אינה המדינה היחידה שמרשה לתושבי חוץ להצביע. ארה"ב, רוסיה וצרפת מאפשרות זאת גם כן. אך צריך להבין שישראל אינה דומה כלל למדינות אלה, ולכן אינה יכולה לאפשר החלטה כזו. הסיבה הראשונה לכך היא שמדינות אלה גדולות מאוד, והחלק החיצוני הוא זניח ומשמש כעלה תאנה בלבד. הסיבה השנייה היא שברוב המדינות בהן מתאפשרת הצבעת החוץ (מלבד רוסיה), השלטון הוא מאוד מפוזר. בארה"ב בוחרים שני בתי נבחרים, נשיא, שופטים, שריפים, תובעים כלליים ומפקחים. שיטת השלטון בארה"ב בנויה באופן כזה שאף ראשות לא מקבלת כוח מכריע על פני רשות אחרת. במדינות אחרות, קיים שלטון מקומי חזק שמהווה אופוזיציה לשלטון הריכוזי. בישראל המצב שונה.

בישראל, מרבית הכוח נמצאת בירושלים. מירושלים נקבע מי יהיו מפקדי המשטרה, מפקדי הצבא, מפקחי משרד החינוך והאחראים על העזרה הסוציאלית. בירושלים נקבע כמה כסף יוקצב לכל מטרה, ובניגוד למדינות אחרות, אין נורמות מוסריות קבועות מראש לכך. אנשים יכולים להיות מפוטרים ללא סיבה מתפקידם, ותקציבי ענק ומשרדים ממשלתיים יכולים לקום וליפול באותה הקלות.

זו הסיבה שישנן כל כך הרבה מפלגות שרצות כל פעם לכנסת. הן מבינות כי שם נמצא הכוח. הן מבינות שאפקטיבית קיים שוויון בין ימין ושמאל (בדעות לא במנדטים), והן מבינות שמנדט אחד שם, שווה המון. עכשיו תארו לכם כמה יהיו שווים עשרה מנדטים זרים בירושלים...

ישנן מדינות שקיימות מאות ואלפי שנים. מדינות כאלו קיבלו את חלקם במנהיגים דגולים, דיקטטורים אכזריים, אומנים בעלי שיעור קומה,פילוסופים וסופרים. כמעט כל מדינה בעולם, עברה את התהליך הבא: ראשית, הם היו מדינה עם חלומות ורודים לעתיד, ואז קרה משהו. המשהו הזה הוא טראומה אבל טראומה שהם סבורים שאפשר היה למנוע. הטראומה הזו גורמת לדיכאון לאומי.

הדיכאון הלאומי מוביל לשני תהליכים מקבילים: הראשון הוא מציאת מנהיג חזק. בדרך כלל המנהיג החזק הוא המנהיג הכי לא חזק שישנו. הדבר היחידי שחזק בו הוא הדרך שבה הוא עומד או מדבר, אך תחת פני השטח הוא מתגלה כרכרוכי ומתוסבך. התהליך השני הוא מסע חיפוש אשמים/שעירים לעזאזל, שבין אם תרמו לבעיה ובין אם לאו, ברור שהם אחראים רק לשבריר קטן אם בכלל מהיקף הבעיה.

לאחר מסע הטיהור, מתחילה המדינה להרגיש הקלה. ההקלה היא בדרך כלל מלאכותית, ונובעת מכך שהעם התרגל רק לירידות, ולכן המיתון או הקיפאון נראה לו כהישג מרשים ביותר. בזמן ההקלה הזו, בא הדיקטטור ומבקש לקבע את שלטונו בדרך מסוימת. הדרך הזו היא בדרך כלל ביטול של חוק או עיקרון יסוד בסיסי. זה יכול להיות איחוד תפקיד הנשיא וראש הממשלה כמו בגרמניה של ויימאר. ביטול החוק שמונע בחירה מחודשת לנשיא כמו בוונצואלה של צ'אבז, או קביעת סף גבוה יותר בפרלמנט לערעור על החלטות השלטון. בכל מקרה, הדיקטטור אולי מתרץ את זה ביציבות שלטונית ובמצב חירום, אבל העיקרון הוא אותו העיקרון... מזעור הסיכויים שהשלטון יתחלף.

התכנית כמעט תמיד מצליחה, והשלטון לא מתחלף. הוא מתחיל להרגיש בטוח בכיסאו ומסתאב במהירות. מכיוון שהוא מסתאב,והביקורת עליו מתחילה לגדול. כדי למנוע לינץ' המוני באנשי השלטון, מחליטים על הגבלת חופש הביטוי. ההגבלה הזו בדרך כלל לובשת צורה של "העלבת עובד ציבור", או עונשים כבדים על תביעות דיבה. יש כמובן גם צד שני למטבע והוא תגמול עיתונאים שמשבחים את השלטון. כך הופכים את העיתונות לכלי שלטוני, ולאחר שמשתיקים גם את הקול הזה, המדינה ממשיכה לשקוע, עד שמתחלפים כמה דורות שמתחילים להתמרד, ובסופו של דבר המרד הוא אלים, והמדינה חוזרת להיות ענייה עוד יותר.

עכשיו שאתם יודעים את זה, בואו נסתכל על התפתחות מדינת ישראל. תחילה חשבנו שאנחנו על גג העולם אחרי מלחמת ששת הימים. עם זאת, התחילו לקרות כמה תהליכים שפכחו אותנו: , מלחמת לבנון הראשונה, שתי האינתיפאדות, ומלחמת לבנון השנייה. בסופו של דבר, כל ישראלי מאמין שלא היינו צריכים להגיע להישגים כה נמוכים במלחמות האלה, ומתחילים לחפש אשמים וגם מוצאים אותם היכן שהוא. נתנו לזה אפילו שם: אלה שמתנגדים לססמה: “תנו לצה"ל לנצח".שימו לב: האשמים הם אף פעם לא ממפלגת השלטןו. כעת, כדי להשלים את התמונה מבקשים מאיתנו לבצע שינוי מפליג בחוק, ללא צורך אמתי, כדי להבטיח קשר עם הגולה, ויציבות שלטונית.

אנו אולי לא דיקטטורה, אבל לא רחוק היום שנהיה כך. זה כבר לא הצעד הראשון לקראת זה, לפי החישובים שלי זה כבר הצעד השלישי. אינני יודע את הפתרון לבעיית המנדרין. אינני יודע אם אנו כבני אדם מוסריים משום שאנו מפחדים מהשלכות מעשינו, או שאנו מוסריים בגלל עיקרון נעלה יותר, אבל האם זה משנה? האם באמת הגענו למצב כה חמור שצריך להעמיד את השאלה הזו ואת עתידנו במבחן??