ארכיון דון קישוט:

איש עסקים מפורסם סיפר פעם שמנהל שלו עשה שגיאה שעלתה לו מליון דולר. “נו, ואיך הוא הגיב כשפיטרת אותו?”, שאל המראיין.

"פיטרתי אותו? השתגעת? כרגע בזבזתי על האידיוט מליון דולר עבור בית הספר היקר בעולם. למה שאני אפטר אותו ואתן למתחרים שלי להנות מהניסיון שרכש?”.

אילו היו בנבחרת הכדורגל שלנו מפנימים את הלקח הזה, אולי היו לנו הרבה פחות מאמנים והרבה יותר גביעים.

נדמה שכמו בבחירות, מיד לאחר הכישלון של נבחרת הכדורגל, מגיע מיד מסע יחסי הציבור למאמן הבא. קורות החיים של המועמדים לאימון הנבחרת שלנו, זוהרים ונוצצים כמו אלה של הטובות שבנבחרות העולם. בין המאמנים שאימנו בישראל יש אלופי אירופה, אלופי עולם, גיבורים מקומיים וסמלים ישראלים. ועדיין, אף לא אחד מהמאמנים האלה מצליח להביא ולו שמץ של הישג לנבחרת.

התירוץ שנתנה ההתאחדות הישראלית עד עכשיו היה "שלא מבינים את המנטליות הישראלית". כאילו שעם ישראל כל כך שונה מאירופה, שאין כל דרך לגשר על הפער. עם זאת, למרות ההבדלים המונומנטליים בין התרבות הישראלית והתרבות האירופאית, עדיין מצליחים מאמנים אירופאים להגיע למדינות כמו יפן, קוריאה ומדינות ברית המועצות לשעבר, כולם נחשבו בעבר נחותות בהרבה מאיתנו, ולשנע אותם להשיג הישגים חסרי תקדים: יפן וקוריאה מופיעות בכמה גביעי עולם ברציפות. הראשונה עברה את שמינית הגמר והשנייה הגיעה למקום רביעי בגביע העולם. טורקיה הגיע למקום שלישי והיד עוד נטויה.

אם המנטליות הישראלית היא הבעיה, מדוע הבעיה הזו מתרחשת רק בכדורגל? מדוע המנטליות הישראלית הכה שונה, לא מונעת מהישראלים לתפקד כתף אל כתף, שווים מול שווים בתחומי המדע, הכלכלה, האומנות והספורט? מדוע המנטליות של הכדורסלנים הישראלים טובה דיה בכדי להשתתף בקבוצות מהדרג הראשון, ורק בכדורגל מופיעה הבעיה? כנראה שהבעיה נמצאת במקום אחר.

זמן רב עסוקה ההתאחדות הישראלית במשגל הנסוג הקרוי: מי יהיה המאמן הבא”. איזה שמות לא היו שם? דונאדוני האיטלקי, רוהאגל הגרמני ואפילו הקוסם הישראלי ברקוביץ'. נדמה שההתאחדות הישראלית מוכנה להוציא מליוני אירו רק בכדי שלא יאשימו אותה בכישלון הבא של הנבחרת. אבל אם נסתכל תחת השמות הנוצצים, נראה שהבעיה חמורה בהרבה מזהות המאמן הבא.

אף שחקן כדורגל מעולם לא התעשר ממשחק בנבחרת. את הכסף האמתי הרוויח תמיד שחקן הכדורגל ממשחק בקבוצתו שלו. ההשתתפות בנבחרת העניקה לו 2 דברים עיקריים: 1) פרסומת טובה 2) מסלול אקספרס לקבלת רשיון עבודה לקריירה בחו"ל. שני דברים אלה, ולא "המנטליות הישראלית" נמצאים בשורש הבעיה של הנבחרת שלנו.

השווי של כוכבי הכדורגל שלנו מתפרס הרבה מעבר למשחק הכדורגל. כיום, כוכבי הכדורגל הם דוגמנים, שחקנים, זמרים ואנשי עסקים. את הכל הם השיגו בעזרת המנוף הקרוי "נבחרת ישראל". לא פלא אם כך, שהסוכנים שלהם מפעילים לחץ אדיר על המאמנים לכלול את מיוצגיהם בנבחרת, בין אם הם יכולים לעזור לה, ובין אם לאו. התוצאה היא כמובן אפקט הגלקטיקוס: יש יותר מדי כוכבים ביותר מדי תפקידים אין מי שיקח מנהיגות, שלא לדבר על אחריות ואין כמעט שיתוף פעולה. המשחק הוא הרבה פחות קבוצתי והתוצאות בהתאם.

היתרון השני במשחק בנבחרת: מסלול אקספרס לקריירה בחו"ל, רלבנטי גם הוא פחות מבעבר. תודות לפלא הקרוי, האיחוד האירופי, מעטים הם השחקנים בארץ הזקוקים לאשרת עבודה בחו"ל. חלק לא מבוטל מהשחקנים שלנו מבלים כמה שנים בנערותם במועדוני ספורט אירופאים, וצוברים את השנים הדרושות לקבלת אזרחות אירופאית, ובעזרתה הם יכולים לשחק בכל היבשת. שחקנים בעלי שמות משפחה ספרדיים כמו רביבו, יכולים תמורת סכומים פעוטים, לקבל אזרחות ספרדית וגם בעזרתה לא להיחשב כזרים. לרבים יש גם זכאות לדרכונים צרפתים, גרמנים ורומנים שמאפשרים להם להתברג לנבחרות זרות בקלות, והם לא זקוקים למעמד "שחקן הנבחרת", כדי לקבל אשרת עבודה.

זו הסיבה ששחקנים מתייחסים לנבחרת יותר כאל מקפצה ופחות כאל התחייבות. מהרגע שהשתמשו במקפצה זו פעם אחת, הם מנסים להימנע מלחזור אליה בתחכום הגדול ביותר האפשרי. כולנו זוכרים את הפציעות המסתוריות של יוסי בניון בדיוק לפני משחקים מכריעים. אני אישית לא מאשים אותו, אני הרי יודע שכל אחד עשר השחקנים של הקבוצה היריבה יתנפלו עליו, ויגמרו לו את הקריירה. אנחנו גם זוכרים את "פרישת הכבוד", של חיים רביבו מהנבחרת, אחרי שכבר הבטיח לעצמו קריירה בחו"ל.

לכן, צריך להפסיק להסתכל על משרת האימון של הנבחרת כמשרת אימון רגילה. צריך להפסיק לשאול "מיהו המאמן הטוב ביותר" ולהתחיל לשאול "מיהו המאמן שיכול להפיק את המקסימום עם הכלים שניתנים לו". מאמן בנבחרת לא יכול להפעיל על שחקנים סוררים את הסנקציות שמפעיל עליהם מאמן רגיל. הוא לא יכול לקנוס אותם, הוא לא יכול להשפיל אותם באימון עם נבחרת הנוער, ומבחינת רבים השעיה מן הנבחרת רק אומרת שיש להם יותר זמן להרוויח כסף במקומות אחרים.

זו הסיבה שדרור קשטן לא הצליח בנבחרת. קשטן הוא מאמן טוב, אבל כאשר ניסה להתנהג כמו מאמן רגיל ולהעניש שחקנים סוררים, הוא גילה שהוא אריה בלי שיניים ורק הסתבך בפרשיות תקשורתיות מביכות. זו גם הסיבה שגרנט הצליח כל כך כמאמן הנבחרת. גרנט הוא איש יחסי ציבור מעולה, וככזה ידע לפזר הבטחות, נאומים, סרטים ושאר תכסיסי יחסי ציבור לתמרן את השחקנים בדרכים חיוביות. הוא גם ידע להאשים אחרים בשגיאותיו ולפגוע בתדמית הציבורית של השחקנים.

כעת בואו נסתכל על המועמדים לתפקיד האימון: ברקוביץ' הוא אדם פופולארי, אך אין לו שום דרך לתמרץ שחקנים בדרכים חיוביות. נניח ששחקן מסוים יתעצל, מה הוא בדיוק יכול לעשות לו?. צעקות לא יעזרו, השעיה מהנבחרת תהיה לשחקן בכיר רק פרס. הוא לא יכול לקדם לו את הקריירה כי הוא לא לא מספיק מקושר, והוא לא יכול להרוס לו את הקריירה בדיוק מאותה הסיבה.הוא כבר הציג את עצמו כאנדרדוג, אז הוא אפילו לא יכול להאשים את השחקן בכישלון. בסופו של דבר, השיירה תעבור והברקוביץ' ינבח.אבל לא רק ברקוביץ' הוא כזה. כל המועמדים הם כאלה. אף אחד מהמאמנים הזרים לא יכול לאיים על השחקנים הישראלים, ואף אחד מהמאמנים הזרים לא יכול לשדרג שחקנים ישראלים. לכן, המצב ימשיך כפי שהמשיך עד עכשיו, ועוד כישלון ייכנס לדפי ההיסטוריה.

מה שצריך לעשות הוא להתייחס לנבחרת ישראל כמו כל קבוצת כדורגל. לקבוע מי יהיה המנהיג, מי יהיה סגנו, איזה צוות הוא צריך כדי לתמוך בו, ולהרכיב אותו לא מכוכבים נוצצים אלא משחקנים צעירים הנואשים להוכיח את עצמם, ולקחת סיכונים. כמו בקבוצה רגילה. זה כמובן אומר שכוכבים רבים יישארו מחוץ להרכב, אך האם זה דבר כה שלילי?? במקום להתעסק בשאלה חסרת הטעם מי יהיה המאמן הבא, אולי כדאי להחליף את ראשי ההתאחדות שאחראים ליצירת הנורמות האלה. את אותם אנשי התאחדות העסוקים רק בדרכים להרוויח עוד ועוד כסף מענף הספורט הכל כך פופולארי, אך הכל כך בינוני.