ארכיון דון קישוט:

כל מהפכה חוללה על ידי אנשים מתוסכלים, אנשים עניים או חסרי השפעה שהחזיקו על גבם את משקלה של המערכת כולה. בכל מהפכה הם עלו על בריקדות, אחזו בדגלים מסמורטטים והתקדמו בכבדות אל עבר היעד הנכסף. בכל מהפיכה, הם הריעו כאשר המפסידים, אויביהם המושבעים, הובלו לחבלי התלייה או לגיליוטינה, וכמעט בכל מהפכה, חזרו אותם אנשים לביתם מתוסכלים ועניים הרבה יותר. היום, המהפכות אמנם אינן אלימות כבעבר. את הגיליוטינות וחבלי התלייה של פעם מחליפות היום הופעות אורח ב Tonight Show, ותמונות שער ב TV-Guide. אך עדיין, המהפכנים האמתיים חוזרים לביתם באותם הידיים הריקות.

ישנו משהו בשלהוב היצרים שעד לשנות התשעים היה דבר שבשגרה: בפסלים הממוטטים של סטאלין ולנין,בדגלים המתנופפים שהוכנו בחפזה כה רבה,עד כי הכוכב הקומוניסטי,סמל השלטון הישן, נקרע מהם באכזריות, ובהבטחות הגדולות שנצעקו באלם מהמרפסות בשדרות ההומות אדם, שעדיין גורמים ללב האנושי לפעום בהתרגשות. כיום הריגוש הזה כמעט ואינו קיים. כיום הריגושים הם ריגושים של חוסר שליטה, ריגושים של אסונות, כאלה המקטינים את רוח האדם ולא מרוממים אותה. זו כנראה הסיבה שהאופי האנושי מחפש תמיד את המהפכה הבאה.

המהפכות הקלות ביותר לייצור הן הווירטואליות. שם אנשים אמתיים לא נפגעים... לפחות לא ישירות. במהפכות הווירטואליות קל לגייס אנשים, חתימות, ולתקוף זה את זה, כאילו המהפכה היא משחק קונסולה ותו לא. שם לא רואים את המערכות הנפגעות, ובשלושים השניות אותן משקיע המשתתף הממוצע במטרה, קשה לומר שמישהו חושב על התוצאות, עד שהוא עובר למהפכה הבאה.

על הפרק כיום עומדת הפיכתה של הבלוגוספירה לזירת העיתונות החדשה. על הנייר יתרונותיה של הבלוגוספירה הם רבים ומשמעותיים: הבלוגרים נמצאים בכל מקום, הם יכולים לדווח בזמן אמת, כמות המידע שהם יכולים לעבד היא אינסופית ולא תלויה בגודל המערכת, וקשה מאוד לצנזר אותם – חלומו הרטוב של כל עורך. עיתונות בהנהגת הבלוגרים תהיה עיתונות יעילה יותר, חדה וחותכת כסכין. בעולם כזה, קשה יהיה מאוד להסתיר שחיתויות, והתקשורת, כלב השמירה של הדמוקרטיה, תגדל ותהפוך לדרקון מאיים.

עם זאת, המטרה הסופית אינה תקשורת יעילה יותר, אלא אנושות מאושרת יותר. התקשורת, הממשלה, המשטרה והצבא הם האמצעים להשגת המטרה הזו, ובוודאי שלא המטרות. כולנו מבינים מה התוצאה הסופית של צבא קשוח מדי, של משטרה קשוחה מדי, של ממשלה קשוחה מדי, אך מכיוון שהתקשורת מעולם לא הייתה בעמדת שליטה, מכיוון שהתקשורת הייתה תמיד כלב, הידיד הטוב ביותר של האדם, אך לא האדם עצמו, אנו משלים את עצמנו לחשוב שעולם כזה, הנשלט על ידי כלבים, יהיה טוב יותר מעולם הנשלט על ידי בני אדם.

תארו לכם עולם בו שום דבר אינו קדוש. עולם בו אין חסיון רפואי ותוצאות האיידס של בעלה המנוח של עפרה חזה מפורסמים בחופשיות ובעילום שם. עולם בו אין חיסיון מיני וילדים צעירים שלא בצעו עדיין את התהליך הנחוץ כדי לצאת מהארון, יבעטו ממנו החוצה בגסות על ידי חבריהם הטובים לשעבר עמם יסתכסכו. תארו לכם מצב בו פעיל בחירות של מפלגה יעלה לאינטרנט את מאגר האזרחים המלא של מדינה כך שכולם יוכלו להוריד אותו, ושבלוגרים צהובים יוכלו לברר דרכו את תאריכי הלידה ומספרי הזהות של משתתפי כוכבי ריאליטי התורנים ולגרום להדחתם. תארו לכם עולם בו הכל גלוי, וחברות ביטוח יוכלו לגלות לא רק פרטים עליכם אלא על בני משפחותיכם, ולחשב את הסיכויים שתלקו במחלה כלשהי ולהעלות או להוריד את דמי הביטוח שלכם בהתאם.

דברים אלה אולי נשמעים דמיוניים, אך כולם קרו בעבר. כדי לשמור מידע שכזה חסוי קיימים שני חסמי ביטחון: הראשון נועד בכדי לשמור את המידע רחוק מהישג יד, והשני נועד למנוע ממנו להיות מופץ גם לאחר שהשיגו אותו בשגגה או בזדון. אנו חיים כיום במצב בו המחסום הראשון נפרץ כמעט לגמרי. להפוך את הבלוגוספירה לזירת התקשורת הבאה משמעותו למוטט גם את המחסום השני.

כיום, עיקרה של התקשורת נמצא בידיהם של אנשי תקשורת, כשחלק קטן ממנו נמצא בידיים העצמאיות של הבלוגרים. אנשי התקשורת הללו הם עורכים, עיתונאים ושאר אנשי רוח המפרסמים מאמרים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ולעתים גם מפיקים כתבות מצולמות לטלוויזיה .כתבים כאלה יש מכל הסוגים: רהוטים, כריזמטיים, מושכים מינית, רכלנים, מצחיקים, חברמנים, קשוחים ועוד ועוד. מה שמשותף לכולם הוא שבסופה של כל כתבה הם לוקחים אחריות על תוכנה ועל התוצאות הנובעות מפרסומה. דבר נוסף המשותף לכולם, הוא שגם העורך רואה את הכתבה טרם פרסומהו לוקח אחריות על פרסומה אחריות..

העובדות האלה מבטיחות דבר אחד: איזון. האיזון מתבטא בשתי צורות. האחת, כאשר אדם כלשהו נפגע מפרסום, יש לו את היכולת לתבוע את הכתב ואת העורך שפרסמו את הכתבה. הצד השני של המשוואה הוא שכאשר גורם חזק מדי מבקש לתקוף את הגוף המפרסם, הוא אינו יכול לאיים עליו בקלות על ידי מכתב איום מעורך דין. זאת משום שלמערכת יש מחלקה משפטית היכולה לטפל ולסכל דרישות שכאלה. גופי התקשורת אלה סורקים את האינטרנט ומלקטים משם את הידיעות החשובות שיעניינו או צריכות לעניין אדם מן היישוב ומפרסמות את האסופה הזו לציבור. לרוב האנשים זה מספיק, ואלו הרוצים יותר יכולים להשלים את החסכים יכולים לעשות כן בבלוגוספירה העצמאית.

אם יעבור הכוח לבלוגרים האיזון יופר. העיתונאים לא ייקחו אחריות על דבריהם ומעטים מהם ישתמשו בשמם לפרסום. לא יהיה עורך שיסנן אותם באופן מקוון, והכתבות יוסרו רק לאחר שהן יגיעו למידה מסוימת של פרסום וכנראה גם יועתקו למקומות אחרים ויפורסמו משם. על הבלוגרים ניתן יהיה להשפיע בשתי דרכים עיקריות: המקל והגזר. חלק מהבלוגרים, כמו היום, יקבלו טובות הנאה לקידום מוצרים מסוימים, ואחרים, הסוררים שבהם, יקבלו מכתבי איום מעורכי דין .קשה לי לראות בלוגר ממוצע לוקח את הסיכון ותוקף גורם משפיע במדינה או בשוק.. התשלום הבסיסי לעורך דין הוא כמה מאות שקלים, הבלוגרים בישראבלוג התקמצנו במשל שנים על 10 ש"ח בחודש מנוי Pro.

זה לא אומר כמובן שהעיתונות תהיה חופשית. כמו עמיתיהם העיתונאים, גם הבלוגרים רוצים שיקראו אותם, ולאו דווקא יתמקדו בנושאים שהציבור צריך לדעת. תחת זאת הם ישימו את הדגש על הדברים שהציבור רוצה לדעת. מוזיקה בילויים וביגוד בעיקר. הסתכלו ברשימת הפעילים, מעטים מאוד הם הבלוגרים שייספרו שם על הצדדים הנעימים פחות של החברה: עניים, מובטלים, שחיתות בריאות וכיוב'. לא זאת בלבד, אלא שבלוגרים שיריעו לגופים בלתי פופולריים אך חזקים, יזכו להירתמות מלוא כוחה של מערכת יחסי הציבור שלהם, יפורסמו וישגשגו על חשבון האחרים. מידע בלתי נעים אולי יפורסם, אך הוא יפורסם בעמודים האחוריים של גוגל, היכן שאף אחד לא יקרא אותו, ויקיץ הקץ על העיתונות החופשית.

עד כמה שרוצה אני לספק את היצר שלי בשלהוב היצרים של מהפכה חדשה, אני מבין שהעתיד אליו אנו הולכים לא יהיה עתיד בו ננופף בדגל הניצחון, אלא כזה בו נחזור לביתנו ונקנה עוד מנעול במיטב כספנו כדי להגן על הפרטיות. עתיד בו נקלל את המושחתים של היום באותה הארסיות בה קיללנו המושחתים של פעם. אלא שהפעם נדע שאנו היינו הבריקדות עליהן צעדו אל על.