כשקראתי על
הנושא החם בפעם הראשונה:
“האם ההורים צריכים לבלוש אחרי
ילדיהם", לא
הצלחתי במשך שעות ארוכות לגבש דעה.
זה הפתיע
אותי. לא הייתה
כל סיבה לכך. העובדות
היו ידועות: הייתי
ילד בעבר, וכמו
כל ילד היה עלי להתמודד עם מבחנים קשים
בדרך אל ההתבגרות.
היו לי גם הורים,
הורים שהיו מעוניינים בהצלחתי,
וכעת כאשר התבגרתי אמור היה להיות לי
המידע הנדרש כדי להחליט אם החטטנות שלהם
או חוסר החטטנות שלהם הובילה אותי להצלחה
או לכישלון. למרות
זאת, לא הצלחתי
להחליט. כנראה
שזה מראה עד כמה הבעיה הזו מורכבת.
לא רק לילדים, לא
רק להורים אלא לכל תושבי מדינת ישראל.
זו לא שאלה של מה טוב ומה רע,
אלא מה טוב יותר ומה רע פחות.
גדולי המחנכים
בהיסטוריה יאמרו לכם,
שהדרך הטובה לגרום לילד שלכם לפרוח
היא לא להגביל אותו.
ילד לא מוגבל יכול להתנסות וללמוד
מכך הרבה יותר, אך
באותה המידה הוא גם יכול להיכשל.
ילד מוגבל ייכשל הרבה פחות,
אך גם ינסה הרבה פחות ובשל כך יהיה
נחות יותר מהילד שניסה ולא נכשל.
אילו הייתי הורה,
זו לא הייתה בעיה פשוטה כלל וכלל:
האם לפגוע בילד שלי קצת כדי למנוע
ממנו פגיעה בעתיד,
או לקחת את הסיכון שייפגע באופן רציני
בתמורה לגמולים גדולים בהרבה בעתיד?
זה זמן רב
שמדינת ישראל בוחרת באפשרות הראשונה.
הילדים במדינת ישראל נהנים מחופש חסר
תקדים. צריך רק
להוציא את הראש מהחלון ולהתבונן החוצה
כדי לראות את חוסר הכבוד שלהם למורים
שלהם, להורים
שלהם ולמבוגרים שסביבם.
אין כמעט כל סנקציה שניתן להפעיל
עליהם. אסור
להוציא אותם מהכיתה,
אסור היה לסלק אותם – גם אם הם אלימים,
וכמובן אסור להכות אותם.
מצד אחד,
ישנן תוצאות טובות למדיניות הזו.
אחוז המיזמים והפרויקטים במדינת
ישראל הוא מהמובילים בעולם.
ישראל לדוגמה,
מכילה פי מאה חברות סטארט-אפ
מאשר סינגפור הדומה לה.
ישראלים כלואים הרבה פחות במעמדם
מאשר העמים האחרים:
הבריטים או הגרמנים לדוגמה.
אפילו אנשים כמו יצחק תשובה,
לב לבייב וארקדי גאידמק שהגיעו לארץ
בלי כלום, יכולים
להיות מיליארדרים.
מצד שני
התוצאות הטובות פחות של המדיניות הזו הן
עליה גדולה בפשיעה,
עליה גדולה בהשתמטות מבתי הספר
והשתמטות מהשירות הצבאי,
והתבהמות כמעט מוחלטת בכל תחומי
החיים. סדרות
הטלוויזיה מורידות את רמות המוסר והשפה
כדי למשוך צעירים,
הצעירים מתחילים להתנהג כמו מבוגרים
בגיל שהולך ופוחת,
וקיימים מקרי התעללות בלי סוף של
צעירים בצעירים,
התעללות של צעירים בצעירות ואפילו
התעללות של צעירים במבוגרים ובזקנים.
פן אחר של הבעיה הוא שאצלנו כמעט כל
פוליטיקאי מתחיל מפסיק לכבד את בכירי
המפלגה, מרגיש
"שהוא יכול",
מריץ את עצמו לראש מפלגה או לראש ממשלה
עם ניסיון קטן מאוד ועושה שגיאות דיפלומטיות
וכלכליות מביכות.
כתוצאה מכך קיבלנו את האינתיפאדה
השנייה, המהומות
במנהרת הכותל, תכנית
כלכלית דרקונית,
תוכנית וויסקונסין בזבזנית,
והפרטות של נכסי מדינה חשובים במחירים
מגוחכים ועוד ועוד.אנו
מצליחים לחיות איכשהו עם האיזון הלא כל
כך עדין הזה.משום
שאנו רואים את הרע אך משכנעים עצמנו בטוב.
אנו וממשיכים לעשות זאת עד שמגיע רוע
מוחלט שמערער את אמונתנו באופן חסר תקדים.
לפני שבוע
בערך, התפרסם
בתקשורת ששלושה עשר נערים בני טובים מצפון
תל-אביב בצעו
אונס אכזרי בנערה בת גילם.
הוריהם, אמרו
שלא ידעו דבר על המעשים.
הילדים, קטנים
מדי מכדי שייענשו באופן רציני,
ועדיין מהדהד במוחי המספר המזעזע:
13: 13 ילדים אנסו מישהי,
לא פעם אחת, אלא
פעם אחר פעם במשך תקופה ארוכה,
בלי שאף אחד יעצור אותם,
בלי שהרגישו נקיפות מצפון ,
ומבלי שאף אחד יתלונן.
האם בכל זאת צריך לשקול את צעדנו
מחדש??
כאן הגיע הרגע
שפשוט נגמרו לי התשובות.
אני מאמין שההורים לא ידעו,
אני פשוט לא מאמין שההורים לא חשדו.
אני דווקא חושב שההורים חשדו,
חלק מהם אפילו ידעו.
זה קצת קשה לפספס את השינוי שמתרחש
בילד כשהוא מאבד את הבתולים.
לפספס את הביטחון העצמי שהוא מקבל
כאשר הוא מדבר עם ההורים לאחר מכן.
את תחומי העניין שמשתנים אצלו,
את השאלות המוזרות שהוא פתאום מתחיל
לשאול. אפילו
כששואלים ילד מה קורה,
והוא אומר בסדר,
סימן שמשהו לא בסדר,
כי אחרת הוא היה אומר מה קרה לו ,
בלי להתבייש ולא עוטף את זה בעטיפת
ה"בסדר"
בקול צייצני.
אבל כאשר
אותם הורים ידעו את הנזק שייגרם מהחשיפה,
הם העדיפו פשוט להתעלם.
אולי, כך
קיוו, הבעיה תיעלם
מעצמה. אולי לילד
שלהם ישעמם להמשיך לאנוס את אותה הנערה.
אולי יבוא על סיפוקו המיני,
זה כל כך הכעיס אותי לחשוב על כך,
שפשוט לא יכולתי לחשוב על שום דבר
אחר.
אז הבליחה
במוחי מחשבה: אולי
הבחירה היא לא בין להתערב או לא להתערב.
אולי הבחירה האמתית היא בין להנחות
או לא להנחות .כנראה
המעמסה של לפרנס ילד היום היא כה גדולה,
שכמעט בלתי אפשרי לבלות עם הילדים
כמו פעם, לשמש
להם כדוגמה נכונה ורק אז להניח לילד
להתנסות סביב הדוגמה שנתנו.
כנראה שהיום ההורים מניחים את מפתחות
החינוך בידי אחרים:
בתי הספר, התקשורת
והחברה, בודקים
מידי פעם אם הזרם הזה לא מוביל את הילדים
למקומות הלא נכונים,
ורק אז חושבים להתערב.
אך לפעמים,
הזרם הזה מהיר מדי ומוביל את הילדים
רחוק מדי בכיוון הלא נכון,
אז ההתערבות הופכת ללא יעילה לעתים
אפילו ומזיקה. זהו
הרגע בוז ההורים בוחרים בפתרון הילדותי
ביותר: לטמון את
הראש בחול. לא
להתערב. באנגלית
קוראים לזה plausible
denialability , בעברית קוראים לזה פשוט ראש
קטן קרי חיפוש דרך בה אם יצטרכו לתת את
הדין, תמיד יוכלו
לרחוץ בניקיון כפיהם.
השאלה היא, אם
ראש קטן היא סיבה לשלול זכויות הורה,
וזה צריך היה להיות הנושא החם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
