ארכיון דון קישוט:

תאמינו לזה או לא, ישבתי וניסיתי כשבע פתיחות שונות ובכל זאת, לא הצלחתי לבחור אפילו אחת שתתאים. הבעיה לא הייתה שהן לא היו פתיחות יפות, הבעיה הייתה שהן היו יפות מדי, קישוטיות מדי, למשהו כה עמוק.

לפני שלוש וחצי שנים ישבתי וכתבתי את הפוסט הראשון בבלוג. מי שמכיר אותי באמת, ואנשים כאלה אני יכול לספור על אצבע אחת, יודע עד כמה קשה לי חשיפה. היו סיבות רבות מדוע עשיתי זאת. הרגשתי מן ריקנות בחיי, שהייתה כה גדולה, עד שנדמה היה שיש לה מסה משלה. הרגשתי שמשהו חסר, והרגשתי את הצורך להיחשף, ואולי למצוא אנשים שיבינו אותי.

הפוסט הראשון, וגם השני, בו הושטתי יד לעולם, זכו לאפס תגובות. הייתה זו סטירת לחי כואבת, אבל חיונית. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לרחם על עצמי, ובמקום לכתוב על דברים שאני רוצה לומר, בחרתי לכתוב על דברים אותם אחרים רוצים לשמוע. במשך תקופה ארוכה, זה עבד. הפוסטים שלי, שפנו למכנה המשותף הרחב ביותר, זכו לפרסום מה. הם פורסמו בבחירת העורכים, בעמוד הראשי של נענע, באתרים של מטות מאבק שונים, קיבלתי כניסות רבות, ולרגע הרגשתי שמצאתי את הנוסחה, ושאני בדרכי להפוך לבלוגר משפיע. למרות זאת, משהו היה חסר..

הרגשתי שככל שהבלוג מתקדם, אני נמחק. “בסדר, אתה יודע לכתוב פוסט ביקורת", אמרתי לעצמי, “אבל מה אתה יודע לכתוב חוץ מזה". ישבתי וניסיתי לכתוב בסגנונות שונים. בהתחלה ניסיתי לכתוב פוסטים באנגלית. פשוט אהבתי את הדרך בה השפה נשמעת, אפלה, כה שונה מעברית. הוספתי למעלה הערות, שזה לא פוסט רגיל, רק התנסות, ושלא באמת חייבים לקרוא. התגובה הייתה נזעמת, וכמה אנשים ביטלו את המנוי. הרגשתי שאני מאכזב אנשים, והפסקתי לכתוב באנגלית כאן.

קצת לאחר מכן, התחשק לי לכתוב סיפורים. הבעיה הייתה, שיכולת כתיבת הסיפורים שלי מפגרת בשנות אור, מאחורי יכולת הביקורת הפוליטית שלי. בכל זאת ניסיתי, והתגובות שקיבלתי היו שזה ארוך מדי. או במילים אחרות שקוראים השתעממו באמצע, והחליטו לעזוב. אתם בוודאי מבינים שזה לא הדבר הנעים ביותר לשמוע.

ניסיתי לכתוב פוסטים קצרים יותר, אבל אז אנשים אחרים התלוננו, שהם אוהבים את הארוכים, ובלאו הכי, אני לא מרגיש שאני יכול להכניס את כל מחשבותיי לפסקאות קצרות. החיים מורכבים מדי, השיקולים מורכבים מדי, ואולי המינגווי וסלינג'ר יודעים לתמצת את דבריהם לשלושה משפטים בעלי עצמה, אך אני לא המינגווי, ולא סלינג'ר. הרגשתי שאני לא באמת עושה את מה שאני רוצה.

יכולתי להמשיך לספר לכם על שאר ניסיונותיי השונים לגוון, חלקם יעניינו אותכם יותר, ואחרים פחות. אך בואו נדלג על כל האודיסאה ונגיע לתכל'ס.

הבנתי לבסוף שבניסיונותיי לרצות את כולם, אני לא מרצה את עצמי. אני לא כותב את הפוסטים שאני רוצה ואוהב, ולא משתפר בחזיתות שאני רוצה להשתפר בהם. לדוגמה, אני חש שאחד הכישלונות הגדולים שלי הוא, שלאחר כמעט ארבע שנים, לא למדתי איך לרגש. אני יודע להביא עובדות, ואם העובדות מרגיזות (ובפוליטיקה הן כאלה לעתים קרובות), אז אנשים חשים כעס, אבל זה לא אני שמרגש, אלה העובדות.

אני מרגיש שבמשך ארבע שנים אני כבול בסגנון ספציפי מאוד, ולא יכול לסטות ממנו. אם להודות באמת, אחרי ארבע שנים, די נמאס לי לכתוב שביבי עובד על כולם בעיניים. שהסיבה העיקרית שישראל לא נפגעה מהמשבר הכלכלי זה לא המהלכים ה"חכמים", שביבי עשה, אלא שהקיפאון של המשק מנע מביבי לעשות הרבה מאוד מהלכים טיפשיים שהוא רצה, מיתן את המכה, וכך הציל אותנו. וככל שביבי מנסה להגמיש של המשק, אנו מתקרבים לפשיטת רגל לאומית. כן, זה יפה ופיקנטי לשמוע, וזה כל כך קל מצידי להראות את זה בכל מיני חזיתות שונות: החיסכון הפנסיוני, התשתיות הלאומיות, האשראי הבינלאומי, הקצבאות. אבל גם אם אתם, קוראיי הנאמנים, לא מרגישים זאת, אני מרגיש שאני חוזר על עצמי, וממחזר את עצמי.

פעם בשבוע אני מתיישב לשעה מול המחשב, כותב פוסט שדי דומה לאחרים: מראה את הבעיה, מראה את הפתרון המוצע, לפעמים מראה שהפתרון לא פותר את הבעיה, ולפעמים שהוא רק מחמיר אותה. מוסיף בסוף קינה על כך שהמדינה מתדרדרת לעוד שלב, ומחכה לתגובות.

אני מרגיש שאני רוצה לעשות משהו אחר, שונה, חדש. רוצה לשמח אנשים לשם שינוי. לרגש אותם. לא לדבר מאחורי זהות פיקטיבית. רוצה לדבר על דברים יפים, להמציא סיפורים, פנטזיות.. במילים אחרות לגדול.

עם השנים, הבנתי שיהיה לי קשה לעשות את זה עם קהל הקוראים הזה. לא כי יש בו משהו רע. כל אחד ואחד מהקוראים שלי הוא יחיד ומיוחד לי. הבעיה היא שהדבר שמאחד את כולם הוא שהם התרגלו לכתיבה בנושאים מסוימים, ובאיכות מסוימת. ואם אני רוצה להשתנות, הנושאים ישתנו, ולפחות למשך ארבע השנים הבאות, האיכות גם תרד בהרבה... בכל זאת, אני מנסה משהו חדש.

אילו היה לי בלוג מצליח בטבלת הפעילים, עם אלף כניסות ביום, ייתכן שהייתי חושב עשר פעמים אם אני רוצה לעשות את הצעד הזה. אבל זו לא המציאות. המציאות היא שיש לי 20 כניסות ביום, ועשרים תגובות לפוסט. זו לא סיבה להמשיך להתכחש לעצמי ולרצונותיי. ולכן החלטתי, כמו שאומרים היום, “ללכת על זה!”.

למרות כל הנאמר כאן, הבלוג הזה יקר לי. אין לכם מושג איזה חלק משמעותי מחיי הוא ואתם הייתם עבורי. ליוויתם אותי בלימודי התואר, במבצע עופרת יצוקה, כשגראדים שרקו מעל. במלחמת לבנון השנייה, ואפילו ברגעים הקשים שראיתי את כלכלת העולם מתפרקת, והבנתי מה עלול לקרות. כל אחד ואחד מכם עזר לי, בכך שהוא הראה לי שיש אנשים שפויים במדינה. אנשים טובים ואכפתיים, שהם, ולא ראשי הממשלה והרמטכ"לים מהווים את הסיבה שישראל לא מתפרקת. לא חשבתי שזה ראוי שאעזוב ככה סתם באמצע. רציתי לעשות משהו בעבורכם ובעבור הבלוג.

בעוד שלושה חודשים, יחגוג בלוג זה ארבע שנים לקיומו. חשבתי שאין תאריך הולם מכך לסיים. מי שקרא את כתביי במשך הזמן הזה יוכל להכין את עצמו לסיום. אולי במהלך הזמן הזה יתעורר עוד משבר שיחייב התייחסות מצידי. בכל מקרה, לפחות כרגע, אני מרגיש שלם עם ההחלטה להמשיך הלאה.

לפני כמה ימים נפלטה לי באחת התגובות בבלוגים האחרים העובדה על סיום הבלוג, והרגשתי שאני חייב הסבר. זה ההסבר. אני לא רואה בכך סוף, אלא התחלה חדשה... וכך צריכים לראות זאת אתם.