ארכיון דון קישוט:

שישה מליון יהודים נרצחו בשואה, אך מליונים נוספים שרדו אותה. הם דידו על רגליהם השלדיות דרך השער הראשי של המחנה, ולבם רעד, אולי בפעם האחרונה, כשקונסטרוקציית המתכת של השער הטילה עליהם את צלה בפעם האחרונה.

לעתים אני בטוח שהם ציפו, בשנייה הבודדת הזו של הקור, לשמוע את קולו הניחר של חייל גרמני צועק: “היי, מה אתה עושה יהודון, חזור מיד פנימה!”. הם כבר הכינו את עצמם, הכינו בעיקר את צלעותיהן להרגיש את המכה החדה של הקת מפלחת את עצמותיהם. אך שום מכה לא הגיעה, וכאשר הם שמו פעם אחר פעם כף רגל אחת אחרי השנייה ויצאו מצילו של שער המתכת, האירה עליהם השמש, ובירכה אותם אל חיים חדשים.

את מקצתם, הצל מעולם לא נטש ולעולם יהיה הוא חלק מהם. חלקם יצאו לעולם אוחזים בחרב הנקמה. אחרים, נשארו לשאת עדות. ידו הארוכה של הצורר הנאצי אולי קצרה מלהשיגם, אך ידו הארוכה של הזמן זינבה בהם, ושחקה את פניהם ,החלקות בעבר, בקמטים של נחישות.

פעם בשנה, עשרים דקות לאחר שגיחכנו בזמן צפירת יום השואה, וננזפנו על ידי המורה המזועזעת, הניצולים היו צועדים לכיתה. מתיישבים ליד שולחן כתיבה, עם כוס מים לימינם, ומספרים את סיפורם. לעתים, הרצון לספר היה כה חזק, עד שכוס המים הייתה נשארת מלאה אך לרוב, הכאב, גרם להפסקות לגימה ארוכות, ולממחטות לחות שהיו מוחבאות תכף ומיד בכיסם... "אסור להראות חולשה”, זעק האינסטינקט מאותם השנים. "חולשה היא מוות”.

כולנו גדלנו בצל השואה, בין אם ידענו על כך ובין אם לאו. רובנו מגלים זאת רק כאשר הם מתבגרים. כאשר אני הייתי ילד, דיברו רבות על משפט אייכמן, גם 25 שנה לאחר מכן ראינו תמונות של אייכמן מאחורי הזכוכית הממוגנת. פניו הרזות הביטו קדימה בריקנות, מבטו הקשוח כמעט והיה חסר אנושיות. התמונות האלה סיתתו במוחי את דמות המפלצת.

כולנו כעסנו שרק אייכמן נתפס ורצינו שגם אחרים יבואו על עונשם. רצה הגורל, וההיסטוריה זמנה הזדמנות שכזו. מהדורות החדשות נפתחו אז בידיעה המרגשת שסוף כל סוף תפסו את איוואן האיום. עד לאותו הזמן, לא ידעתי כלל מיהו איוואן האיום, לא המקורי, ולא הנאצי שקרוי על שמו. ידעתי רק שמשהו גדול עומד לקרות, וחיכיתי שעוד גרמני קשוח כאייכמן, עם פנים מזוותות כמסיכה שבטית יצעד החוצה מכבש המטוס.

במקום איש עם פנים מפחידות, יצא החוצה סבא חביב, מן דובי להתכרבל עמו, שהתקשה ללכת בגלל האזיקים שנקשרו מקדימה. אכזבה תקפה אותי אז, אותי, הילד שהתרגל להבין שהרעים תמיד מכוערים, והיפים טובים. אולם למרות האכזבה ,הייתי מבוגר מספיק כדי להבין שמראה יכול להטעות וחיכיתי למשפט.

המשפט לא איחר לבוא. התובע היה מיכאל שקד, ואילו הסנגורים של הנאשם היו ג'ון אוקונור, פרקליט אמריקאי בכיר, ויורם שפטל. שקד ואוקונור היו עורכי דין במלוא מובן המילה. הם עסקו בהוכחות ובעדויות. שקד היה חוקר את העדים עד שהעיניים שלהם היו נעצמות, ואז אוקונור היה בא ומוצא חורים בעדות שלהם – דבר די סביר בהתחשב בכך שעברו כמה עשורים. יורם שפטל לעומתם, לא היה עורך דין כמו שהוא היה איש בידור. ייתכן שהוא היה כזה כל הזמן, וייתכן שהפך להיות כזה רק לצורך המשפט. ייתכן שהבין שמשפט הוא רק שם מסובך להצגה, והעין תמיד תתמקד על השחקן המבדר ביותר על הבמה.

יורם שפטל קיבל מהבורא מתנה גדולה. הייתה לו יכולת לשנות את גוון הקול שלו באופן וירטואוזי. הוא יכל ללטף בקול, אך גם להכאיב אתו. הוא ידע לגרום לשומעים חוסר נוחות, והשתמש במקל והגזר הללו בצורה נרחבת במהלך המשפט. גם כלפי השופטים.

בני משפחת דמיאניוק ראו זאת, והפכו את יורם שפטל לסנגור המוביל. למרות זאת, המשפט הסתיים בהרשעתו של דמיאניוק והוא נידון למוות. מעט לאחר מכן, זכה דמיאניוק למזל משמיים כששערי ברית המועצות נפתחו. במשפט החוזר שלו, הביא שפטל מסמכים שהוכיחו שהיה עוד אדם שנקרא איוואן האיום, שעל פי מסמכי רשויות החוק הסובייטים מת.

דמיאניוק זוכה מחמת הספק.אמנם הוכח שהוא היה במחנות והתעלל ביהודים, אך לא הוכח שהוא איוואן האיום. על פי תנאי אמנת ההסגרה בין ארה"ב וישראל, אי אפשר היה לשפוט אותו בישראל על התעללות ביהודים משום שההאשמה המקורית הייתה שהוא איוואן האיום. כך, למורת רוחם של הישראלים והאמריקאים, הושבה לדמיאניוק אזרחותו האמריקאית, והוא שב לגור בארה”ב.

במקביל ניהלה גרמניה מאבק להסגרתו. המאבק היה ארוך בשל העובדה שדמיאניוק טען שהוא לא בריא, אך בסוף הצליחה לגרום להסגרתו. כעת עומד דמיאניוק למשפט שם ונאלץ להגן על מה שנותר מחייו. את שפטל הישראלי מנסה דמיאניוק להחליף בשפטל גרמני, אך הגרמנים הם עם דוגמטי וכך תמיד היו. הם לא משועשעים ממשחקים, ולא מעניקים כבוד ויקר לעורכי דין מהסוג הזה. (אני מקווה).

מידי פעם אני קורא דיווחים על המשפט, ומשווה אותם להתרשמויות שלי בתור ילד. אני מבין כעת דברים שלא הבנתי אז. דמיאניוק משמש עבורי כפריזמה שדרכה אני רואה את השתלשלות העניינים. זה קל לראות את השואה בגוונים של שחור ולבן כאשר מסתכלים על סיפור חייו של היטלר או אייכמן. אך זה מעניין הרבה יותר לראות את השואה דרך עיניו של דמיאניוק.

על פי תורת הגזע של היטלר, דמיאניוק האוקראיני השתייך לגזע נחות: סלאבי. אך דברים כאלה מעולם לא עניינו אותו. דמיאניוק מעולם לא היה פטריוט, אלא אינטרסנט. הוא נלחם למען רוסיה כשזה התאים לו, עבר לעזור לגרמנים תמורת תפקיד קל יותר, והתעלל ביהודים, לא משום שהיה אנטישמי, אלא מכיוון שמישהו אמר לו שאם יעשה זאת לא ייענש (ואולי אפילו יתוגמל). לאחר המלחמה הוא לא הראה שום נאמנות למולדתו, ועזר לאמריקאים הכובשים. בעזרתם השיג את המסמכים הנחוצים ועבר לגור בארה"ב. שם, כשידע שיש מי שמביט, ישב בשקט עד שנתפס.

ככל שאני מתבגר אני מבין שאירופה לא הייתה מלאה נאצים, אלא מלאה בדמיאניוקים. ההצלחה של היטלר ברדיפת היהודים לא נבעה מכך שהוא שכנע את כל יבשת אירופה לשנוא אותם, אלא משום שהחליש את כוחות השלטון המקומיים לרמה כזו, שאנשים ידעו שהם לא ייתפסו ולא ייענשו אם יתעללו ביהודים. אולי אפילו יתוגמלו. זה עבד! שישה מליון יהודים מתו כתוצאה מכך, רכוש עצום נעלם שלא לדבר על העבודה הגדולה שעשו היהודים במחנות. להזכירכם, הם חשבו שלא יהרגו אותם כי הם חיוניים למאמץ המלחמה.

בעקבות משפט דמיאניוק השני, כאשר אני מסתכל במהדורות החדשות כיום, אני לא רואה את הנאצים, ולא את הערבים מחרחרי השנאה. פתאום העין של עוברת לקצה התמונה, בפנים המעורפלים והלבנבנים של הדמיאניוקים ברקע ההפגנות, את אותם האופורטוניסטים המרגישים כי כעת, ולו לשנייה קצרה, יש מישהו שלא מסתכל, מישהו שלא משגיח, וממהרים לנצל את ההזדמנות.

אנשים רבים אומרים שהשואה לא תקרה שנית. מצד שני אנשים רבים אמרו שהמלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה), לא תחזור. הם הקימו ארגונים ובריתות כדי לוודא זאת, ובכל זאת זה קרה. הסיבה היא שההיסטוריה האמתית, אינה נקבעת בדפי המניפסטים, אלא היא מה שחושב האדם ברחוב. אותו האדם שחושב שהיהודים חזקים מדי, או הגרמני שחושב שהשילומים מגרמניה גבוהים מדי, או מי שחושב שהגרמנים גם סבלו ולכן שילמו את חובם. האנשים האלה הם חומר הבעירה, והם רק מחכים לניצוץ הנכון. ולפעמים, ההיסטוריה נקבעת כאן, כשאנשים חושבים שיש יהודים ששווים פחות, ויש יהודים ששווים יותר ופועלים, או לא פועלים בהתאם.

עריכה: בעיתוי מעניין ראיתי את הכתבה הבאה על דמיאניוק. זה מבהיל איך לאחר כל הדברים האלה, הוא עדיין רואה בעצמו קורבן.