ארכיון דון קישוט:

החלטתי לחרוג ממנהגי ובמקום להראות דבר חדש ומקומם, להראות במקומו דבר ישן, אך כזה שאנו נוטים להתעלם מקיומו ומסדר הגודל שלו, אך מקומם לא פחות.

לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה הבאה בכלכליסט. הכתבה הזו מנסה לשפוך אור על מצוקתם של בעלי חברות ההייטק בישראל בגיוס העובדים. לאט ובעדינות מתמרן הכתב את הקורא לכדי רחמים על בעלי החברות, תוך שהוא משתמש בכישרונו בכדי להביא אותנו למסקנה הסופית: שצריך לייבא ארצה עובדי הייטק.

כתבות כאלה יש למכביר, אך זו הפעם הראשונה שאני נתקל בכתבה כה מגמתית, בעיתון שהוא חצי עיתון מקצועי. זו הסיבה שהחלטתי להרים את הכפפה, ולהראות לכם בדיוק כיצד פועל הראש הישראלי, וכיצד הוא מאבד את עצמו לדעת.

למדינת ישראל יש שני יתרונות שאין לשום מדינה אחרת בעולם: האחד הוא העובדה שזוהי מדינה קטנה, והשני הוא העובדה, שעם כל הקוטן של המדינה הזו, האזרחים קשורים זה לזה בקשרים משפחתיים, חבריים וצבאיים באופן שלא קיים בשום מקום אחר. זו הסיבה שמגמות, שליליות או חיוביות מתפשטות מהר בישראל. הדבר הזה מעניק יתרונות משמעותיים למשווקים ולמשקיעים. זה מאפשר למדינה להתגייס באחת לפרויקטים לאומיים ולהשיג דברים כבירים. אולם יש לתופעה הזו גם צד שלילי. גם מגמות שליליות מתפשטות בישראל באופן מהיר.

ב-25 השנים האחרונות ההנהגה הכלכלית של ישראל הגיעה מארה"ב או חונכה שם. לכן, היא הטמיעה בתוכה סטנדרטים אמריקאים. אחד מהם, דבר שביבי דוגל בו יותר מכל, הוא העובדה שבעלי ההון מנהלים את המשק הלכה למעשה. אחד הדברים שזה אומר הוא שכאשר הממשלה רוצה להתערב באופן כלשהו במשק, היא לא עושה זאת בעצמה, והיא תמעט ליזום פרויקטים. במקום זאת, היא תתגמל או תעניש את המעסיקים בדרכים כלכליות: פיחות/ייסוף, העלאת מס, הורדת מס, הגדלת מכסות עובדים זרים וכדומה, כדי להשיג את האפקט הרצוי.

תחת המטרייה הזו מסתתרות שתי הנחות בסיסיות. האחת היא שהמעסיק הוא בעל מצפון חברתי, וההנחה השנייה היא שהמצפון החברתי שלו, שווה או עולה בגודלו על כישורי ההישרדות העסקיים שלו. כמובן שנדירים המעסיקים שכך הוא הדבר אצלם, אם הם בכלל היו קיימים.

במשבר האחרון, אחד הענפים שנפגעו אנושות היה ענף ההייטק. בניגוד לענפים כלכליים אחרים, עובד ההייטק עובד כשחרב דמוקלס מתנופפת מעל ראשו. העובד יודע שבענף שלו הפיטורים וההתפטרויות אינם דברים נדירים. הפיטורים אינם בהכרח עונש על עבודה גרועה, אלא צעד התייעלות. קחו לדוגמה את אמדוקס שפיטרה עובדים יקרים עם ניסיון ושכרה במקומם עובדים זולים יותר. עובד ההייטק לא ישרוף צמיגים, לא יפגין מול שערי העסק, הוא ילך בשקט ויפטיר "אלה הם החיים".

עם זאת זה כלל לא אומר שעובד ההייטק הוא חסר הגנה. יש לו את הנשק הטוב ביותר: הכלכלה. למעשה, זהו אותו הנשק שמשתמשים בו המעסיקים כנגדו. אתם מבינים, בעסק בו הפכו את הפיטורין לצעד התייעלות ולא צעד ענישה ומפטרים עובדים טובים משום שהם יקרים מדי, העובדים יכולים לקום ולהתפטר גם כן כאשר העבודה לא תשתלם להם יותר... כמעט ללא סטיגמה ולטעון שזו הוכחה לאיכות שלהם.

במשבר האחרון, חוקי הכלכלה עבדו לטובתם של המעסיקים. ההייטק תמיד היה מותרות, וכאשר מגזרים שלמים בארץ ובעולם נקלעו למשברים כלכליים, ההייטק היה אחד המקומות הראשונים בהם התבצע צמצום. ממצב בו תואר אקדמי הבטיח קבלה לעבודה או לפחות הזדמנות, עלו הדרישות לתואר בהצטיינות ממוסד מחקרי – חלק מהבוגרים דיווחו שלא קיבלו אותם גם עם ממוצע 85 מהטכניון. הניסיון היה דרישה מרכזית, ובנוסף, גם אלה ששמרו על מקומות עבודתם, נדרשו לקצץ במשכורתם. אלה שסירבו שוכנעו לבסוף כאשר ראו את שדרות מבקשי העבודה הרובצים לפתחו של המעסיק. עובדי ההייטק הראו הבנה מפוכחת של המצב, ואכן צמצמו את משכורתם וביקשו פחות. כעת, המטוטלת מתחילה לנטות לצד השני, והן המעסיקים והן הכלכלנים מודעים לעובדה שהמשכורות עומדות לעלות.

כדי למנוע את העלייה במשכורות שכנעו המעסיקים את כתב כלכליסט לכתוב את הכלכלה הנ"ל, וכדי לתמוך בעמדתם החליטו להציג בפניו סטטיסטיקה מטעה. הם הסבירו לו שהמתכנת הישראלי אומנם זול יותר לעומת המתכנת האמריקאי, אך יקר הרבה יותר מהמתכנת ההונגרי, האוקראיני, ההודי, הסיני או הטאיווני. הם הסבירו שעסקי ההייטק בורחים ממדינת ישראל, ולמען שימור העסקים צריך לשמור על משכורות נמוכות, ויש להשתמש בחוקי השוק, ולאפשר להם להביא הנה עובדים זרים.

הבעיה העיקרית עם המאמר היא שהוא מגמתי מדי ולא חושף את האמת במלואה. שגיאה נפוצה ,מכוונת או לא, היא שמעסיקים רבים מנסים לבלום את הבריחה למקומות זולים יותר באמצעות הורדת משכורות. הצעד הזה חסר כל היגיון כלכלי, ולעתים קרובות גם מזיק. לעשות כן יהיה כמו לנסות לעצור צונאמי עם כפיות תה. הכלכלה מתבססת על מתמטיקה, וכל עוד יהיה הבדל כלשהו בין העולם השלישי לעולם הראשון, תמיד יהיו אלה שיתפתו לעשות רווח קל ולייצר שם. עם זאת, זה כלל לא אומר שצריך לוותר על ההישגים שהושגו בישראל, ברמת החיים, ברמת ההשכלה החינוך והבריאות: כולם אגב תוצרים של משכורות סבירות, ומיסים גבוהים ולהוריד את ישראל לרמתן של אותן מדינות מפותחות פחות אך ורק כדי שהמעסיק לא יפשוט רגל.

עסק בו המשכורות מהוות אחוז כה קריטי מהתקציב נועד ממילא לכישלון. עסק כזה הוא תולדה של ניהול גרוע, והדבר בו יש לטפל הוא הניהול ולא המשכורות (קחו את רשות השידור או משרד החינוך כדוגמה לעסקים בהם המשכורות מהוות אחוז מכריע מהתקציב ובחנו את ההישגים שלהם). הורדת המשכורות תיצור גם אפקט כלכלי אחר: בריחת מוחות. עובדים ישראליים שיקבלו פחות מדי, יעברו למדינות בהם מרוויחים יותר ויתקבלו שם בשמחה. הם וגם ילדיהם יחיו שם, המדינה האחרת האחרת תהנה מכספי המסים שלהם, והאזרחים שם ירוויחו מהידע שלהם. לכלכלה יש יכולת לאזן את עצמה, ועל ידי הורדת המשכורות יישארו בארץ רק אותם האנשים שראויים למשכורות האלה, ואז... העסקים באמת יברחו למזרח, משום שהיתרון שישראל מציעה אינו רק מתכנתים זולים, אלא מתכנתים טובים וזולים. ככל שרמת המתכנתים תרד, כך ייעלמו הפרויקטים האיכותיים שימסרו לישראל, שמכשירים מהנדסים כאלה, ותתחיל התדרדרות ממושכת, שייתכן שלעולם לא תסתיים.

אך מעל לכל ישנו דבר אחד שצורם בכתבה הזו. העובדה שאותם האנשים שנהנו מאי התערבות הממשלה, רוצים שמדינת ישראל תתערב, לטובתם. זהו אולי הדבר הישראלי ביותר שישנו: לשחק על פי הכללים עד שמפסיקים לנצח ואז לאיים לקחת את הכדור וללכת הביתה אם לא ישנו את החוקים כך שהניצחונות יימשכו. אין שום מדינה בעולם שבה מעסיקים היו מבקשים מהמדינה להתערב בשיקולי המשכורות לעסקים מרוויחים. אפילו במדינות העולם השלישי רוצים שהמתכנתים ירוויחו יותר ורק מתפשרים על משכורת נמוכה. רק בישראל קורה התהליך ההפוך. ככל שהמדינה מתקדמת תנאי העובדים בה יורדים, בברכת הממשלה.