ארכיון דון קישוט:

לפני שמונים שנה צעד איש זקן 241 קילומטרים בסדין לבן . למרות שמלכתחילה היה כחוש, ולמרות שמקל היה הדבר היחידי שתמך בו, הוא צעד בגאווה, ואם אפשר לומר אז גם בחיוך. עשרים וארבע ימים כך צעד, עשרה קילומטרים כל יום בגיל 61, וסחף אחריו אומה שלמה. שמו היה מהטמה גנדי. הצעדה הזו הייתה יריית הפתיחה המשמעותית במאבקה של הודו לעצמאות. כמו מסיבת התה של בוסטון, גם גנדי, עו"ד בריטי בהכשרתו, הבין שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הכיבוש היא דרך הכיס. הבריטים קבעו מחיר גבוה מאוד על המלח, וגנדי בצעדתו המפורסמת הוביל את אנשי הודו לחוף כדי שייצרו מלח בעצמם.

בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, מנהיג סוחף לא פחות הוביל צעד דומה. שמו היה אדולף היטלר. על פי תורת הגזע שלו, והקריקטורות בעיתון האנטישמי דר-שטרימר, היהודים שלטו בגרמניה בעיקר דרך הכסף (בנקאות). למעשה, אליבא דהיטלר היהודים שלטו בעולם כולו, והדרך לפגוע בהם, כמו בכל כובש הייתה דרך הכיס. לכן, באפריל 1933, כמעט מיד לאחר שקיבל את מושכות השלטון מהינדנבורג, הנהיג אדולף היטלר חרם אלים מאוד על מוצרים יהודיים.

שנתיים לאחר מכן, בארץ ישראל, גם הערבים פנו לנתיב דומה. הם ראו ביהודים כובשים זרים, לא רק מעבר לקו הירוק, אלא בכל ישראל. הם ארגנו חרם חרם תעסוקתי מתוך תקווה לפגוע באופן אנוש בכלכלה היהודית. למרבה הפלא, החרם שלהם דווקא השיג את התופעה ההפוכה. הפועלים הערביים הוחלפו בפועלים עבריים, הכלכלה הישראלית התחזקה והפכה לגורם כלכלי מרכזי. כדי להחזיק חרם כזה, חרם לא אפקטיבי, היה צריך לתדלק אותו במסע שטנה, וזה הוביל לפרעות של 1936-1939. משם החרם התפצל. והליגה הערבית החלה להחרים חברות שעבדו או מכרו לישראל. על חלקם זה עבד, אך זה לא מוטט את הכלכלה הישראלית. נהפוך הוא.

החרם הגדול ביותר היה אמברגו הנפט בשנת 1973. בעקבות הניצחפסד במלחמת יום כיפור, החליטו מדינות ערב לפגוע באופן משמעותי באספקת הנפט העולמית. התוצאה הייתה משבר כלכלי, שהוביל לתגובת שרשרת עולמית – בין הגרועות הזכורות עד היום. מחיר הנפט עלה, מפעלים נסגרו, הכלכלה הצטמצמה ובסופו של דבר פחות ופחות אנשים צרכו את הנפט, דבר שפגע בכלכלות הערביות שמכרו את הנפט מלכתחילה. אגב... ישראל לא התאוששה מן המשבר הזה עד לשנת 86, אבל זה היה בעקבות ניהול שגוי.

אתמול החליט אבו-מאזן, יו"ר הראשות הפלסטינית לפתוח בחרם משלו. חרם על מוצרים ישראלים המיוצרים בשטחים. פקחים נכנסו לחנויות הפלסטיניות, ועלעלו בכובד ראש ברשימה של 500 מוצרים מוחרמים שהחזיקו ברשותם. אם מצאו אחד מהמוצרים הללו על המדפים הם החרימו אותו, והזהירו את בעל החנות לבל יזמין אותם שוב.

למרבה ההפתעה, נמצאו בחנויות הפלסטיניות מוצרים מועטים המיוצרים בשטחים. כמה קופסאות ממרח תמרים, אבטיח או שניים, לא יותר. אין הדבר תואם את הרעש התקשורתי שליווה את החרם הזה. קשה לי להאמין שאבו-מאזן יוכל לתחזק את תדמיתו כלוחם הפלסטיני למען החופש על גבם של כמה קופסאות ממרח. באופן הזה, אם ימשיך הפרסום הלא פרופורציוני, המבוכה בכישלון תהיה גדולה מדי, ןהחרם שאמור היה להיות המעשה הפציפיסטי של גנדי, עלול לעבור הסלמה,תעמולתית בעיקר, ולהפוך לחרם האלים של היטלר.

כדי להיות מנהיג צריך לא רק להיות צודק אלא להיות חכם. צריך לומר לאנשים את האמת בפרצוף. רבין אמר אותה ב-1992. הוא אמר שההתנחלויות הן נטל כלכלי. הוא אמר שהן לא מכסות את העלות של עצמן, ולכן צריכות להיות מקוצצות. הפלסטינים לעומתו תמיד טענו את ההפך. הם תקעו בשופר הקולוניאליזם והכיבוש. הם טענו כי הישראלים מתיישבים בהתנחלויות בגלל הכסף, בגלל הרווח, ופגיעה ברווח תוביל לקץ ההתנחלות.

היבול הדל של החרם היום הראה מי צדק: רבין או אבו-מאזן. המשאב האחד והיחידי שההתנחלויות מייצרות הוא אשליית בטחון. אשאיר לכם להחליט אם האשליה הזו של הביטחון מוצדקת או לא. זהו לא נושא הפוסט, אך אין ספק שפגיעה כלכלית בישראל לא עזרה בעבר, ולא תעזור בעתיד. האם בכך שההתנחלויות תהיינה נטל גדול יותר מבעבר תבוא הישועה לישראל? לאו דווקא. ההתפלגות בין מי שהחליט שההתנחלויות הן נטל כלכלי אך כזה שהכרחי מבחינה ביטחונית, ובין מי שהחליט שאפשר אחרת נקבעה מזמן. חרם כזה לא יזיז אנשים בין מחנות אלא רק יעמיק את הקרע. כיום, הימין מחזיק בחלק הארי של הכוח הפוליטי, ולכן חרם כלכלי רק יחזק את שלטון הימין.

במציאות של היום חרם הוא דבר בלתי אפקטיבי. אפשר לחלק את המשק לשני חלקים: העסקים הקטנים והעסקים הגדולים. העסקים הקטנים מוכרים כה מעט, שהם יכולים לתעל את הסחורה שלהם למקומות אחרים. רבים הם האנשים המזדהים עם המתנחלים מאחורי הקו הירוק, שישמחו להוסיף עוד שקל או שניים בשביל לתמוך במוצרי השטחים. הממשלה או עמותת צדקה כלשהי ישמחו לקנות כמה אלפי קופסאות ולחלק לעניים. פרסום זריז, מסע יחסי ציבור טוב והאנשים האלה עוד עלולים להתפלל שהחרם רק יימשך, קצת כמו אומן שהשיר שלו מצונזר.

העסקים הגדולים לעומתם, לא מייצרים את מוצריהם במקום אחד, אלא לפחות דרך שישה ספקים שונים. יצרנים אלה לא יטביעו על המוצרים שלהם את הכיתוב המסגיר ושום חרם לא יגרום לבעל עסק להסגיר את רשימת הלקוחות שלו. אולמרט, בזמן שהייתו בליכוד, הסכים לפצות את ההתנחלויות על הנזקים הכלכליים שנגרמים להם מהחרם של האיחוד האירופי. מדובר בסכומים קטנים יחסית. האם אבו מאזן סבור באמת שהרשות הפלסטינית מהווה כוח קנייה חזק יותר מהאיחוד האירופי?

החרם הזה הוא לא צעד של מרי, ואפילו לא צעד של כוח. אלא צעד של קרבן. סוג של עצירת נשימה ילדותית מול ההורים, עד להכחלה. כן. זהו צעד לגיטימי, אפילו צעד בלתי אלים. הלוואי וכל המרי הפלסטיני היה מסתכם בחרם פציפיסטי. אם כך היה, אם חרם כלכלי היה כל הסכנה הנשקפת לישראל מן הפלסטינים, מזמן היו כבר מפונות ההתנחלויות. לא בגלל שהם נטל כלכלי. כלכלנים יאמרו לכם שתמיד היו כאלה, אלא בגלל ובעיקר משום שהמשאב העיקרי אותו הן מוכרות: ביטחון, היה הופך למצרך בלתי נדרש.

אולם המציאות רחוקה מכך. הביטחון, בין אם הוא מגיע מההתנחלויות ובין אם לאו, הוא עדיין מצרך נדרש. אפשר לומר אפילו שהביטחון הוא המצרך החשוב ביותר כיום, מלבד אולי החיים. עדיין ההתנחלויות מאמינות שהן מוכרות אותו, וחלק גדול מהעם חושב כך גם כן. בחלק הארי באלימות כנגד ישראל מחזיק החמאס ולא אבו-מאזן. חרם הוא לא מה שיפגע במוראל הישראלי. חרם רק יחזק בקרב הקיצונים הישראלים את ההרגשה שכולם נגדנו.