ארכיון דון קישוט:

כשהייתי ילד נהגתי להסתכל ברחמים על האנשים שמצאו נחמה בדת. הייתי מביט בהם, עניים וקשי יום מוציאים את מעותיהם האחרונות על קניית אות בספר תורה, קמע או ברכה מן הרב. שנים חלפו, שלא לומר עשורים, והעניים נשארו עניים כמקודם, קשי יום כמקודם, ומאז בחירתו של ביבי לשר האוצר ולאחר מכן לראש הממשלה, מצבם אף הורע.

אופן מחשבה שכזה, בו מזלזלים בדרך חיים אחת, חייב מטבע הדברים לסמן דרך חיים חלופית אותה יש להעריץ או לפחות להעלות על נס. דרך החיים החילונית שמשה לי ככזו. שם דברים נעשו בהחלטת הרוב ולא בהחלטת הרב, הדברים נדונו ופורסמו בתקשורת, וביקורת התאפשרה הן על ההחלטות הסופיות והן על מקבלי ההחלטות הסופיות.

לכשהתבגרתי, ראיתי גם את דרך החיים הזו, זו שהערכתי, מתחילה להתפורר. זה החל ברצח ראש הממשלה יצחק רבין, וייסורי הגסיסה שלה נמשכו זמן רב מאוד לאורך סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, בהם כאשר המדינה שגשגה היא לא השכילה לחלוק את העושר עם השכבות העניות ולשפר את מצבן, וכאשר המדינה נתקעה במשבר כלכלי חמור מאוד, היא נצלה את השכבות האלה כדי להשיג את הכסף הדרוש להתאוששות.

למרות זאת, דבר אחד תמיד הערכתי באורח החיים החילוניים והוא שהם היו חילוניים. חשבתי לעצמי, או נכון יותר שכנעתי את עצמי, שאולי התוצאות גרועות אבל התשתית קרי הדיבור והמחשבה החופשיים, קיימת. בשנים האחרונות, גם המחשבה הזו, האחרונה שמחזיקה את אמוני בחברה הזו מתאיידת. נדמה לי שמדינת ישראל היא לא מדינה של 20% דתיים ו-80% חילוניים, אלא מדינה של 20% המאמינים בתורת ישראל ושמונים אחוזים המאמינים בדת אחרת.

בוודאי תשאלו: מהי הדת הזו שמאמינים בה 80% ממדינת ישראל. ובכן הדת הזו היא הדת הנפוצה ביותר במדינה. שמה הוא צה"ל. במהלך ששים שנות קיומה של המדינה הפכנו ממצב בו הצבא היה מפוקח על ידי הדרג המדיני, למצב בו הצבא הוא הלכה למעשה הדרג המדיני. זה גורם לחברויות, קשרים ודרך מחשבה ייחודית מאוד בה ביקורת וענישה של מפקדי הצבא כמעט בלתי אפשרית.

אלה הם דברים קשים לומר, אני יודע, אבל החלטתי לעבור על כמה מהסממנים של הדת כדי להראות לכם כיצד הם ישימים לגבי הצבא.

האלמנט העיקרי לגבי הדת הוא הליכוד. אנשים המאמינים באותה הדת נוטים להתלכד זה עם זה ולהקשות כניסת אנשים אחרים עד כדי הפיכת הדבר לבלתי אפשרי. לפני שנה בערך, יצא הפורום נגד השתמטות בפרסומת שמראה בדיוק את הנקודה הזו:. קבוצת מטיילים בהודו עושה שאלון בין האנשים ושואלת כל אחד מה הוא עשה בצבא, עד שמגיעים לפניו ההמומות של המשתמט, ושומעים צליל החותמת של "לא עבר", מ"כוכב נולד" והכתוב:” ישראלי אמתי לא משתמט!”.

רציתי להתחיל עם הדוגמה הזו כדי להראות משהו שכולם מסכימים לגביו. אף אחד במדינה הזו אינו אוהב משתמטים, אבל בואו ננסה לראות לרגע מעבר לססמה הזו. מדינת ישראל לא הענישה מעולם אף אדם על השתמטות. מדינת ישראל לא שפטה אף אדם על השתמטות. המשתמטים סופגים אומנם עונש, אך לא עונש מדיני. והעונש שלהם הוא חרם. חרם הוא עונש דתי! בדיוק כמו החרם הדתי שהשית האפיפיור על הכופרים. בדיוק כמו החרם הדתי שהשית רבנו גרשום על בני דתו הסוררים.

בזמן שמחשבה זו מתחפרת במוחכם, בואו נעבור לרגע ונחשוב על המאפיינים האחרים של הדת. המאפיין הבא של הדת הוא התעמולה. איך שלא תסתכלו על כך, באיזו דת שלא תסתכלו, האנשים המאמינים בדת הזו, או לפחות המנהיגים שלה, תמיד צודקים. גם אם הם הביאו את מאמיניהם לפשיטת רגל ולאסון מוחלט הם הצודקים. גם בצבא ניתן לראות סממנים קטנים של זה כמו: “המפקד לא מאחר המפקד מתעכב", “המפקד לא טעה, המפקד התבלבל".

איך , אם כך, הם מיישבים דרך מחשבה זו עם מקרים בהם המאמינים ניזוקו באופן חמור הרבה יותר? פשוט מאוד. קיימות שתי דרכים. הדרך הראשונה היא סיפור על בגידה מבפנים. קחו את הנצרות. הנצרות קיבלה טראומה קשה מאוד בראשית ימיה. ישו, שהתיימר להיות בן האלוהים, מת! והוא מת צעיר מאוד בדרך פומבית וארצית מאוד. לכאורה היה נדמה שהוא עשה אפעס, כמה שגיאות בחיים. אך אדם במעמדו שעשה שגיאות עלול היה להכתים את כל הדת. הדרך בה יושבה הסתירה הזו היא על ידי מציאת בוגד: יהודה איש קריות, ש"קלקל" את העניין מלכתחילה. במילים אחרות על פי הנצרות: ישו צדק, ואם יהודה איש קריות לא היה "מקלקל לו”, העתיד היה נראה אחרת לגמרי.

דרך אחרת בה מיישבים את הסתירה בין הגורל העגום של המאמינים לבין העובדה שהמנהיגים הדתיים לא טועים היא על ידי הסיפור המזלזל. דוגמה לסיפור כזה הוא הסיפור: יתושו של טיטוס. טיטוס שהיה האדם שהרס את בית המקדש השני ולפיכך היה אמור לקבל עונש חמור מידי שמיים, אך במציאות טיטוס חזר לרומא והפך לקיסר של כל העולם המוכר בזמנו. היהדות לא יכלה לחיות עם הפרדוקס הזה וספרה סיפור בו יתוש נכנס דרך אוזנו לראשו של טיטוס והוא חי את שארית ימיו בייסורים. הכל כדי להצדיק את האמונה שהיהדות צודקת.

בואו עכשיו ניישם את שני הדברים האלה לגבי המערכת הצבאית. צה"ל יצא בשנת 2006 למלחמה בלבנון. הוא שם רף גבוה מאוד להישגים ובסופו של דבר לא עבר אותו. אילו היה הצבא גוף אזרחי המנהיגים היו מודים בטעות ומתפטרים. הרמטכ"ל אמנם התפטר, אך זו הייתה התפטרות סמלית בלבד משום שבטעות הוא לא הודה, ומעטים מן ההנהגה הבכירה התפטרו אף הם. צה"ל ושמונים האחוזים מעם ישראל המאמינים בו, יישבו את הסתירה בין דרכו של צה"ל ובין התוצאות בשטח בשתי הדרכים שהזכרתי קודם.

ראשית, הם חפשו בוגדים או שעירים לעזאזל לתלות בהם את האשמה, והפלא ופלא הם מצאו אותם. היו אלה המשתמטים! הניחו בצד את הכעס שאתם מרגישים כלפי האוכלוסייה הזו, וזכרו על המוטיבציה האדירה (!!!!) שהייתה באותם ימים, על האנשים שבאו מחו"ל במיוחד כדי להתגייס ולהלחם. על שירי הניצחון שחוברו טרם זמנם (יאללא יא נאסראללה, נדפוק אותך אינשאללה). האם משהו סבור באמת שלמשתמטים הייתה יד בהפסד ולא להנהגה גרועה שלא דאגה למקלטים מתפקדים, או שבצעה תקיפה יבשתית מאוחר מדי?

ובכל זאת, מאז אותה האפיזודה אני רואה את המערכת הצבאית יוצאת במסר הבא: תנו לנו יותר סמכויות, כדי שנוכל למנוע השתמטות. יותר סמכויות למערכת צבאית שכשלה? האם מישהו מעלה בדעתו שאיש צבא צריך לקבל סמכות כדי לפגוע באזרחים? בכל תחום אחר צה"ל מנפנף בהצלחותיו... אפילו במקרה של מלחמת לבנון בה הדבר כמעט בלתי אפשרי, אך דווקא בהשתמטות נראה כאילו צהל מתאמץ במיוחד להראות עד כמה הוא נכשל. כל שנה הוא יוצא בסטטיסטיקות חמורות יותר ויותר לגבי המצב, אך כשמסתכלים עמוק יותר רואים שהוא מוסיף גם את האנשים החולים והדתיים לאוכלוסיית המשתמטים כדי להעלות את המספר באופן מלאכותי ולהציג אמת מסולפת שתחייב את דעת הקהל הישראלית להרחיב את סמכויותיו לתחום האזרחי. האם צה"ל יכול לרפא את החולים? האם צה"ל יכול להמיר את אמונתם של הדתיים? תהיינה סמכויותיו אשר תהיינה ?

הדרך השנייה לחיזוק התעמולה, שיטת יתושו של טיטוס, גם מיושמת בהצלחה בצה"ל. אפשר לקרוא לה אולי: יתושו של נאסראללה. בשיטה זו אנו ממהרים לומר עד כמה הוא סובל, וכמה הוא יושב בכלוב ומאחורי זכוכית ממוגנת ו"לא נהנה". האם אדם הגיוני באמת חושב שזה טיעון רציני:ש"לא כיף לנאסראללה", או שפשוט הוא מבין שזו שיטתה של הדת הצבאית לרשום לעצמה הישג והצלחה במקום בו היא הייתה צריכה להודות בכישלון.

המאפיין השלישי של הדת הוא הבטחת העולם הבא. כמעט כל דת מבטיחה איזושהי טובת הנאה לאחר המוות. הנצרות והיהדות, וגם האיסלם מבטיחות סוג של גן עדן, או עולם הבא למאמינים. הבודהיסטים מבטיחים נירוונה, הויקינגים הבטיחו ללוחמים שלהם מסיבה אינסופית על שולחנו של ת'ור. ומה מבטיחה הדת הצבאית שלנו?

ובכן, זהו הדבר שהרגיז אותי לאחרונה ודרבן אותי לכתוב פוסט שמעטים יאהבו. לאחרונה הדת הצה"לית החליטה להתערב גם במוות של האנשים בכך שהיא מנסה למנוע קבורה צה"לית מעריקים. חייל עריק, ששון שמו, מת בתאונת דרכים והמשפחה שלו בקשה לקבור אותו בטקס צבאי כמקובל לכל החיילים שנהרגו.

צה"ל התנגד בטענה של חילול הקודש, או כפי שהם מנסחים זאת: חילול הערכים של צה"ל. ההורים פנו לבג"ץ ובג"ץ קיבל את טענתם. חייל עריק הוא עדיין חייל, הוא כפוף לחוק השיפוט הצבאי ולכן זכאי לכל הזכויות של חייל לרבות קבורה.

בצעד בלתי שגרתי בחרה המערכת הצבאית לתקוף את בג"ץ. חיילים במדים המקבלים משכורת מהמדינה וכפופים לחוקיה ואין להם זכות לדיבור חופשי, בחרו לתקוף שופטים, ואפילו שופטים עליונים במדינת ישראל, בטענה שקבורה צבאית לחייל שערק "תחליש את אמונת המאמינים שלהם בדת".

בואו נודה באמת... האם זה באמת חשוב איפה החייל ייקבר? אתם חושבים שזה משנה לו? האם אתם מאמינים שישנו חייל באיזשהו מקום במדינה שחושב שבגלל שלא יקברו אותו בחלקה צבאות הוא (אולי) לא יערוק? כמובן שלא. העונש הזה לא היה עונש לחייל, אלא אמצעי לחיזוק האמונה. אמצעי לאיחוד מאמינים בכך שגם אחרי המוות הכופרים נענשים.

אני מודה שזהו לא פוסט קל לקריאה ובטח שלא נעים, ואם משהו יגיע עד לכאן הוא בוודאי יגיד שאני מגזים, מתלהם ומנפח את המצב הרבה מעבר לפרופורציה. אם קיים מישהו שיצליח לקרוא עד הנה אני בטוח שהוא יחשוב גם שזו סתם דמגוגיה. צבא זה דת??? שטויות במיץ! דת מתקשרת למשהו מיסטי, נסתר וחבוי. משהו מלא נסים ונפלאות.

בעיניי, דת היא בראש ובראשונה אמצעי לאילוף אנשים. גם הדתיים הקיצוניים ביותר יסכימו לכך. דת נועדה לאלף אנשים להתנהג באופן מסוים דרך שיטות של שכר ועונש, הפחדה וליטוף, חיבוק והחרמה. בין אם הדרך הזו תוביל לגאולה רוחנית או שסתם תוביל להפיכת כוהני הדת לאנשים עשירים יותר אין ספק שיש יתרונות רבים להחזקת המושכות של עדת מאמינים מאולפת. ואסור לשכוח שפרצה קוראת לגנב...